במאמר מריר וביקורתי, מציגים ד"ר אורי מילשטיין ואביתר בן-צדף נקודת מבט ייחודית על ההיסטוריה הצבאית/חברתית של מדינת ישראל. לטענתם, סדרת כישלונות בלתי פוסקת של צה"ל גרמה לנדידה שמאלה של דעת הקהל הישראלית, ולאימוץ העמדות שהיו שייכות בעבר לארגוני השמאל הקיצוני דוגמת ברית שלום ומצפן. למרות שמבחינה מסוימת אכן חל סחף שמאלה בדעת הקהל הישראלית, הרי הסיבות לכך הן שונות לחלוטין.
כוחו של צבא ההגנה לישראל ראשית יש לחלוק על הצגתו של צה"ל כצבא שיכולתו מידרדרת והולכת. לאמיתו של דבר, ההפך הוא הנכון. מבלי שחלה שום ירידה בשאיפתם של הערבים לחסלנו, מספר קורבנות המלחמה המתמשכת בינינו לביניהם בשלושים ושתיים השנים האחרונות נמוך באופן משמעותי ממספר הקורבנות בשלושים ושתיים השנים שקדמו להן. הפער בינינו לבין אויבינו, שכמעט לא היה קיים בזמן מלחמת השחרור, הפך להיות כה משמעותי, עד שמה שעומד בינינו לבין פתרון כל בעיותינו הביטחוניות הוא החשש מפני תגובת העולם, ולא יכולתו של צה"ל. די אם נשווה את מלחמת ההתשה, שבמהלכה לא נרתענו מהפגזת ערי התעלה, ולמרות זאת ספגנו אבדות כבדות, למבצע "
עופרת יצוקה" בו היינו כה זהירים, ולמרות זאת מספר האבדות היה קטן הרבה יותר, כדי שנבין את השינוי העצום לטובתנו שחל ביחסי הכוחות. ניתן אומנם לטעון שאז עמד מולנו צבא מצרים, וכיום רק צבא מחבלים, אך כאמור לעיל, שאיפתם של הערבים למחוק אותנו מהמפה לא גוועה ואולי אף התעצמה. העובדה שמדינות ערב נמנעות מלתקוף אותנו שנים כה רבות אינה נובעת מהשלמתן עם קיומנו, אלא מהכרתן בכוחו של צה"ל. מתקבל הרושם שמחברי המאמר אינם שותפים להכרה זו.
ויותר מכך, האירוע הביטחוני המשמעותי ביותר בשנים האחרונות הוא הניצחון על הטרור שהחל עם הכיבוש מחדש של ערי יהודה ושומרון במבצע "חומת מגן". הטרור שיצא מערים אלה גבה את רוב קורבנותינו מאז מלחמת יום הכיפורים, וטרור זה כמעט שהודבר לחלוטין. דווקא הניצחון במלחמה יומיומית וחסרת תהילה זו ראוי להערכה ואפילו להערצה, והמאמר הרואה רק שחורות מתעלם ממנו כאילו נסתר מעיניהם של כותביו.
ימין, שמאל ומהלכים מדיניים מילשטיין ובן-צדף כותבים: "מפלגות ואישים, שעד מלחמת יום הכיפורים נקטו בעמדות לאומיות, אימצו עמדות קוסמופוליטיות". נכון בהחלט, אבל קו השבר אינו מלחמת יום הכיפורים, אלא נצחונו של מנחם בגין בבחירות 1977. לא בגלל מלחמת יום הכיפורים נטשה מפלגת העבודה את עמדתה של
גולדה מאיר שטענה בחום כי "אין עם פלשתיני", אלא כיוון שניצחונו של בגין גרם לרתיעה גוברת והולכת של אנשי מפלגת העבודה ויורשיה מהעמדות הלאומיות המזוהות עם עמדתו של הימין.
אחד מאבות הסוציולוגיה, אמיל דורקהיים, הצביע על העובדה שקבוצה חברתית אינה מגדירה את עצמה רק על-פי המאחד בין חבריה, אלא גם על-פי המפריד ביניהם לבין האחרים. לתיאור של "מה אנחנו לא" יש תפקיד חשוב בעיצוב המתמשך של עמדותיה של קבוצה זו. עד נצחונו של בגין בבחירות, הייתה מפא"י/מפלגת העבודה הגורם השולט ללא ערעור במדינת ישראל, ואנשי המפלגה הזדהו הזדהות מוחלטת עם הרעיון הציוני ועם מאבקו של העם היהודי על מולדתו. המפלגה עמדה גם במרכז המפה הפוליטית, כשמימינה תנועת החרות, ומשמאלה מפ"ם, וכך ידע רוב רובו של העם בישראל שאנו עושים הכל למען השלום, אך זה לא מגיע עקב השנאה הערבית לעמנו ולמדינתנו.
נצחונו של בגין גרם לשכבה השלטת (הממשיכה לשלוט עד היום) להרגיש שגנבו לה את המדינה, ולהתרחק עוד ועוד מהעמדה הלאומית שייצג המחנה הלאומי בראשות הליכוד. למרות (ואולי בעקבות) הסכם השלום של בגין-סאדאת, הפכה הסיסמה "שטחים תמורת שלום" מנכונות להחזיר שטחים תמורת שלום, לאמונה שרק השטחים עומדים בינינו לבין השלום. השכבה השלטת הפסיקה לראות בשטחים נכס שבאמצעות החזקתו נוכל לקרב את השלום, והחלה לראות בהם נטל שבגללו לא מגיע השלום. האמונה שהאשמים במצב המלחמה הם הערבים, הוחלפה באמונה שהאשמים הם שלטון הימין ומדיניות ההתנחלות.
