ביום הזכרון כתבתי כתבה ובה סיפרתי על תחושותי לגבי הצד האחר. על הזדהותי עם רגשות הצד השני, הצד שנחשב לאויב שלנו. מתגובות הקוראים הבנתי שהיו כאלה שהבינו שאני מצדדת בהקמת מדינה פלשתינית. אבל אני לא כתבתי זאת במפורש. אני כתבתי שאני מזדהה עם רגשותיו של הצד השני וחשה את כאבו.
נקודת הראות שלי, ממנה אני יוצאת בשירים ובמאמרים שלי, היא נקודת ראות אנושית, לא פוליטית. אני מאמינה שהפוליטיקה נגזרת מיחסים בין בני אדם, בין הפרטים. ולכן חשוב כל כך לבסס יחסים של כבוד ושל אמון בינינו לבין שכנינו הערבים.
לכן אני מאוד מבינה את יחסה של החברה הערבית אל הנכבה - לגביהם הקמת מדינת ישראל הוא אסון, כי הם איבדו הרבה מרכושם, וכמדומני גם בני משפחה. עם זאת, הרשו לי לומר שיש לי הסתייגות מכל דבר שיש בו תחושת קרבן. וזה כולל גם את היחס של החברה הישראלית לשואה. אנו זוכרים את השואה כל יום, שעה שעה. כן, יש ניצולי שואה בקרבנו והכאב שלהם קשה מנשוא. אלא שהאנשים שניצלו בשואה היו דווקא האנשים החזקים, אלה שלא נפלו אל תחושת הקרבן, אלא טיפחו בתוכם תחושה של תקווה, שנטעה בתוכם חוזק ורצון להמשיך לחיות. לכן, גם אנו וגם הצד השני צריכים להפסיק להתבוסס בפגעי העבר. כן, צריך לזכור, אבל כדי להפיק לקחים חיוביים ולא כדי לחרחר שנאה, ריב ומדנים.
צריך לזכור את השואה כדי שלעולם לא ירד המין האנושי לשפל מדרגה שכזה. אבל צריך גם להפיק לקחים. צריך לזכור שלשואה קדמה תקופה של שנאת אחים נוראה בין היהודים, וכבר אנו יודעים לאיזה חורבן גורמת שנאת חינם. צריך לזכור את הנכבה כדי לזכור תמיד להתיחס בכבוד אנושי ובחמלה לכל אדם, אפילו אם הוא נחשב לאויב שלנו, ולנסות תמיד למצוא פתרון חיובי שיהיה מקובל ומוסכם על דעת שני הצדדים. אבל הנכבה לא נותנת לערבים שום זכות לשנוא אותנו ולבצע נגדנו פיגועי טרור. גם הערבים צריכים לדעת לצאת מתחושת הקרבן שלהם ולנתב את הרגשות שלהם למקום חיובי.
כי צריכים להיות ריאלים: אם תתממש זכות השיבה, אז צריך להרוס את אוניברסיטת תל אביב, שקמה על חורבות כפר ערבי. וגם את שוק הכרמל וסביבותיו. ומה עם יפו? ורמלה? ולוד? וכל שאר המקומות שערבים ישבו בהם? ומה עם מלאבס, שהיא פתח תקוה? האם נארוז כולנו את המזוודות ונחזור למקומות שמהם באו אבותינו? ולאן נחזור? האם זכות השיבה תהיה קיימת גם לי, בליטא, לחזור לבית ההרוס שאינו קיים עוד בקובנה או למפעל של סבי שנבזז על-ידי פועליו? או לכל שאר המקומות בכל ארצות העולם מהם באו אודים מוצלים מאש?. ברור שהעניין לא ריאלי, ולכן הערבים צריכים לוותר עליו מראש.
ולגבי המדינה הפלשתינית: אם הייתי סמוכה ובטוחה שלאחר הקמת המדינה הפלשתינית יהיה פה שלום, ושהמדינה הזו לא תהיה חממה למחבלים ולטרוריסטים ולגופים עויינים, הייתי תומכת בה. אבל לא כך הוא הדבר. הרי יש הצהרות מלחמה על צעד ושעל. ורק ביום הנכבה האחרון ניסו סורים לפרוץ את הגדר הצפונית ולחזור אל בתיהם שביפו. לכן כל מי שתומך במדינה פלשתינית כיום, כאילו גוזר גזר דין מוות על המדינה היהודית.
מה שאני כן רוצה שיקרה, מתאים דווקא למשנתו של
עזמי בשארה, חבר הכנסת לשעבר, שהטיף למדינת כל אזרחיה. אבל הוא לקח את הפעילות הפוליטית שלו רחוק מדי, והביע שנאה וחוסר אמון במדינה הקיימת, עד שאיבד את מעמדו כחבר כנסת. אבל הרעיון לכשעצמו, מדינת כל אזרחיה, הוא רעיון יפה וטוב מאוד. רק על-ידי שוויון זכויות מוחלט בין כל אזרחי המדינה, בלי שום הבדל בין דת, גזע, מין ולאום נוכל להקים כאן מדינה אמיתית. כמובן שאז יצטרכו הערבים להביע אמונים במדינה ולוותר במקרים רבים על אדמותיהם, לטובת יחסי שכנות טובים.
גם יהודים עושים כך. אני יכולה להעיד על אבי, שהיו לו אדמות רבות בכרמל, והן הופקעו כדי שיוקם בכרמל פארק לאומי. רבים היו בעלי אדמות כאלה שהוחרמו, ולא ראיתי שהתארגן מרד נגד המדינה בגלל שהופקעו אדמות. בדיוק כפי שאנו דורשים מיהודים שיוותרו על אדמות לטובת הכלל ולטובת חיי אנוש, כך עלינו לדרוש מן הערבים לוותר על אדמות לטובת יחסי אנוש ולטובת החיים בכלל. אם רוצים שוויון זכויות, הוא צריך להיות שוויון זכויות מלא לכל הצדדים.
ואם נאמר שהערבים אינם רוצים או יכולים לשרת בצבא, אפשר להמיר את השרות הזה בשרות למען המדינה. זה לא חייב להיות שרות צבאי במלחמה, אלא תרומה למדינה, באופן שיראה שגם להם אכפת מה קורה במדינה הזו והם אזרחים שווי זכויות, אזרחים שלא רק רוצים לקחת, אלא מוכנים גם לתת. אזרחים שאוהבים את המדינה, רוצים לחיות בה, ומוכנים לתרום מכוחם ממרצם ומכספם כדי שגם להם וגם לנו, לכל תושבי המדינה, תבוא הרווחה.
החובות והזכויות לכל המגזרים חייבים להיות שווים, אחרת לא יהיה כאן שוויון אמיתי, ולא יהיה שלום. רק אם נשכיל כולנו לחוש את הכאב של השני ולרצות שגם לשני יהיו חיים טובים, לא רק לנו, יוכל להיות פה שלום. אבל אם כל צד יתבצר בתחושת הקיפוח שלו, באסונות שלו ובאומללות שלו, לעולם לא נוכל לחוש באמת את הצד השני וכמובן שלא להגיע לעמק השווה וליחסים של אמון ושל כבוד הדדי.
