בארץ המילים חיו משפחות מיליםש התחלקו לשתי קבוצות עיקריות: משפחת המילים העצובות ומשפחת המילים השמחות. שאר המשפחות היו קטנות: משפחת המילים הבודדות, משפחת המילים בעלות משמעות כפולה ומשפחת המילים הנרדפות.
בין המשפחות העיקריות התפתחה יריבות. כשנפגשו, נדמה היה להן שהן מאבדות ממשמעותן, וזה גרם לוויכוחים. יום אחד, כשעברה המילה 'מסיבה' ליד המילה 'אֶבֶל', צרחה 'אֶבֶל': "עופי מהשטח שלי!". "מה את כל כך חמוצה? טרהלללה, ראי כמה העולם נפלא!" ענתה לה 'מסיבה'. "מה כל כך שמח לך? יש הרבה סבל בעולם! אנשים פוצעים והורגים את המילים! משנים להן את הצורה! כבר לא אומרים בית ספר! אומרים 'בצפר'... שימי לב גם לדברים העצובים, ואל תעברי כאן יותר!" צעקה 'אֶבֶל'.
"זה לא יעזור אם תייללי כל הזמן. אני חייבת לעבור פה כדי להגיע הביתה. מחכים לי כדי להתחיל במסיבה. רוצה להצטרף? יהיה כיף! תבואנה הרבה מילים, ויהיה שמח," הבטיחה 'מסיבה'.
"אני בדרך להלוויה של המילה 'בסדר', שהרגו אותה כשהפכו אותה ל'פסדר'," צרחה שוב 'אֶבֶל'.
מלך המילים שמע את הוויכוח ומיהר להופיע. "איזו מהומה!" מלמל. "אני חייב לדבר עם המכשפה!". "אל תלך אליה! היא תהרוג אותך! אני לא רוצה לערוך לך הלוויה!" קראה 'אֶבֶל' בבהלה. "אם תחזור חי נעשה לך מסיבה!" אמרה 'מסיבה'. "שלום מלך המייילייימממ!" אמרה המכשפה, "מה הביא אותך אליי? כדאי שזה יהיה מוצדק, או שארסק אותך לחתיכות ואכניס אותן לשק!" קראה, ועטלפים עם ראשי חלזונות הקיפו את המלך. "אני זקוק לעזרתך!" אמר המלך וסיפר למכשפה על הוויכוחים בין המילים.
משכה המכשפה באפה, השמיעה קול נחירה, ואמרה: "עוד היום יגיעו אליכם בני אדם שיעזרו לכם." באותו יום הופיעו בארץ המילים 'משוררים וסופרים' והתחילו לכתוב סיפורים ושירים. הם שיכנו את המילים זו לצד זו באופן מקורי וידידותי, החיו את המילים שמתו, וריפאו את המילים שחלו. כל מילה קיבלה משמעות, ומאז חיו המילים בשלום...
