תגובה יהודית ל"פתרון הסופי"

יששכר, גיבור הרומן "מים אדירים", הוא בן הדור החמישי במשפחת איכרים יהודית שהתגוררה בין הרותנים בקרפטים. אומנם את סב הסבים, יקותיאל, שתקע יתד ראשונה למשפחה באחד מהכפרים בהרי הקרפטים, לא זכה להכיר, אך כנין לסבא-רבא אהרן, הספיק לספוג ממנו בילדותו את האופן הטבעי, האיכרי, שבו דבק הקשיש באמונתו וקיים את מצוותיה. זיכרונות ברורים עוד יותר היו לו מסבו, מאיר יוסף, וכמובן מאביו, מיכאל. אבותיו "היו אנשים גבוהים וחסונים", ותנועותיהם "לא היו מוגבהות ולא מופגנות, אלא מדודות וקצובות". ואף שבחיצוניותם דמו מאוד אבותיו לרותנים, הם היו איכרים שונים - "יחסם לבעלי החיים היה מרוסן. מעולם לא התעמרו בהם. גם הם עבדו את האדמה שעות רבות ביום, אבל בשובם היו רוחצים ידיים, מתפללים ורק אחרי התפילה הוגש להם האוכל". אומנם גם אבותיו החזיקו אקדח ברשותם, אך רק כדי לגונן על עצמם. וגם אם לכדו גנב, לא הפליאו בו מכות כמו הרותנים, אלא אילצו אותו להודות בחטאו, ואחרי שקיבלו הבטחה מפיו, שלא יחזור לחטוא לא בפיו ולא במעשיו נגד יהודים ורכושם, גם שחררו אותו לדרכו.

והייתה עובדה נוספת שהבדילה את האיכר היהודי משכנו הרותני. במשפחה היהודית היה מעמדה של האשה שונה מזה שציפה לנשים במשפחה הרותנית. בעוד שהגברים עושים את מלאכתם בשדות ובמטעים, גידלה וחינכה האם היהודייה את הילדים בבית. יששכר זוכר כי "אמו, שלא כאביו, הייתה משוחחת עמו. הייתה מספרת לו על אבותיה הקרובים והרחוקים". וגם בהווה, כאלמן בן 45, עדיין עזים בזיכרונו ריחות הלחמים והעוגות שהייתה אמו אופה לקראת שבת וריחות תבשיליה של נחמה אשתו. בזכות זאת חלקו הרותנים כבוד למשפחת האיכרים היהודית היחידה שהשתרשה בכפר שלהם, על-אף היותה שונה באמונתה ובמנהגיה, ולא פגעו לא בנפשם ולא ברכושם. להפך, כאשר נפטרו אבותיו של יששכר בזה אחר זה בגיל מופלג, הגיעו הרותנים ללוויות וביטאו בכנות את צערם על הסתלקות כל אחד מהם.

מאבותיו ירש יששכר את הנחלה, שבנוסף לבית, מטע, אורווה ורפת, התייחדה בחדר התפילה שהתקינו קודמיו באחד מחדרי הבית. דבר לא היה חסר בו כדי למלא את ייעודו. היו בו ארון קודש עטור בשני אריות ועטוי פרוכת ובו ספר תורה, עמוד תפילה ושורות של ספסלים. ואכן, בשבתות ובחגים היו יהודי ההרים מהסביבה מתכנסים וגודשים את חללו. בימות החול היו האבות מקיימים במקום תפילת יחיד, ולפיכך לא שבתה התפילה מהבית בכל ימות השנה. יששכר התפלל בו מגיל ארבע, וכילד "היה מתעורר לפנות בוקר ומצפה שעגלות ייכנסו לרחבת החצר ויהודים גבוהים, יהודי הרים, ימלאו את חדר התפילה". שורה של פטירות, תחילה של אחיו הגדולים של יששכר ומיד אחר כך מותם בזה אחר זה של האבות, השבית את התפילה בחדר התפילה הזה, כי "מאז מות האבות חדלו המתפללים לבוא, הם הקימו להם בבתיהם חדרי תפילה ארעיים, או חגגו את החגים בערים הקטנות".

