כשלון מוחלט לפרקליטות: בית המשפט המחוזי בירושלים זיכה שניים מבין שלושת המורשעים בגרימת מותה ברשלנות של הילדה בת ה-9, אמיליה כהן ז"ל, תלמידת כיתה ג', כשנפלה מחלון כיתתה בבית הספר 'לוריא' בירושלים, בתאונה שאירעה לפני כ-6 שנים.

בית המשפט קיבל את ערעורם של מנהלת בית הספר, שרה אנג'ל, ומי ששימש סגן-מנהל פיקוח ואחזקת מוסדות חינוך ואחראי מטעם העיריה למבנה בית הספר, דוד בוחבוט, על הרשעתם, זיכה אותם וביטל את העונש שנגזר עליהם - 3 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות ו-6 חודשי מאסר על-תנאי. במקביל, דחה בית המשפט את ערעורו של מי שהיה מנהל אגף בדק בית בעיריה ואחראי מטעמה לתחזוקת בתי ספר, ריצ'רד דומי, והותיר על כנו את העונש שנגזר עליו - 6 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 18 אלף ש"ח.

מחדל מתמשך של פרקליטות המחוז

הפרשה כולה מהווה מחדל מתמשך של פרקליטות מחוז ירושלים, אשר במקור הגישה כתבי אישום נגד שמונה נאשמים, אשר חמישה מהם זוכו כבר על-ידי בית משפט השלום בירושלים [ראו הידיעה על הכרעת הדין], וכעת זוכו שני נאשמים נוספים במחוזי.

הסיבה לזיכויים, קבעו שתי הערכאות, אינה שלא היו אשמים בפרשה. בסוף הכרעת הדין, מתחה שופטת בית משפט השלום רבקה פרידמן-פלדמן ביקורת על הפרקליטות: "לא כל מי שהובאו לדין בהליך זה, היו אחראים למותה של אמיליה ז"ל. מאידך ניתן גם לומר, כפי שעלה מחומר הראיות, כי ככל הנראה ישנם גורמים נוספים אשר אחראים באותה מידה, ואשר לא הובאו לדין מסיבות השמורות עם המאשימה".

המחוזי: האחריות מצויה בדרגים הגבוהים של המערכת

בית המשפט המחוזי, בראשות סגנית הנשיא יפה הכט, והשופטים משה רביד ואורית אפעל-גבאי, ציין בהחלטתו כי "הקושי בתיחום ברור של האחריות המוטלת על כל אחד מבעלי התפקידים בענף הבנייה, אינו חדש", וכפי שקבעה ועדת זיילר שחקרה את אסון ורסאי: "כמעט כל הפונקציות בתחומי התכנון, הבניה, הביצוע, הפיקוח והבקרה, שלובות זו בזו. איש מן המבצעים אינו יכול לעשות מלאכתו כשמעייניו נתונים לתחום המקצועי שלו בלבד, אף אם מודל עשייתו הינו תקין לחלוטין מבחינה מקצועית-תיאורטית".

בסוף החלטתם ציינו השופטים: "לדעתנו, האחריות מצויה בדרגים הגבוהים של המערכת, הן במשרד החינוך והן בעיריית ירושלים, והגם שנדמה כי הונחה במלואה על כתפו של דומי, אין זה המסר אשר אנו מבקשים להעביר... נשאלת השאלה האם הועמדו לדין כל הגורמים האחראיים לאסון, והאם נושאים כולם באחריותם לו? זוהי שאלה חשובה הנדרשת לבחינה, שלא נוכל להרחיב בה במסגרת זו של ערעור. כל שנותר לנו הוא להביע תקוותינו כי המאורע כולו נחקר, הוסקו המסקנות והופקו הלקחים הראויים, לבל יישנה אסון כזה בעתיד".

הכלל שבית משפט אינו יוזם הבאת ראיות, הוסיפו השופטים, "מונע מאיתנו לחקור ולבחון האם היה מקום להעמיד לדין או להרשיע נאשמים נוספים", במיוחד נוכח העובדה שהם יושבים בערכאת ערעור.

נושא הבטיחות היה בראש מעייניה של המנהלת אנג'ל

באשר לשרה אנג'ל כתבו השופטים, כי "אנו סבורים שאנג'ל עשתה כמיטב יכולתה, למנוע את הנפילה. נושא הבטיחות לא היה זר לאנג'ל" ואף עמד "בראש מעייניה". היא היתה "מודעת לסכנה הקיימת, ולא התעלמה ממנה".

השופטים אף דחו את קביעת בית משפט השלום, לפיה על אנג'ל היה לנקוט אמצעים למניעת הסכנה, על-ידי חסימה של כל אפשרות לשבת או לעמוד על החלונות, וכי היה עליה לנעול את החלונות בהפסקה, להציב מורה בכל כיתה בהפסקה וכו', עד לסיום הטיפול מול הגורמים השונים. לדעתם, אמצעים אלה "אינם מעשיים ואף אינם מושתתים על חומר הראיות אשר הוצג בפני" השופטת.