אלא שדווקא אמונה זו ביכולתנו להגיע לשלום ספגה וסופגת מהלומות ניצחות במהלך העשור האחרון, והסנונית האחרונה היא הסחף האנטי-ישראלי בעמדת הממשל המצרי שלאחר מובארק, המתבטא בפתיחת מעבר רפיח. ניתן אפוא לקבוע שהציבור הישראלי, שעמדותיו מעוצבות במידה רבה בידי השכבה השלטת, זז שמאלה בנכונותו לוויתורים תמורת שלום, אך התגובה הערבית לוויתורינו ונסיגותינו הזיזה אותו ימינה, והוא הפסיק להאמין שיש בכוחם של ויתורים כלשהם להביא את השלום.
כך או כך, המציאות המשתנה בשטח תרמה אף היא לשינויים בעמדות הציבור, והמאורע החשוב ביותר הוא חתימת ההסכם בין רבין לערפאת שהביא להקמת הרשות הפלשתינית. אלא שהשינוי בעמדתו של רבין לא הגיע בעקבות מחדלים של צה"ל, אלא בגלל סיבות אישיות. צה"ל לא ספג שום תבוסה ניצחת בין היום בו קרא רבין לשבור לפורעים את העצמות, לבין היום בו לחץ בחוסר התלהבות את ידו של ערפאת. על רבין עברו חמש-עשרה שנים של תסכול וכעס כמספר שתיים של פרס, ועל כך העיד נאום הניצחון שלו ("אני אנווט") שהיה יותר נאום זעם מנאום שמחה. רבין היה משוכנע שהוא, כענק בין גמדים, יוכל בלי שום קושי להביא להסדר שלום. כשנכזבה תקוותו, והוא הבין שאין אפשרות להגיע להסדר אלא עם ערפאת, החליט שאין ברירה, ואמר שלחץ את ידו של ערפאת כיון שלא הייתה יד אחרת ללחוץ. האפשרות שלא ללחוץ אף יד לא עלתה בדעתו של מי שחש שהוא שנמצא בסוף דרכו, והיה נחוש לעשות דבר-מה משמעותי במהלך הכהונה הנוכחית. כשרבין לחץ את ידו של ערפאת הוא חשב על עצמו, לא על המדינה. אין ספק שלו פרס היה ראש הממשלה, ורבין שר הביטחון, היה רבין מתנגד בזעם לכל ניסיון של פרס להגיע להסכם עם ערפאת.
גם כששרון החליט על ההינתקות הוא חשב על עצמו ולא על המדינה. צה"ל לא נחל שום תבוסה בין היום בו הכריז שרון שדין נצרים כדין תל אביב, לבין היום בו הכריז על תוכנית ההינתקות. המהפך שעבר שרון היה ונותר חידתי, אך קשה מאוד להאמין שמהפך זה חל עקב אובדן בטחונו ביכולתו של צה"ל. סביר הרבה יותר להאמין ששרון היה פשוט אדם שבשבילו "שקט הוא רפש", ותמיד העסיק את עצמו ביוזמות גדולות. ההינתקות הייתה עבורו עוד מיזם בו יכול היה להוכיח את גדולתו ותפארתו. גם ההסבר החלופי התולה את יוזמתו בניסיון להצילו מפני שלטון החוק הוא סביר יותר מהסברם של כותבי המאמר. אין ספק שלו נתניהו היה ראש הממשלה, ושרון שר הביטחון, היה שרון מתנגד בזעם לכל ניסיון של נתניהו לפנות את מתיישבי רצועת עזה וצפון השומרון.
במבט רחב על תולדות היחסים בין ימין לשמאל בארץ ישראל ניתן להבחין בארבע תקופות שבסופן שבנו אל נקודת ההתחלה: תקופת שנאת האחים החופפת לתקופת מנהיגותו של בן-גוריון ביישוב ובמדינה, תקופת הפיוס שהחלה עם החלפתו של בן-גוריון באשכול, והחלטתו של אשכול להעלות את עצמותיו של ז'בוטינסקי לארץ, תקופת ההתנכרות שהחלה עם זכייתו של בגין בבחירות, ותקופת שנאת האחים שהחלה עם הסכם רבין-ערפאת, ורצח רבין שהגיע בעקבותיו.
וכך כתב
יאיר לפיד במאמרו המפורסם על ההינתקות: "זה מעולם לא היה קשור לפלשתינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסכם שלום, לחולשתו היחסית של צה"ל, או לכל הסבר אחר... הדתיים הלאומיים, כדרכם של אנשים המשוכנעים בצדקתם, מעולם לא העריכו את עוצמת הטינה המצטברת בקרב הציבור החילוני". אם נחליף את המילים דתיים וחילוניים בימין ושמאל, ואת המילה טינה במילה שנאה, נקבל את עדותו של הנחתום על עיסתו. יאיר לפיד היטיב להבין את התומכים הנלהבים בהינתקות, ואילו נקודת המבט של כותבי המאמר, התולים את התמורות בחברה הישראלית בגורמים הקשורים לתחום התמחותם, היא פשוט צרה מדי.