גם אחרי מות הוריו, המשיך יששכר להתפלל וכל עוד הייתה נחמה לצידו, גם עיין בספרים הקדושים. ובעודה קוראת בפרשת השבוע, "היה מעיין באחד מספרי המוסר... היה קורא ומדמה עצמו הולך בדרכם של האבות, בלי פשרות ובלי הנחות, אלא מעמיק באמונה יותר ויותר". אך אחרי מות אשתו ממחלה בטרם עת, הרגיש שהתפילה ניתקה את עצמה ממנו. אומנם "בשבת ובמועד לא עבד ולא בישל", אך התפילה עצמה שבתה מפיו לחלוטין. מאחר שנחמה הייתה עקרה ונותר ללא בנים שיוכל להוריש להם את הנחלה, איבד עניין גם בעבודה בשדה ובמטע. רק בסוסים ובפרות המשיך לטפל בחיבה, ואת השאר הותיר מתוך אדישות וחוסר עניין לרותנים. אך בהגיע אליו השמועה כי אחיו היחיד, אורי-צבי, ובני משפחתו נרצחו בטחנה שהפעילו בדראטשינץ, נחלץ יששכר באחת מאדישותו, ובלי להשתהות רתם מיד את שני סוסיו לעגלה, וחרף הסופות, הגשמים והדרכים הבוציות בעונת הפשרת השלגים בקרפטים, יצא מכפרו אל דראטשינץ כדי ללכוד שם את הרוצח הרותני ולהביאו למשפט.

בהגיעו לדראטשינץ, ראה יששכר תחילה את המראה המזוויע של הנטבחים בטחנה. אחרי שהביא את אחיו אורי-צבי ואת בני משפחתו לקבורה, התפנה לעסוק בבירור שמו של הרוצח ופנה לדרוש מנציג החוק לאסור את מבצע הפשע ולהביאו למשפט. תגובתו המזלזלת והגסה של הז'נדרם לדרישות צודקות אלה, רק משום שבאו מפי יהודי, עלתה לו בחייו. כעת פנה יששכר ללכוד במו-ידיו את הרוצח סודורוב, אך מפיו לא שמע התכחשות למעשה הרצח שביצע, כהרגל הרוצחים שנלכדים, גם לא הסברים כוזבים על הנסיבות שאילצו אותו לגונן על חייו וגם לא חרטה כלשהי על המתת משפחה יהודית שלמה, על הילדים בה, אלא משנת-רוצחים מגובשת שכמוה לא שמע יששכר מעולם קודם לכן: "היהודים הם קרציות, יש למעוך אותם... אם בדור הזה לא יוכחדו מורדי האל, בדור הבא לא יישאר מהם זכר... ההשמדה הגדולה בוא תבוא... יש להכחיד את היהודים, רק אז תבוא רווחה לעולם... היהודים מבאישים את העולם, יש לחסל אותם... הם יחוסלו, אין לי כל ספק שהם יחוסלו".

