בן השיח שלנו הוא הנשיא אובמה, וכדי לא להחמיץ הזדמנויות צריך להבין אותו. הוא משכמו ומעלה מרוב חברי הקונגרס והסנאט בהבנת העולם, ובהעמדת אמריקה מולו. הוא מבין את העולם מזווית הראייה של האינטרסים ארוכי הטווח של ארצות הברית, ובצידם – כמעצמה עולמית – גם את האינטרסים הקריטיים של העולם. ומכאן, מה הוא רואה לפניו?
בתוך 20 שנה התפוקה הכלכלית המשולבת של ארצות הברית ואירופה תהיה פחות מ–40% מהתפוקה העולמית. ארצות המערב הטכנולוגיות לכודות בפרדוקס היעילות: פריון העבודה עולה, ויוצרים יותר - עם פחות עובדים, כך שכמעט אי-אפשר לצמצם אבטלה. עד לעת האחרונה היה הביקוש בארה"ב - מנוע הצמיחה בכלכלת העולם. מנוע הצמיחה יעבור לביקושים במזרח הרחוק ובאמריקה הלטינית, הגורמים לעליית המחירים של המזון ושל חומרי הגלם הבסיסיים. אם יימשך כך, יגיעו הדברים לערעור יציבות פוליטית וחברתית בארצות אלה. לכך מתווספים נושאי סביבה, מים, התחממות כדור הארץ והאנרגיה (חברת חיזוי וייעוץ מארה"ב העבירה אלי תחזיות המסמנות אפשרות מחיר של יותר מ–200 דולר לחבית).
אובמה העומד מול כל אלה ירש כלכלה גירעונית, מסובכת במלחמות זוללות תקציבי עתק, חברה הנשלטת בידי תאגידי ענק עם תמיכה חזקה של המפלגה הרפובליקנית, שמונעת מיסוי על עשירים ותאגידים כדי לצמצם גירעונות. עם ידיים קשורות הוא צריך לנהל מדיניות.
בחודש שעבר היה ביקור של נשיא רוסיה בסין, ונחתמו הסכמים בעלי משמעות הנוגעים לארה"ב. צינור דלק מרוסיה לסין ייפתח לאספקה של נפט בעשרות מיליארדי דולרים. רוסיה מכירה ותומכת בסין בסוגיות טיבט ואזורי המיעוטים הלאומיים בסין. סין, כגמול, תומכת במעשיה של רוסיה בקווקז למנוע עצמאות מדורשיה באזור. זה אירוע אסטרטגי מבחינת ארה"ב - נוצר ציר מתחרה למעצמה העולמית. הציר הזה לא מאפשר לטפל במניעת נשק גרעיני מאירן, לרסן את מנהיג
קוריאה הצפונית, להפעיל יותר כוח לסלק שליטים בסוריה, בסודן, בלוב.
במזרח התיכון נעלמים שליטים ערבים, ואין יודע מה יולידו מיליוני הצעירים מהכיכרות. אובמה מבין שלהבא יצטרך לדבר עם העמים, ולא רק עם השליטים. וכשאלה מודחים, אל החלל נכנסת טורקיה ובונה לעצמה מעמד של מעצמה אזורית איסלאמית דמוקרטית (?), עם העזה בשיתוף-מה עם אירן.
וכאן אנחנו נכנסים לתמונה.
מול ההיערכויות בעולם, חשוב לנשיא האמריקני להציל את מעמדה של ארה"ב בעולם המוסלמי, שלא יברחו לו כמו טורקיה גם עירק (אחרי הסתלקות הצבא האמריקני) ופקיסטן ואפגניסטן - אל מוקדי הכוח החדשים. המדינות האלה יושבות על הנפט שהכלכלה האמריקנית משגשגת עליו. גם הגורל הפוליטי של הנשיא קשור במחירי הנפט. המצב הפלסטיני-ישראלי הוא מרכיב ממעלה ראשונה בפאזל.
מדיניות הכוח של בוש לא תצלח יותר. באופן פרדוקסאלי ה"כוח" המעצמתי פועל - כשלא מפעילים אותו ישירות. ברגע שמפעילים אותו - כושלים בהסתבכות של שנים ללא תוצאות. המצב העולמי מאלץ שיתוף פעולה בינלאומי, וחששות מבדידות מדינית באו"ם. מבחינת ישראל כל שצריך חס וחלילה לקרות הוא הימנעות הנשיא מווטו אחד.
מה טוב לישראל לעשות? – לא להפריע לנשיא ארה"ב לנהל את מעמדה בעולם, ולגבות ממנו את המחיר הדרוש לאינטרסים האמיתיים שלה: ביטחון מקומי ומרחבי בגבולות של מדינת יהודים, מהווייתה ולא מכיבושיה. גבולות 67' הם המבטיחים את שני היסודות. אין איש-צבא מקצועי שטוען שאי-אפשר להגן מגבולות אלה.
נשיא ארה"ב צריך את ישראל כדי שלא יופרע באסטרטגיה העולמית, ואפשר, לכן, לחלץ ממנו את עיקרי הצרכים שלנו, כולל לוחות זמנים ומימון וערבויות - עד כדי ברית הגנה.
אנחנו חזקים לריב או עם הפלסטינים או עם העולם. איננו חזקים לריב עם שניהם בו-זמנית. כאשר הצהיר הנשיא שיבוצעו חילופי שטחים מול ההתנחלויות, שלולא הן אולי היה שלום כבר לפני דור - דיינו.
