התוכנית הראשונה של "נבחרת ישראל בטלוויזיה” לא הייתה מושלמת. היא בטח גם לא ממלאת את הציפיות שיש לכל מיני מבקרי טלוויזיה שתהיה גם סאטירית, גם נושכת וגם בועטת כשהיא מצליחה להושיב מול המרקע את הילד בן השמונה יחד עם ההורים שלו. יש עוד הרבה מה לשפר ב”נבחרת ישראל בטלוויזיה”, בעיקר את רעשי הרקע, אבל על-אף הבעיות והחריקות, נדמה שבפעם הראשונה מזה שמונה שנים ניתן לזהות ניצנים של אלטרנטיבה ראויה לארץ נהדרת הוותיקה והשבעה. ואלטרנטיבה, תשאלו כל צרכן ישראלי ממוצע, היא לא דבר של מה בכך במחוזותינו.

כך לא תהפכו לחיקוי של "ארץ נהדרת"

ארץ נהדרת” היא לא סתם תוכנית מערכונים-סאטירה, היא עוד חלק במכונה המשומנת היטב של קשת, הזכיינית שיש לה מדינה. כבר כמה שנים טובות מייצרת קשת באופן כמעט בלעדי את גיבורי התרבות הישראלים ואת האירועים הטלוויזיוניים עתירי הרייטינג. הדרך היחידה להטיח עליהם ביקורת שתזכה לאותה רמת חשיפה היא לעשות זאת באמצעות מערכון ב”ארץ נהדרת”, שיכולה להרים או לחסל קריירה של כל טאלנט או פוליטיקאי.

בכל מה שנוגע לתוכניות של קשת, שם משתמשים בכוח הזה בצורה מאוד מחושבת. ב”ארץ נהדרת” יודעים מה בעל הבית רוצה ומה הם האינטרסים החיוניים שלו. בגלל זה במהלך שמונה השנים האחרונות מעולם לא ראיתם שם חיקוי של ארז טל או צביקה הדר, שני הטאלנטים הגדולים של הזכיינית. מי שכן זכה לחיקוי חסר רחמים שכמעט חיסל לו את הקריירה היה אברי גלעד, הטאלנט של המתחרה רשת. את החלל הזה מיהרה לזהות "נבחרת ישראל” עוד בשלב הפרומואים והסתערה עליו עם הפארודיה ל”פלפלים צהובים” בסרטון הוויראלי ובמערכון על דן שילון וטלי מורנו בתוכנית עצמה. צעד הגיוני ומתבקש, שם נמצא המכנה המשותף הרחב ביותר, אלמנט בלעדיו אין זכות קיום לפארודיה.