ברור כי אפלפלד ביצע כאן ביודעין אנכרוניזם היסטורי, כאשר שתל בפי הרוצח סודורוב את תוכנית "הפתרון הסופי" שהגו הנאצים כעבור 30 שנה להשמדת העם היהודי. מדובר, כמובן, בדבריו של רותני שפל שמשנתו האנטישמית אינה סדורה ועדיין לא תורגמה לתוכנית השמדה מפורטת. אבל דווקא משום כך הצליחה לטלטל כל כך את יששכר, כי מפי שום רותני לא שמע קודם לכן התחייבות להמשיך ולרצוח יהודים עד שיחוסל האחרון בהם. לכן, ליששכר הייתה כל ההצדקה המוסרית לפעול בניגוד למטרה שהציב לעצמו בנסיעתו לדראטשינץ - לדאוג שהרוצח יילכד ויובא למשפט. יתר על כן: אף שיששכר הצטייד בנשק, לא מיהר להשתמש בו נגד סודורוב. הוא ירה רק אחרי שסודורוב לא שעה לאזהרתו ולא יפסיק לאיים, כי ימשיך גם בעתיד לרצוח יהודים עד שיושמדו כליל מעל פני האדמה. וגם אחרי שהפעיל את הנשק, לא נשאר יששכר לוודא שהפושע אכן נהרג מהכדור היחיד שירה לכיוונו, אלא עלה על סוסו כדי לשוב אל ביתו.

כלומר: אחרי שנחשף מפי סודורוב לתוכנית ההשמדה של העם היהודי - שתוגדר מאוחר יותר על-ידי הנאצים כתוכנית "הפתרון הסופי" - הבין יששכר, כי כל צרותיו הפרטיות מתגמדות נוכח האסון הצפוי לעם היהודי. בניגוד להערכה שבה החזיק בנסיעתו לדראטשינץ, הוא שב משם משוכנע, כי השנאה כלפי יהודים רק תתעצם ותוליד אסון בלתי נמנע לעמו. שלא כמו היהודים העירוניים, שהחזיקו באשליה כי התבוללותם תביא לדעיכת האנטישמיות של הנבערים באירופה הליברלית והנאורה, הבין יששכר, האיכר היהודי הפשוט, כי אין לשגות באשליות. לקראת האסון יש להיערך, לשקם את מה שננטש ולחזק את מה שהתרופף בכל הקהילות היהודיות באירופה וגם בקרב יהודי בוקובינה בתחילת המאה ה-20.

יששכר אומנם הספיק לשוב אל ביתו, אך לא הצליח להגשים את תוכניתו - שיקום חדר התפילה של אבותיו - כי הבוזזים והפורעים כבר חיללו את החדר שהתכוון לחדש בו את התפילה. מיד אחר כך השיגוהו גם הז'נדרמים שנשלחו בעקבותיו, והם, שלא התכוונו כלל להביאו למשפט, ירו בו בצאתו מחדר התפילה שחיללו המקומיים. רודפיו גם לא הסתפקו בכדור אחד, אלא ניקבו את גופו ככברה עד שהתמוטט ליד ספרי התורה וספרי הקודש המחוללים. יששכר, הצאצא האחרון של אחת משפחות האיכרים היהודיות שנאחזו לפני דורות בקרפטים, אומנם מת על קידוש השם כיהודי שלם לפני שהספיק לחדש את התפילה בבית אבותיו, אך בשורתו עודנה בתוקף, ואותה משמיע אפלפלד ליהודים בישראל ובעולם - יהודים צריכים לאחוז בנשק ולגונן על עצמם, אם העולם אינו ממלא את תפקידו ואינו מעניש את אלה שהוגים ופועלים להגשמת תוכנית "הפתרון הסופי" נגד העם היהודי.

בספרו הנוכחי הכניס אפלפלד שינוי בולט במבנה העלילה. בעוד שבספריו הקודמים פיתח עלילה קווית בין "הסיבוך" ל"התרה", כדי להבליט שינוי מדורג שהתחולל בגיבור, התאים לסיפור המעשה ברומן הנוכחי עלילה אנלוגית. יששכר לא רק נוסע מכפרו לכפר דראטשינץ, כדי ללכוד את הרוצח, אלא גם חוזר באותה דרך, אחרי שהמית שני אנשים, תחילה בשוגג את הז'נדרם, שסרב לפעול לאיתור הרוצח ולהבאתו למשפט, ואחר כך את הרוצח, בתגובה לדברים המחרידים שהשמיע באוזניו. במבנה הדו-מסלולי הזה, שהקפיד על תקבולת ניגודית בין שני כיווני הנסיעה, הוקדם השינוי בגיבור למרכז העלילה - לסצינת העימות של יששכר, תחילה עם הז'נדרם ואחר כך עם הרוצח. ולכן, הפרקים המתארים את נסיעתו של יששכר מדראטשינץ חזרה לביתו, בחלקו השני של סיפור המעשה, אינם בונים את השינוי, כפי שמקובל בעלילה הקווית, אלא משקפים את השינוי שכבר התרחש בגיבור קודם לכן.