"והעיקר הוא", קבעו השופטים, "כי כל המעשים והמחדלים המיוחסים לאנג'ל בהכרעת הדין, אינם מופיעים בכתב האישום. לפיכך, לא היה מקום להרשיע את אנג'ל על סמך פרטי רשלנות אשר אינם מופיעים בכתב האישום, ובמיוחד אמורים הדברים כאשר לא ניתנה לה ההזדמנות הנאותה להתגונן".

תפקידו של בוחבוט לא היה מקצועי; הוא עשה כמיטב יכולתו

באשר לסגן ראש מנהלת החינוך, דוד בוחבוט, הוא הורשע כזכור משום שהתרשל בכך שלא עשה די כאשר הובאו בפניו תלונות שונות באשר לסכנה הנובעת מן החלונות. בית משפט השלום קבע, כי הסתפקותו של בוחבוט בתשובות, לפיהן עומדים החלונות בתקן ומקיימים את דרישות הבטיחות, היתה בבחינת "ראש קטן".

המחוזי בחן את אחריותו של בוחבוט בשני מדדים: האחד, עניינו תפקידו המדויק של בוחבוט – לא בהגדרתו בלבד אלא בפועל; האחר, התייחסותו של בוחבוט לתלונות אשר הגיעו אליו בדבר החובה לסרג את חלונות בתי הספר היסודיים.

באשר למדד הראשון נקבע, כי תפקידו כראש מחלקת בדק בית לא כלל דרישה להכשרה מקצועית כלשהי, במובחן מתפקידו של ריצ'רד דומי למשל, שדרש השכלה הנדסאית. בית המשפט קבע, כי תפקידו היה אדמיניסטרטיבי בלבד ו"לא היתה לו כל סמכות להכריע בנושאים מקצועיים". הוא רק היה "המוציא לפועל של החלטות שכבר נתקבלו, בלא שבחן את תוכנן. זאת, בשל העובדה שלא היו לו ההשכלה או הכישורים המקצועיים הדרושים לכך".

באשר למדד השני נקבע, כי "בוחבוט לא התעלם מן התלונות אשר הגיעו אליו, והעבירן לגורמים הממונים, בדיוק כפי שצריך היה לעשות. אין חולק שבוחבוט היה מוסמך להשיב על תלונות אלה, אך לא לטפל בהן בעצמו, ולכן אין לייחס לו רשלנות או לקבוע כי יכול היה למנוע את האסון, אילו נהג אחרת".

ריצ'רד דומי היה "ראש קטן"

באשר לריצ'רד דומי, המורשע היחיד כעת בכל הפרשה, קבעו השופטים כי גם אם סבר שהחלון עומד בתקן והוא בטיחותי, "הרי משהגיעו אליו התרעות בנוגע לסכנה הנשקפת מן החלונות החדשים, אסור היה לו להתעלם מכך". עוד נקבע, כי דומי פעל כ"ראש קטן" ופטר את המנהלת אנג'ל בהצעות לא רציניות, רק כדי להרגיע אותה.

המחוזי קבע עוד, כי "דומי החליט מראש לראות בדרישות התקן כאינדיקציה הבלעדית לבטיחות החלונות, היינו: הוא מעולם לא טרח לבדוק ברצינות את התלונות באשר לסכנה הנשקפת מן החלונות החדשים".

יוני 98': אמיליה ז"ל נופלת מהחלון ממנו הוסרו הסורגים

המקרה הטראגי אירע בחודש יוני 98', כאשר כהן ז"ל ישבה עם כמה מחברותיה על אדן החלון בקומה השנייה של בית הספר, כאשר החלון לא היה מגודר בסורגים, שהוסרו ממנו לשם החלפתו, במסגרת תוכנית שיפוץ רב-שנתית של מנח"י (המחלקה לחינוך בעירית ירושלים), אך לא הושבו למקומם.

אמילי ז"ל ישבה על אדן החלון, "כשהיא פונה לעבר הכיתה ומבקשת לזרוק קלפים לעבר הילדים בכיתה. בעת שהרימה את ידה בכוונה לזרוק את הקלפים, איבדה המנוחה את שיווי משקלה, נפלה לאחור מגובה של כשישה מטר, נחתה על גדר עשויה בטון וקיבלה מכה חזקה בראשה, אשר גרמה לפגיעות חמורות בגולגלתה. מספר ימים לאחר מכן נפטרה אמיליה מהפציעה שנפצעה כתוצאה מהנפילה".

שרה אנג'ל יוצגה בערעור על-ידי עורכי הדין גד נשיץ, תמר קרת וישי כהן. דוד בוחבוט יוצג על-ידי עו"ד עודד הכהן ואילו את ריצ'רד דומי ייצגו עורכי הדין מיכאל קירש ודנה שטיר. המדינה יוצגה על-ידי עו"ד עירית אבולעפיה מפרקליטות מחוז ירושלים.

ע"פ 8356/04 שרה אנג'ל ואח' נ' מדינת ישראל