יש לשער כי הרבה פחות מאחוז אחד מתושבי מדינת ישראל יכולים להבין את חשיבותו של המשפט הבא, העומד בבסיס החלטתו של השופט דנציגר להשאיר את קצב בביתו עד להחלטה בערעורו:
"בשלב זה, די לי בבחינת האמור בהכרעת הדין ובנימוקים הנזכרים בה כדי לקבוע כי לכאורה קשה להלום מצב בו על יסוד הנחות של בית המשפט שלא נמצאה להן אחיזה (לפחות ככל שהדברים עולים מנימוקי בית המשפט בהכרעת הדין) בעדויות ובראיות שהובאו בפניו, ייקבע כי המבקש לא עזב את מקום האירוע בשעה 17:00".
האירוע הוא מפגש של יוצאי פרס שנחגג בפארק הלאומי ברמת גן. א' ממשרד התיירות טענה שלאחר המפגש לקח אותה קצב במכוניתו לבית הטכסטיל בתל אביב, ושם אנס אותה. ההגנה מצאה תרשומת של מאבטחיו של קצב בה נכתב כי קצב "עזב את המקום בשעה 17:00", ופלט של שיחות טלפון שעל פיו התקשר קצב אל א' בשעות 17:58 ו-18:09. על סמך ראיות אלה טענה ההגנה כי לא ייתכן שבחמישים ושמונה דקות הספיק קצב להגיע מהפארק הלאומי לבית הטכסטיל, לאנוס את א', להיפרד ממנה, ולאחר מכן להתקשר אליה. תשובתו של בית המשפט המחוזי לטענה זו הייתה כי עקב הצפיפות בחנייה ובאירוע, בהחלט ייתכן כי נדרשה לקצב יותר משעה כדי לצאת מהחנייה ולמצוא את א', ולכן ייתכן כי עזב את מקום האירוע רק אחרי 18:09, ולא בשעה 17:00.
יש לשער כי רוב רובם של המעטים שקראו את תשובתו זו של בית המשפט המחוזי, פשוט לא האמינו למראה עיניהם. מסתבר שגם השופט דנציגר סבר ש"קשה להלום" את הדברים, ולכן הדגיש כי קביעות של בית משפט צריכות להתבסס על ראיות ועדויות ולא על דמיונם הפורה של השופטים (או בלשונו, הנחות שלא נמצאה להן אחיזה בעדויות ובראיות).
לאחר מכן, המשיך השופט דנציגר לדון גם בטענות האליבי של קצב לגבי מעשה האונס השני, ובנושאים אחרים, אך די בכך שנתאר לעצמנו את סדרת ההנמקות כדלהלן:
1. אם יקבע בית המשפט העליון כי קצב אכן עזב את האירוע בשעה 17:00, יש סיכוי שיזכה אותו ממעשה האונס הראשון.
2. אם יקבע בית המשפט העליון שקצב לא ביצע את האונס הראשון, יש סיכוי (או ודאות) שיקבע כי המתלוננת א' העלילה על קצב את ביצוע האונס.
3. אם יקבע בית המשפט העליון כי המתלוננת א' העלילה על קצב, תפגום הקביעה במידת האמינות שייחס בית המשפט המחוזי לכלל עדותה של א', ועל כן יש לקצב סיכוי להיות מזוכה גם ממקרה האונס השני, וכך תישארנה רק ההרשעות בחיבוקים ובנשיקה עליהן סיפרו המתלוננות האחרות.
4. הרשעות בחיבוקים ובנשיקה אינן מחייבות מאסר בפועל.
ומסיבה זו, ומסיבות נוספות הגיע השופט דנציגר למסקנה הסופית: "נראה כי לא ניתן לומר כי סיכויי ערעורו של המבקש הינם משוללי יסוד כלשהו".
לדבריו אלה של השופט דנציגר ניתן להוסיף מספר הערות:
1. מי שטוען שאיננו יכולים לדעת מה קרה בין שני אנשים בחדר סגור, לא לוקח בחשבון את האפשרות שהנאשם יוכיח כי כלל לא היה בחדר סגור עם המתלוננת בזמן בו לטענתה אנס אותה.
2. במשפט פלילי, מרשיעים את הנאשם רק אם אשמתו הוכחה מעבר לכל ספק סביר. לכן כה מקוממת קביעתו של בית המשפט המחוזי שלמרות שהראיות מצביעות על כך שקצב עזב את האירוע בשעה 17:00, בכל זאת ייתכן שעזב את האירוע אחרי 18:09. בית משפט אינו אמור להרשיע אדם אם בכל זאת יש איזו אפשרות שביצע את הפשע, אלא אם ברור שביצע אותו.
3. במשפטי עבירות מין, מקובל שכדי להרשיע את הנאשם נדרש "דבר מה נוסף" שיהווה ראית חיזוק או סיוע לגרסתה של המתלוננת. במקרה שלפנינו, הראיות הנוספות היחידות דווקא מחזקות את גרסתו של קצב ולא את גרסתה של א'. בהרשיעו את קצב סטה בית המשפט המחוזי מהכלל המקובל.
4. רדידותו של הדיון הציבורי במשפט קצב גרמה לכך שכמעט אף אחד לא מכיר את הפרטים הנוגעים לשני מקרי האונס. מיליוני מילים נשפכו באלפי מאמרים, כתבות, ודיונים ברדיו ובטלוויזיה על הנושא, וכמעט באף אחד מהם לא הוצגו טענות התביעה מול טענות ההגנה בקשר לשני המקרים. יש אומנם לא מעט ששמעו כי אחת התובעות הגדירה את התביעה כספינת פח רעועה, אבל כמעט אף אחד לא יודע למה. האם כמעט כל העיתונאים סבורים שהעם מטומטם מדי מכדי לדון בפרטים? האם כמעט כל העיתונאים בעצמם הם מטומטמים מדי מכדי לדון בפרטים? או שאולי הם לא רצו לדון בפרטים כי ידעו שהפרטים מצביעים על כך שהתביעה היא באמת ספינת פח רעועה? קשה לדעת ובכל זאת מוצדק לחוש מרירות.
דבריו של השופט דנציגר אכן מספקים שביב של תקווה ל
משה קצב, אך יותר מזאת, מספקים לנו תקווה שבכל זאת ולמרות הכול, "יש שופטים בירושלים". מי שיגדיר את דנציגר כשופט אמיץ שפסק על-פי הראיות, יודה כי לדעתו השופטים מן השורה מתעלמים מן הראיות, ורואים את תפקידם כפסיקה על-פי דעת הקהל. כך או כך, אין ספק כי השופט דנציגר הציל מעט מכבודו של בית המשפט.
