זיכרון ושכחה במזרח התיכון

1. כצאן לטבח

ביום הזיכרון שמעתי הרצאה מלווה בשקופיות של חוקר השואה גדעון גרייף. גדעון גרייף כתב את אחד הספרים המזעזעים ביותר "בכינו בלי דמעות". גדעון גרייף הראה תמונות שצולמו ע"י גרמנים מגג רכבת שהגיעה לאושוויץ, בהם נראים שלבי סוף החיים של אלפי יהודים שהגיעו מהונגריה. גדעון גרייף נותן משמעות וויזואלית לביטוי "כצאן לטבח". משמעות הביטוי שעם ישראל הלך להשמדה ללא כול ידיעה שהולכים לרצוח אותו ממש כפי שהצאן לא מבין ואין לו כול תחושת סכנה בדרכו לבית מטבחיים. וכך הוא מסביר: האנשים הגיעו לאושוויץ אחרי נסיעה של 8-10 שעות, בה היו דחוסים. ברגע שהגיעו רווח להם והם נשמו לרווחה, חילצו איברים והתקדמו לעבר הסלקציה, מבלי לדעת שתוך מספר שעות יעלו בארובה השמימה. תסתכלו בתמונה הם לא נראים כמי שמודיעים להם שיש להם 4 שעות לחיות.

מרבית המכוונים היו יהודים אנשי קומנדו קנדה (בגדי פסים). אחרי המיון אלו שהיו מיועדים להשמדה עשו פיקניק, כעינכם הרואות. אף אחד לא חשד בכלום. תסתכלו על הפנים. נראה לכם שמישהו מהם חשב לרגע שבעוד 10 דקות מישהו מתכוון לרצוח אותו?


2. ברחתי מאושוויץ

רודולף ורבה, שברח עם אלפרד וצלר מאושוויץ באפריל 1944, כשבוע לפני השמדת יהודי הונגריה והספיק להתריע בזמן, כתב את הספר המצוין "ברחתי מאושוויץ". המוטיבציה לספרו היא סיפור בפני עצמו: בתקופת משפט איכמן רודולף ורבה היה פרשן ברדיו באנגליה למשפט איכמן והשמדת היהודים. בוקר אחד החלבן, שבדרך כלל היה לוקח את כספו ומחלק מוצרי חלב לפני דלתות הלקוחות, דפק בדלת וביקש לשוחח עם רודולף ורבה. החלבן אמר לו: " הייתי רוצה לשוחח אתך בעניין פרטי.

בוודאי, היכנס בבקשה", אמרתי. ישבנו בחדר האוכל שלי, והוא התחיל לספר לי מה מטריד אותו; "זה בעניין הכתבות שהתפרסמו השבוע בדיילי הרלד", אמר. "אני חבר באיגוד המקצועי שלנו יותר משלושים שנה. במשך כל הזמן הזה אני מנוי על הדיילי הרלד, ואני חושב שזכותי לומר לך, שהכתבות שלך לא מוצאות חן בעיני בכלל. הן מלבות שנאה בינינו לבין הגרמנים שחיים אתנו כאן באנגליה. אגיד לך בכנות, אני חושב שבאת לכאן מצ'כוסלובקיה כדי להפיץ שקרים חסרי יסוד על הגרמנים ולקלקל את היחסים הטובים שקשרנו איתם אחרי המלחמה.

‏"שמע, אל תחשוב שאני אחד מהפשיסטים ההם. אני חבר במפלגת הלייבור, וכשהיה צריך - לחמתי נגד הגרמנים". הוא הקיש על רגלו הימנית, עילת צליעתו הכבדה, וזו נענתה בצליל עצי מובהק. אחרי הפסקה קצרה הוסיף : "איבדתי את הרגל כשהייתי בצבא הבריטי בפלישה לצרפת בשנת 1944 ‏. לא תוכל להאשים אותי, שאני עקרונית, בעד הגרמנים. אבל עכשיו יש לנו שלום, והגרמנים הם בעלי ברית שלנו. היום לא צריך תעמולה נגד גרמניה. אתה יכול להאמין לי שלא היו לי אשליות בנוגע לגרמנים בזמן היטלר. אבל הדברים שכתבת במאמרים שלך ממש מרושעים ולא אמינים."

שאלתי: "מדוע אתה חושב שהם לא אמינים?" הוא חשב לרגע. "אספר לך משהו על עצמי," המשיך. "אני נשוי. יש לנו שלושה ילדים." הקשבתי. הוא קרב אלי והנמיך קולו כמגלה סוד. "בינינו, הגברים, אני יכול להגיד לך שאשתי, למרות שהיא נחמדה מאוד, היא אישה פשוטה, פרימיטיבית, בעצם. אני יכול להגיד שהיא די טיפשה." הוא הפסיק שוב. תהיתי מה הוא מנסה לומר. הוא הבחין בשאלה המצטיירת בפני. עכשיו הרים את קולו ואמר בהתרגשות רבה:"‏היא הייתה מיד תופסת גרזן או סכין מטבח ! לפגוע בילדים - רק על גופתה המתה, לא משנה כמה שהיא טיפשה! ואתה רוצה להגיד לי, שהיהודים הפיקחים האלה, שבאו מכל אירופה, לקחו את הילדים שלהם ושלחו אותם לתאי הגזים המזוהמים ההם בשלזיה העילית, במרחק מאות קילומטרים מהבית? לא, בדבר כזה אי-אפשר להאמין!" סיים בצעקה כמעט.

