דרשת השבוע - פרשת בהר

הַמִּדְבַּר
הַמִּדְבַּר כְּכוּר הִתּוּךְ לְעַם נִבְחָר
לַמְרוֹת, כִּי לִי הָאָרֶץ הוּא אָמַר (שמות טו' 14).
בָּחַר בַּמִּדְבַּר לְמַתַּן תּוֹרָה בַּהַר
וּבְכַךְ כֹּל טַעֲנָה כְּלַפֵּי עַמּוֹ סָגַר

הִצִּיעַ אֱלֹהִים לְכֹל עַמֵּי תֵּבֵל
אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהִצִּיעַ לְיִשְׂרָאֵל
אַךְ אֶלֶּה סֵרְבוּ לְקַבֵּל דּבַר אֵל
וּפָנוּ לְתַכְנֵן מִצְווֹת הָאֵל לְסַכֵּל

מַדּוּעַ יָלִינוּ עַל כִּי הֶעֱנִיק הִלָּה
וְקָבַע כִּי יִשְׂרָאֵל הִנוֹ עַם סְגֻלָּה
וּכְנַעַן,בָּחַר אֵל לְיִשְׂרָאֵל לְתִתָּהּ
וְלֹא פָּסַח גַּם עַל דִּינִי הַשְּׁמִטָּה



הבטחת הארץ ומצוות התורה

לא הובטחה הארץ לישראל, אלא כדי לבוא אליה , כי תבואו אל הארץ (כה/ב) ובתנאי שיקוימו המצוות התלויות בה, מכאן הפרשה בהר מתחילה לפרט מצות השמטה:ובכך חוזר הכתוב אל מעמד הר סיני ואומר: ושבתה הארץ שבת לה' (כה/ב) האופן בו מובאות מצוות השמטה אל משה שֶׁׁמְּשַׁוֶּה לָהּ "זאת ראה וקדש" כי הם מצוות מן התורה שנאמרו בסיני למשה כדי לאמר אותם לבני ישראל . מצות השמיטה באה גם ללמד כי רכישת הקנין על ארץ ישראל ועל אדמתה מותנית בקיום השמטה. זאת כאשר הבחירה בידינו לקיים מצוה זו על קרקעות שבבעלותנו בארץ וכאשר אנחנו אדונים לעצמנו. בתלמוד (סנהדרין כו/עא) מסופר על קיום השמיטה תחת שלטון רומי, כאשר עמנו היה נשלט על-ידי זרים, אזי בעלי הקרקעות היו בחסדי השלטון או השליט רצה גבה ארנונה בשביעית, רצה ותר על הארנונה.. משהתחלף השליט שנטה חסד לחקלאים וויתר על ארנונה בשביעית, בא שליט שחייב את החקלאים לשלם ארנונה גם על השנה השביעית . מי שמסרב לשלם ארנונה היה צפוי להיות נענש בלהמכר לעבדות עד הוצאה להורג. משנלחצו ישראל עלידי הרומאים לשלם ארנונה פנו בלחצם אל האמורא רבי ינאי לקבלת עצה מה לעשות? רבי ינאי לא היסס ואמר להם לכו וזרעו האדמה בשביעית ואל תסתכנו בעבדות או חלילה בהריגה. הוא לא נהג מנהגנו שמונהג בימינו, למכור בצורה פיקטיוית את הקרקע לגוי מכירה למראית עין ובכך לא תחול השמיטה על הקרקע האמורה.

