כאשר מקלפים את כל האמירות הרלוונטיות והלא-רלוונטיות שנשמעו ביום השני לעדותו של
אהוד אולמרט במשפטו, נשארים - בין היתר - עם סוגייה משמעותית המצריכה דיון מעמיק: מה לעשות כאשר מתעוררים חשדות פליליים נגד ראש הממשלה?
אולמרט תיאר כיצד היה עליו להתמודד עם החקירות נגדו במקביל לעיסוק בשאלות גורליות לעתיד המדינה. ושוב: לא ניכנס לשאלות האם הוא באמת נרדף, מדוע כל כך הרבה חקירות התנהלו במקביל, והאם אכן הקדיש את כל-כולו לענייני המדינה על חשבון ענייניו האישיים כפי שאמר. שאלות אלו, חשובות ככל שיהיו, נוגעות אך ורק למשפט אולמרט. כאן ברצוננו לעסוק בסוגייה העקרונית.
אין ספק, שהמצב עליו דיבר אולמרט יוצר דיכוטומיה בלתי אפשרית. מצד אחד, תפקידו של ראש ממשלת ישראל הוא הרבה יותר מאשר משרה מלאה. זהו אולי התפקיד הפוליטי הקשה ביותר בעולם, והסיבות ידועות לכולנו. קשה מאוד למלא אותו כאשר יש צורך להקדיש תשומת לב וזמן לחקירות פליליות. מצד שני, גם חקירה פלילית - ודאי בנושאים כבדי משקל - מצריכה הרבה תשומות. חשוד שאינו יכול להקצות להגנתו את מיטב זמנו ומרצו, הוא מי שנפגעו זכויות יסוד שלו.
איך מפגישים את שני הקווים המקבילים הללו? ברור שלשם כך לפחות אחד מהם צריך להתעקם, אבל איזה מהם ובאיזו מידה? ואולי מדובר בקווים שאין כל אפשרות להפגיש ביניהם?
יש המציעים פתרון פשוט: חקירות פליליות נגד ראש ממשלה יידחו ברובן המכריע עד לסיום כהונתו. אבל זהו פתרון שיוצר בעיה גדולה עוד יותר מזו שהוא בא לפתור. הנה החולשות שלו:
- בכל מקרה יהיה צורך לפחות בחקירה ראשונית כדי לקבוע האם בכלל יש חקירה שצריך לדחות.
- יהיה קשה מאוד לנהל חקירה ולהעמיד לדין שותפים אחרים לאותם עבירות, כאשר החשוד העיקרי נהנה מחסינות זמנית.
- הזמן שיעבור עלול לאפשר שיבוש הליכים והעלמת ראיות, שלא לדבר על כך שיכביד מאוד על מיצוי החקירה אחרי מספר שנים.
- מדוע רק ראש הממשלה? אולי צריך להחיל זאת גם על השרים המחזיקים בתיקים המרכזיים ועל ראשי מערכת הביטחון?
בקיצור: זה לא הפתרון. אך גם המשך המצב הנוכחי אינו מתקבל על הדעת, משום שהוא פוגע גם בכולנו - אזרחי המדינה הזכאים לכך שראשיה יקדישו להם את כל זמנם ומרצם - וגם כאמור בזכויות היסוד של ראש הממשלה, שאינן נופלות משל כל חשוד אחר.
אין פתרון מושלם, אבל אפשר להציע שני מהלכים שיצמצמו את הבעיה. ראשית, יש לתחום בזמן את משך החקירה. הדבר נכון וראוי בכל תיק, קטן ככל שיהיה, ונכון שבעתיים דווקא בתיקים הסבוכים הנוגעים לאישי ציבור. חקירה הנמשכת שש, שמונה או עשר שנים היא עינוי דין ואף עלולה להוביל לעיוות דין. יש לקבוע בחוק את הזמן המירבי שיימשכו חקירות (ובכלל זה של אישי ציבור), על-פי חומרת העבירה. רק בית המשפט יוכל, לאחר דיון ממצה, לתת ארכה מסוימת, מוגבלת וחד-פעמית.
שנית, את חקירותיהם של אישי ציבור בכירים (נניח: ראש הממשלה, השרים ו-15-10 בכירי מערכת הביטחון) צריכים ללוות שופטים. אפשר למנות שופט-חוקר, אפשר להצמיד שופט מכהן מתוך המערכת; זהו פרט שולי. העיקר הוא, שעל החוקרים יהיה להציג בפני השופט (בדלתיים סגורות כמובן) בצורה קבועה את ממצאי החקירה ואת המהלכים הצפויים. כאשר היא תהפוך לגלויה, אותו שופט ישמע גם את נציגיו של החשוד והוא שיוציא צווים וידון במעצרים.
תפקידו המרכזי של השופט המלווה יהיה להחליט מתי נוצרה מסה קריטית המחייבת את התפטרותו של החשוד. אפשר לקבוע, למשל, שאם יש ראיות לכאורה המצדיקות מעצר - זוהי הנקודה בה עליו החשוד להתפטר. אפשר להחמיר יותר ולבקש ראיות לכאורה המספיקות למעצר עד תום ההליכים. בכל מקרה, בית המשפט הוא שיקבע מתי הגיעה נקודה זו, ובית המשפט העליון ישמש כערכאת ערעור על ההחלטה.
כאמור, הפתרון הזה אינו מושלם. הוא עדיין יביא למצב בו איש ציבור בכיר ייאלץ להתמודד עם חשדות במקביל לעיסוקיו החשובים בענייני המדינה. הוא גם עלול להביא להתפטרות של מי שבסופו של דבר ייצא זכאי. אך הוא עדיף לאין ערוך על המצב הנוכחי, והוא מהווה איזון סביר בין זכויותיה של המדינה לבין זכויותיו של הפרט.