זו הייתה המוטיבציה של רודולף וורבה לכתוב את ספרו ולספר על מערכת ההונאה, לצד סיפור בריחה מרתק.

את הספר של רודולף ורבה סירבו להוציא בארץ כיוון שהממסד המפאיניקי לדורותיו פחד מההשלכות הספר על פרשת קסטנר שהיה איש ממסד מפאי.

הספר הוצא בהוצאת אוניברסיטת חיפה בלחצה של פרופסור רות לין והיא שואלת :" האין זה תמוה, שקולו של ספר זה מגיע לקורא העברי רק 35 ‏שנה לאחר כתיבתו, ביוזמתם של שני אנשי חינוך ולא של היסטוריונים?"

תשאלו את חוקר השואה, תומך המדינה המוסלמית ה 23, יהודה באוור.

3. לא עובדים אצלנו

תמיד נשאלת השאלה למה הבריטים והאמריקנים שכבר ב 1942 החלו בהפצצות עומק של גרמניה והסביבה, וידעו מהיום הראשון על בתי החרושת להשמדת יהודים לא עשו דבר? לא הפציצו את מסילות הברזל למחנות ההשמדה ולא הפציצו את חומות מחנות ההשמדה ואת תאי הגזים. בו בזמן הפציצו והרגו מיליוני אזרחים גרמניים בבתיהם. התשובה נמצאת באירוע הבא: ב 18 בפברואר 1944 עמדו להיות מוצאים להורג כ 120 אנשי מחתרת צרפתיים וטייסים בריטיים במחנה שבויים באמיין (Amiens) שבצפון צרפת הכבושה ע"י הנאצים. במבצע נועז התקיף חיל האוויר הבריטי עם שמונה מטוסי מוסקיטו, ב-19 לפברואר 1944, את חומות הכלא ואת מבנה מגורי הסגל. המבצע כונה "מבצע יריחו", כיאה לאנשי התנ"ך. מתוך 717 האסירים 102 נהרגו, 74 נפצעו ו-258 ברחו! שני טייסים נהרגו, ביניהם מפקד המבצע פרסי צ'רלס פיקרד.

אכן הבריטים עשו בדיוק מה שציפינו מהם אבל...למחנה שבויים בריטיים.

המסקנה היא שאף אחד "לא עובד אצלנו", לא בריטניה, לא ארה"ב ולא האו"ם רק אנחנו עובדים אצלנו (למעט האנטי ציונים שעובדים בשרות אויבנו). אז לא היה לנו כוח ולכן יהדות אירופה הושמדה. כיום חובתנו לדאוג שיהיה לנו כוח להגן ולשחרר כול יהודי, באשר הוא.

ביום העצמאות נסענו מסע קצר בעקבות הציונות הוותיקה בגליל העליון. במוזיאון תל חי ישנן בחורות חביבות המדריכות את האורחים ומספרות את הסיפור העצוב של טרומפלדור וחבריו. "כשבוע לפני יא באדר, נהרגו שני חברים בידי גנבי בקר", נהרגו אני מקשה, זה בתאונה! "כן אבל שני הבחורים הפתיעו את גנבי הבקר והם מרוב הפתעה ירו" אני מקשה, גנבי בקר באים עם חבל. לא שמעתי על פרה או סוס שמאימים עליהם בנשק והם באים, כלומר מראש הייתה כוונת רצח, אני אומר. בשלב זה אחד המבקרים שמבין שאני הורס את המסיבה מנסה להרגיע אותי ואומר:" נרצח ונהרג זה סמנטיקה" ואני, מקלקל אירועים ידוע, אומר שבעברית לנהרג ולנרצח יש משמעות שונה, נהרג זה בתאונה ונרצח זה בכוונה גם בשפה וגם בחוק.

המדריכה הצעירה והנחמדה סיפרה, שערבים נכנסו לבדוק אם יש בתל חי קצינים או חיילים צרפתיים. עוד הוסיפה שדבורה דרכלר הייתה בחורה גבוהה ומרשימה וחמושה ונתקלה בערבי קטן וצנום ולמעשה בגלל שהיא הייתה אישה גדולה והחזיקה בנשק, זה היווה פגיעה בכבוד של ערבי נמוך וצנום וכך החל הקרב בתל חי. אני חוזר: הקרב בתל חי, על-פי הבנות שמסבירות במוזיאון תל חי, אירע בגלל פרובוקציה של דבורה דרכלר. היא הייתה גדולה והיה לה נשק וזה, כידוע במזרח התיכון, עלבון לערבים.