משום כך, אף שהמרחק בין הכפרים בשני כיווני המסע של יששכר הוא זהה, מצטייר יששכר לקורא בשני חלקיה של העלילה כאדם שונה. בנסיעתו אל דראטשינץ שקוע יששכר רק בצערו האישי על פטירת אשתו נחמה, שהותירה אותו ערירי ובלא יכולת להתפלל, אך בשובו משם הוא סוחב על כתפיו את נטל צערו של העם היהודי כולו. קודם לכן לא שם לב שההתבוללות דלדלה את מספרן של משפחות האיכרים היהודיות בהרי הקרפטים, אך כעת הוא מבין את היקפה הרחב של המצוקה שבה נתון העם היהודי. מעידים על השינוי הזה חילופי הנושאים שעולים בשיחותיו עם הרותנים שהוא פוגש, בתגובותיו להתבטאויות האנטישמיות שלהם ובתוכן הזיכרונות שצפים במוחו במהלך נסיעתו חזרה אל ביתו, בהשוואה לכל אלה שעלו במהלך הנסיעה מכפרו אל דראטשינץ.

ההבדל בין שני כיווני הנסיעה של יששכר מובלט בפגישותיו עם שני צאצאים של משפחת אצילים שהתרוששה מנכסיה. בכיוון האחד פגש בבית המרזח "בית העם" את הנסיך סובורין, האזין למצוקתו החומרית וגילה לו את מטרת נסיעתו לדראטשינץ: "לברר את העניין לאשורו, לשמוע מה ראו השכנים, מה עשתה הז'אנדרמניה... אני לא מתכוון להתנכל לאיש". בכיוון השני פגש ב"פונדק השקט" את הנסיך בורוצקי, שבניגוד לבן דודו סובורין שהיה נוצרי אדוק, התעניין ביהדות, אסף ספרי קודש וגילה בקיאות בזרמים השונים של החסידות.

מפי הנסיך בורוצקי כבר שמע יששכר בעבר דברים בגנות נטייתם של היהודים להתבוללות: "עתה פונים היהודים אל התעשיה ואל עריכת הדין והרופאים מתמחים בגינקולוגיה, והכל יושבים בבתי הקפה ומתפטמים בעוגות קרם". אך הפעם הוסיף הנסיך חזות קשה על האסון שתמיט ההתבוללות על העם היהודי: "הישישים והצדיקים הולכים ומסתלקים מן העולם... אנחנו מאבדים אותם... בעוד עשרים-שלושים שנה יגידו: הם היו, היכן הם?". הנסיך ביסס את נבואתו זו על יחסם המזלזל לספרי הקודש: "היהודים הם עם גדול, אבל עם משונה. יש להם המון אנשי-רוח, אבל הם לא יודעים לשמור עליהם, לא יודעים לקרוא בספריהם. הם נמשכים אל העולם הגדול, וכל מה ששלהם מאוס עליהם" (169).