מה עניין שמטה אצל הר סיני

זו אמירה שכבר משתמשים כמטבע לשון בהשאלה לאמור: מה הקשר בין ענין פלוני לעניין פלמוני? . הלא התורה שמכילה את דיני השמיטה ניתנה בתורה מה מצא ענין הכתוב דוקא לחזור שוב ולפרט את דיני השמיטה. ללמדך כי גם אם מצוה כלשהי לא נכללה בתורה שניתנה על הר סיני, יש לראותה כמצוה שנתנה בהר סיני לפי הכללים שנקבעו כשלוש עשרה מדות שבהן התורה נדרשת. "מקל וחומר" ו"מגזרה שָׁוָה" ועוד אחת עשרה מדות אחרות. זה מביא אותנו אל סוגית התורה שבעל פה שדינה כדין מצוה שניתנה בסיני. דבר זה קבל ביטוי אחר בחקיקה המודרנית ופרשנות בשם "הָחֹק הַמְּקֻבַּל." כמו ה- common law האנגלי שכולו מבוסס על פסיקה תקדימית , בלשוננו על "ההלכה " אשר לפיה מוליכים אותנו חז"ל. ומצווים אנו לראות בהן כדין תורה לכל דבר, מדאוריתא . אולי אפשר גם לכלול בכללים אלה את החגים שאינם מן התורה וקבלה תוקף כדין תורה: חג החנכה , וחג פורים שמסמלים ארועים שהתרחשו ולמען שיזכרו לדורות נקבעו הם כימי חג. אלא שחגים אלה מאופינים בקשר ישיר למצות התורה. ונקבעו להם תפילות מיוחדות או צומות ואיש מישראל המקיים מצוות וזה שאינו מקיים כל המצוות איננו מפקפק בקיומם. זה מביא אותנו לחג העצמאות שאנחנו חוגגים אותו בה' באייר מכל שנה. לכשאורה חג זה הוא חג חילוני, מה עוד ומקימים אותו ככל שרוצים לקימו גם מי שאינם בני ברית שהם אזרחי המדינה. אף על-פי כן חכמינו דהיום מצאו צורך לשוות לחג זיקה למצוות התורה , בקיום תשפילה מיוחדת לכבוד החג כולל קריאת הלל גמור כמו בחנוכה. כעבור מאות שנים, יתיחסו צאצאי עמנו ישראל לחג זה כמו לחנוכה ולפורים ואף מעבר לכך, כיון שחג זה מסמל , חידוש עצמאותנו וקוממיותנו בדרך לגאולה השלמה.

כיבוש היצר זו גבורה אצל האדם

מפרשת בהר עולה תכונת כבוש יצר של הקנין במקרקעין. כבוש התאוה להפיק רוח מהם ולנצלם בניגוד למתחייב מבחינה חקלאית. הרצון לעבד את הקרקע ולזרוע אותה כל השנים וללא הפסקה זה אינו תאוה למצוץ לשד עצמות האדם העובד והאדמה. לא בכדי התורה חוזרת על מצות השבת פעמים רבות בעיקר בצווי שלא לעשות מלאכה ולתת מנוחה לגוף ועונג לנפש ולרוח. זו גם הסיבה שנאמר על השנה השביעית -שנת השמטה שהיא "שבת שבתון ... .שבת לה' ". יצר האדם דוחף אותו לנצל את האדם ואת האדמה כדי לעשית הון מהם. כבוש היצר דומה למלחמה שאדם לוחם כדי לגבור על היצר. אם אינך גובר על אויבך סופו שיגבר עליך. לכן משבחים ואמרים:"אשרי אדם הכובש את יצרו" הוא גבור הגובר על אויבו, על כן נאמר: "טוב ארך אפים מגבור" משלי טז/לב) בין היכולת לגבור על התאוה והיצר גם שמיטת חובות, ויתור על הספיח שצומח מזרעי התבואה שנופלים באדמה וצומחים מאליהם וועל הסחיש שצומח אף הוא מגרגרי הספיח שנופלים וצומחים מאליהם. אלה גבורים אשר כובשים את יצרם ואת הרצון להרויח ולנצל את האדם והקרקע עד תום. גבור הוא הרואה את בעלי החיים רועים בשדותיו ואוכלים תבואה שצמחה מאליה ואת הפרי שגדל מאליו והם אינם מונעים זאת, בותרם על טובת ההנאה שלהם.