כתוב באתר של מוזיאון תל חי:" בשעת לילה מאוחרת, נחפרו בחיפזון שני קברי אחים בחצרה של כפר גלעדי, קבר לבחורות-דבורה דרכלר ושרה צי'זיק, וקבר לבחורים - טרומפלדור, שרף, טוקר ומונטר.

ביום י"ג באדר, מחשש להתקפה גדולה, נטשו גם את כפר גלעדי ומטולה."

תמיד סיקרן אותי למה הם נקברו בקבר אחים, הם הרי הובלו חלקם כהרוגים וחלקם פצועים לכפר גלעדי שם חלקם מתו. אם הם נקברו בשני קברים אז למה אין קבר אחים לדבורה דרכלר ושרה צי'זיק וקבר אחים לטרומפלדור, שרף, טוקר ומונטר.

התשובה שניתנה לי ע"י יליד כפר גלעדי, העוסק בהנצחת השומר: שהם אכן נקברו בשני קברי אחים כשכול גופה סומנה, זאת על-מנת שבהמשך יוצאו ויקברו כול אחת בנפרד. כפר גלעדי ניטש אחרי הקרב בתל חי למספר חודשים ואחרי שחזרו המתיישבים פתחו את הקברים על-מנת לקבור כול אחד לחוד אך מצאו לתדהמתם שהערבים הוציאו את הגופות מהקברים והשחיתו את הגופות לבלי הכר, לכן נקברו הגופות בקבר אחים יחיד. הערבים מאז ועד היום היו תאווי רצח והתעללות בגופות, מפקיסטן ועד מרוקו. הדם עושה להם את זה.

יום העצמאות מציין בצדק את הקמת מדינת ישראל, היא מדינת העם היהודי, אחרי מלחמת שחרור ארוכה בבריטים. המושג מלחמת השחרור הוא מוטעה. המלחמה לא נועדה לשחרר את היהודים ממשטר כיבוש, כמקובל במלחמות שחרור. המלחמה נועדה להגן על היהודים מפני מדינות ערב שתקפו את המדינה היהודית שאך נולדה.

ביום העצמאות נסעתי לכפרים הערביים בגליל ודגלי ישראל לא מצאתי שם. בשפרעם מצאתי דגל יחיד גבוה, על תורן של כ-5 מטר, המתנוסס מעל גג בית בן שלוש קומות. שפרעם היא עיר בעלת אוכלוסיה גדולה מ-35,000 איש. האוכלוסיה כוללת 59.2% מוסלמים, 26.5% נוצרים, ו 14.3% דרוזים (מעל 600 משפחות)

עצרתי ליד הבית לצלם והוזמנתי לקפה ע"י בן למשפחת חלבי, הגאה בישראליותו, ששלשת ילדיו הגדולים משרתים בצבא. לעומת חלבי מניף דגל ישראל, חבר הכנסת מטעם "ישראל ביתנו", חמד עמאר, לא הניף מעל ביתו אפילו דגלון!

הדגל הוא למעשה סימן להזדהות עם מדינת ישראל. כדאי להבין שערביי ישראל לא מזדהים עם מדינת ישראל ומטרותיה לבסס מדינה יהודית בארץ ישראל, ובצדק מבחינתם. כל הניסיון הנואל לבסס רב תרבותיות נדון לכישלון. באנגליה, צרפת וגרמניה, מדינות עם אוכלוסיה מוסלמית גדולה מ-20 מיליון, כבר מודים שהרב תרבותיות נכשלה: לא עם ההינדים, היוגוסלביים, הפולנים או הקוריאנים אלא רק עם המוסלמים! אבל הבשורה עדיין לא הגיעה לארץ.

אם ישראל הייתה הורגת את בן-לאדן, היו נשמעות, ללא ספק, מחאות מצד אומות העולם הנאורות וכן מהפלג האנטי ציוני בישראל, כולל ניסיונות לחקירת האחראים והמבצעים. בית הדין הגבוהה ל... היה כבר מזמן מצווה על הממשלה להשיב לעותרים, הממומנים ע"י אויבי ישראל, ולנמק תוך 30 יום למה הרגו את בן-לאדן ואת עוזריו הלא חמושים ו"החפים מפשע".

כדאי כבר בשלב זה להקדים תרופה למכה: צריך לחוקק חוק שאם הירצח של יהודי על-ידי מוסלמי, יוערו שופט תורן, פרקליט תורן, וסנגור תורן. יתבצע משפט בזק בהעדר הרוצח ופסק וגזר הדין - דין מוות יינתן במקום. ביצוע גזר הדין ידחה עד להתקלות כוחות מדינת ישראל באשר הם ברוצח. במקרה זה כוחות ההגנה או ההתקפה של צה"ל הם למעשה מבצעי גזר הדין שניתן קודם ע"י בית משפט. לכול רוצח תהיה האפשרות להסגיר את עצמו מיד ולזכות להשתתף במשפטו. במקרה זה לא שופטי בית דין גבוה ל... יוכלו להמשיך לישון בשקט.