כעת, בנסיעתו מדראטשינץ חזרה לביתו, הצליחו דבריו אלה של הנסיך בורוצקי להסעיר את יששכר יותר מאשר בעבר. אך במהלך שיחה זו לא הרגיש כבעבר מבויש מול הנסיך הרותני, הלומד חסידות וקבלה מספרי היהודים, בעוד שהוא, היהודי מלידה, נטש ספרים אלה אותם והתרחק מהם מזה שנים, אלא חש רצון לקצר את שהותו בחברת הנסיך ולזרז את שיבתו אל בית אבותיו בכפר. מה דוחק בו כל כך לחזור לשם? ומדוע אינו נמלט מפני הז'נדרמים שנשלחו ללכוד אותו אל אחד ממקומות המסתור הרבים שבערוצי הקרפטים?

מתברר, כי אכן כאדם שונה חזר יששכר מדראטשינץ: "למרבה הפלא, דווקא בשעה זו דחוף היה לו לחזור הביתה, נדמה היה לו שאם יגיע הביתה יוכל לא רק להגן על הרכוש, אלא גם ישיב לעצמו את קרבתם של האבות שהתרחק מהם. תחילה ישקם את ארון הקודש ואת ספר התורה, ימיין את הספרים ויסדר אותם על המדפים... הסדר בבית יביא סדר בנפשו. המחשבה שבעוד יום-יומיים ישב על הספסלים שעליהם ישבו האבות וישהה במחיצתם של ספרי קודש וינוע באותו חלל שיש בו תקרות נמוכות, ישתוק באופן שאבותיו שתקו, המחשבה הזאת הפיחה בו באין משים רצון למעשים".

אף על-פי שתוכנית זו של יששכר מנוסחת כתוכנית פרטית, כלול בה מענה לנבואת הפורענות ששמע בפונדק מפי הנסיך בורוצקי, על קיצו הקרב של העם היהודי באשמת המתבוללים שנטשו את חוכמת האבות בספרי הקודש ומכרו ספריות שלמות של משפחתם בפרוטות. אך לא נבואת הנסיך היא שגיבשה אצל יששכר את תוכנית השיקום של חדר התפילה בבית הוריו, ולא היא שהשפיעה עליו להתעלם מסכנת הז'נדרמים, שנעו במקביל לו אל הכפר שלו, ולשוב מהר ככל האפשר אל ביתו. ההחלטה להפעיל מהר ככל האפשר את חדר התפילה הנטוש של אבותיו גמלה אצלו עוד קודם לכן, בהשפעת האירועים שחווה בכפר דראטשינץ, שנודע בשנאת תושביו ליהודים.

בחרתי להציג את הרומן "מים אדירים" כרומן אידיאי, אף שאפלפלד מסתייג מפירוש יצירותיו כיצירות אידיאיות, וכמעט בכל ראיון, מהרבים שקיימתי עמו במשך השנים, חזר ואמר שביצירותיו אינו אידיאולוג, סוציולוג וגם לא מוֹרַליסט, אלא עוסק בבדידות של גיבוריו, במצוקתם הנפשית ובמאבקיהם הקיומיים בסביבתם ובמצבם. אף שאפשר להבין, מדוע חרד אפלפלד, פן הבלטת המשמעות הרעיונית ביצירתו תאפיל על ערכה הספרותי ותציג אותה ככרזה רעיונית חסרת חִיוּת - שמורה לקורא הזכות לחשוף ביצירה מה שהיא מאפשרת לו למצוא בה. כמובן, אי-אפשר לתמצת את המשמעות הרעיונית ביצירתו אם אין מתעכבים תחילה על האיכויות הספרותיות שמשקיע אפלפלד ביצירותיו - במבנה הסיפור, בעיצוב הדמויות, בתוכן הדיאלוגים הקצרים בין הגיבורים ובניסוח המוקפד של לשון "המספר" האחראי על ביצוע הסיפר.