לקראת שבועות והיובל

אין ספק שהשמיטה שענינה קרקע וחקלאות והעמר שענינו יבול או אֲלֻמּוֹת של שבולים מעידים על הקשר שהיה לישראל כעם חקלאי. שימוש בסמל חקלאי לקביעת מועד - השבועות על-ידי ספירה (ספירת העמר) של שבעה שבועות ממחורת יום ראשון של חג המצות-הפסח עד היום החמישים שנקבע כאחד הרגלים "השבועות" מחזק דעה זו. אומנם בימינו הולך ומשנה מעמדו ואופיו של עמנו , שעוסק באלקטרוניקה בחשיבה ובהמצאה, אך זה איננו מנתק אותו ממקורותיו . הספירה של העומר איננה מסתימת בהכנס חג השבועות, אלא שהספירה והפעם לא יום יום אלא ספירת שנות השמטה עד 49 שנים כך ששנת החמישים תקרא שנת היובל . פירוש המלה יובל הוא אַיִל, שקרניו משמשים שופר לבשר על שנת היובל . דיני היובל המובאים בפרשה זו, חלים רק לאחר שבני ישראל יבואו לארץ בתום הנדידה במדבר ויקבלו נחלה בארץ. הנחלה למעשה נחשבת כפקדון ל-49 שנים אצל מקבל הנחלה וצאצאיו, ובהגיע היובל הוא מחזיר את הקנין בנחלה לקב"ה שהוא בעל המקרקעין שנאמר: כי לי כל הארץ (שמות טו' 14). והקרקעות מחולקות מחדש בין צאצאי השבטים כבראשונה. לעניין היובל מתלווים עוד חוקים בעלי ערך מוסרי גבוה כגון: שחרור עבד נרצע, כולל גם עבד שלא מלאו לו שש שנים אצל אדוניו. חוזרת הקרקע לבעליה , למעשה ניתנת לו האפשרות לקנות את הנחלה מחדש. כן מתרחשים מעשים נעלים כמו: שמיטת חובות.

עשרת הרוגי מלכות

אנחנו מגיעים בספירה למספר שקבל יחוד רב במהלך השנים , הוא ל"ג בָעֹמֶר , כלומר היום השלושים ושלושה לספירת העמר. עד יום זה נוהגים מנהגי אבלות כי לפי המסורת בתקופת העומר נהרגו עשרת הרוגי מלכות ובין היתר נהרגו רבי עקיבא ור' חנניא בן תרדיון ואתם נהרגו רבבות תלמידיו של רבי עקיבא. על הרוגי מלכות מסופר שקיסר רומי החליט להרוג עשרה חכמים גדולים מישראל כנגד עשרת בני יעקב, שמכרו את יוסף. לאחר שאחד מן החכמים הללו עלה למרום ושמע, שגזירה מן השמים היא ואין לבטלה, קיבלו עליהם הנדונים את הדין ובפקודת הקיסר הומתו- זה אחר זה תוך פרק זמן קצר בענויים קשים ובמיתות משונות. עם קדושים אלה נמנים חכמים כר' עקיבא ור' חנניא בן תרדיון, הם עונו והומתו בימי גזירת-הדריינוס. מדובר על תקופת בר-כוכבא . שאלת האבלות בימי העמר איננה עולה מן הדברים האמורים על ספירת העומר והיובל , אך מנהג הוא להתאבל ו"מנהג ישראל דין". לרוב קובעים את החתונות שהן אסורות על-פי מנהג האבלות מראשית ספירת העמר עד ל"ב בעמר, להוציא את ל"ג בעמר ועד לסוף הספירה ויש שמפסיקים את האבלות כולה מל"ג בעמר ועד סוף הספירה ויש החוזרים ומתאבלים כל 49 הימים...


יָמִים אֲרֻכִּים וְחַמִּים יְמֵי הָעֹמֶר יָמִים שֶׁל עַצְבּוּת וּשְׁכוֹל בְּלִי אֹמֶר
בְּתוֹכָם נִכְנֶסֶת אֲלֻמַּת אוֹר וּדְרוֹר וְיָמִים שֶׁבָּהֶם צָרִיך לְהַזְכִּיר וְלִזְכּוֹר
עוֹד הַדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה לְהַגִּיעַ לַיּוֹבֶל כְּדֵי לָתֵת דְּרוֹר לְעַמֶּנוּ וּלְעַמֵּי תֵּבֵל
עוֹד אוֹרְבִים לָנוּ בְּכֹל פִּנָּה וּפִנָּה לְהַקְרִיב עוֹד קָרְבָּנוֹת וְלֹאמַר קִינָה
זה הָיָה וְזֶה קָרָה לְאֹרֶךְ הַדּוֹרוֹת אַךְ זֶה לֹא יִקְרֵה וְלֹא תִּהְיֶה כָּזֹאת
כִּי אֱלֹהֵינוּ הוּא אֶל הַנְּחָמוֹת אַךְ הוּא גַּם אֵל הַנְּקָמוֹת