לעתים פרשיות העוסקות בפרט כלשהו חורגות מעילת המאבק והופכות למאבק של תפישות-עולם מנוגדות וערכים חברתיים סותרים. המאבק מתנהל לכאורה סביב גורלו של הפרט ולמעשה הוא רחב בהרבה. כך הייתה למשל
"פרשת דרייפוס". מבחינת הפרט השאלה האם קצין מטה צרפתי ממוצא יהודי היה או לא היה מרגל גרמני. בשלב מסוים היה ברור שלמאבק השלכות נרחבות ביחס לאופייה של החברה הצרפתית, מעמדם של היהודים בה, מעמד מערכת המשפט הצרפתי, הצבא הצרפתי ויוקרתו ועוד. היחס לפרט, שכביכול עמד במרכז הפרשה, נגזר מהשקפת עולם פוליטית וחברתית, ממוצא סוציו-אקונומי, מאינטרסים חברתיים ופוליטיים ועוד.
אין מקום כמובן לאנלוגיה בין פרשת דרייפוס למאבק לשחרורו גלעד שליט, אך יש לשים לב לכך שהמאבק לשחרורו של גלעד מזמן אינו מאבקה של משפחה לשחרור בנה. הוא גם אינו מאבק על השאלה אם נשחרר כמה מאות רוצחים לשטחי יו"ש (ויש לי ספק אפילו אם תמורה כזו תועיל - להערכתי, המחיר יעלה מיד).
המאבק לשחרור שליט הוא בעיקרו מאבקה של חלק מהחברה הישראלית, החלק המבוסס שבה, שכבר אינו סבור שבשם טובת החברה והמדינה ניתן להציב תביעות לפרט. גם אם יוכיחו המתנגדים לעסקה באותות ובמופתים כי שחרורו של שליט יעלה בעשרות נרצחים, הטיעון הזה אינו רלוונטי עבור התומכים בעסקה בכל מחיר, מאחר שעל-פי סולם הערכים שלהם, הפרט אינו אמור להקריב דבר עבור האחרים - גם אם הוא חייל.
העובדה שבעסקת שליט נתבע מאיתנו לשלם מחיר מטורף לחלוטין לא זו בלבד שאינה מפריעה למארגני המסע הציבורי, אלא היא למעשה משרתת אותם. ככל שהמחיר שייתבע יהיה מופקע יותר, הניצחון להשקפת עולמם עם תשלומו יהיה מובהק יותר. לו היה ניתן לשחרר את שליט בדרך אחרת, כמו קביעת תג מחיר בלתי נסבל להמשך שהותו בשבי, לא היה הדבר משרת את האינטרסים של המאבק שמטרתו לאלץ את המדינה לשלם מחיר עבור הפרט. זו גם הסיבה לכך שבין התומכים במאבק קיימת הסתייגות רבה כאשר מוצע לנקוט צעדי ענישה חמורים נגד כלל תושבי עזה לצורך שחרור גלעד, כפי שמוצע מפעם לפעם על-ידי המשפחה.
חלק ניכר מהחברה הישראלית, המושפע יותר מתרבות המערב וערכיו, אימץ זה מכבר את השקפת העולם לפיה המדינה קיימת עבור הפרט ובמדינה מתוקנת הפרט אינו נדרש להתייצב לשירות צבאי ולסכן את חייו, או נתבע להקרבות משמעותיות נוספות עבור הכלל. למאבק לשחרורו של גלעד התגייסה האליטה של החברה הישראלית בתחומי העיתונות, התקשורת, האמנות והעסקים, ואיני מתפלא שבין התומכים במאבק זה מצויים גם אנשי ביטחון בכירים בדימוס השייכים לאותה קבוצת התייחסות חברתית.
כאן אני עומד לטעון את הטיעון החמור מכל שבוודאי יעורר תגובה קשה. לו גלעד שליט היה נקרא דוד בוזגלו, ומוצאו היה משיכון ד' בבאר שבע, או שהיה מתנחל משילה, לא הייתה תנועה ציבורית כזו יכולה לקום, מאחר שהכוחות המניעים את המאבק נזקקים לדמות היכולה להוות מוקד הזדהות. זה לא מפני שיש מי שחושב שלשחרר את בוזגלו חשוב פחות, אלא מפני שהמאבק שהבהרתי, כבר מזמן אינו על שחרורו של גלעד שליט, אלא על דמותה וערכיה של החברה הישראלית.
קיים ציבור רחב המסתייג מאופיו של המאבק הציבורי לשחרורו של גלעד. לטעמי, על ממשלת ישראל היה להכריז כי עבור שחרור גלעד היא אינה מוכנה לשחרר ולו מחבל זקן אחד העתיד להשתחרר בעוד יומיים, וכל עוד לא ישוחרר שליט המחיר שייגבה מהנהגת הצד המחזיק בו הוא מחיר מטורף. איני סבור שדרך כזו הייתה יעילה פחות ובוודאי שהיה בה כדי למנוע את החורבן הערכי שגורמת התנועה לשחרורו של גלעד שליט. הגיעה העת להקמת מטה מאבק נגד התנועה לשחרור גלעד שליט, מטה מאבק להצלת ערכיה של מדינת ישראל.