יתר על כן: במשך השנים הצליח אפלפלד לשכלל עלילה המותאמת לביטוי עמדה רעיונית כלפי שאלות עיוניות בנושאים לאומיים על-זמניים שהם לפיכך גם אקטואליים. הפתרון של אפלפלד מתבטא בבניית עלילה מרְכיבי תוכן קבועים, שבכל יצירה הוא מדרג מחדש את חשיבותם וגם מארגן אותם ביריעת סיפור המעשה בסדר שונה. מאחר שכל שבעת רכיבי התוכן הבאים יופיעו בכל עלילה בצירוף אחר, לא רק שהעלילות בספריו של אפלפלד שונות זו מזו, אלא הן גם מוכיחות כי הוא משקיע תכנון מוקפד בבניית כל עלילה:


קביעת מסלול מסע כבסיס לסיפור המעשה. התקדמות הגיבור בקטעי מסלול זה תורם לשינוי בו - המבטא את המשמעות הרעיונית של העלילה;


הגדרת משך המסע והצמדת קטעיו זמן זה לעונות השנה;


סימון הפגישות של הגיבור עם מכרים מעברו ועם אנשים אלמונים בכל תחנה במסע;


שיבוץ השיחות של הגיבור עם אנשים אלה -התורמות תרומה ניכרת למשמעות הרעיונית של עלילת המסע;


חשיפת חיי הנפש של הגיבור, ובכללם פחדיו וכיסופיו, על-ידי זריעת חלומותיו וזיכרונותיו במהלך סיפור המסע שלו;


זריעת האירועים במרחב סיפור המעשה, אשר בהשפעתם ישתנה הגיבור במהלך המסע. חשובה במיוחד למשמעות הרעיונית של היצירה היא תרומת אירועים המוצבים רחוק זה מזה בתוך היריעה השלמה, אך מקושרים בקשר אנלוגי (משלים או ניגודי) זה לזה;


זיהוי חומרי לשון (מילים, ביטויים, ניבים, שברי פסוקים מהמקרא ומסידור התפילה ושורות מהשירה העברית) שיכוונו אף הם בעקיפין אל המשמעות הרעיונית שהגדיר ליצירה.

כלומר: אפלפלד מכיר היטב את נטייתם של הרעיונות לחמוס את תשומת הלב מסיפור המעשה, ולכן הוא מקפיד שהרובד הנרטיבי הממחיש של סיפור המעשה יהיה כה מעובה והדוק, עד ששום התכוונות רעיונית לא תאפיל עליו ולא "תגנוב את ההצגה" ממנו. אך גם אם הוא מצליח בדרך זו להגן על כל רכיב תוכן בנפרד, אין זאת אומרת כי לכל רכיבי התוכן ביחד אין משמעות רעיונית. יצירות שהתוצאה שבהן אינה כזו, מאבדות לחלוטין את העמקות, ובלעדיה היצירה אינה אלא סיפור מעשה שרירותי, אם מוצלח ואם כושל.

מול האפשרות הרעה הזו, בוודאי יעדיף אפלפלד להודות שביצירותיו קיימת התכוונות רעיונית, אך היא מוצפנת היטב ברכיבי התוכן שמהם הוא בונה את העלילה. וגם יודה, שהוא מעדיף קורא המסגל לעצמו הסתכלות ממבט-על על כל הסצינות של הסיפור, קולט את מטווה הקשרים שבין השיחות, האירועים החיצוניים וההתרחשויות מחיי הנפש של הגיבור, ומגבש מן הזיקות שביניהם את המשמעות הרעיונית שמבטאת היצירה. ולכן, הדיון הזה בשאלת מעמדו של הרעיון ברקמת "הסיפור" בספריו של אפלפלד יסוכם באופן הבא: אפלפלד אינו מגיב בגלוי על אירוע אקטואלי ולא מטיף בגלוי להשקפה כלשהי ביצירותיו, אך בכל אחת מהן מהדהדת השקפתו המגובשת והנחרצת בנושאים היסטוריוסופיים, שרובם גם בעלי משמעות אקטואלית ברורה. השקפתו זו אינה משתמעת רק מהמטווה של כל עלילה בנפרד, אלא גם ניתנת לסיכום מכלל יצירותיו.