בחודש פברואר 1965, אירע בקיבוץ 'השומר הצעיר' עין החורש, מעשה נורא. המעשה, שהיה כל כך חמור שאסור היה לפרסמו ב"אצלנו", העלון הפנימי של הקיבוץ, שמא ישזפוהו עיניים עוינות, זכה לכינוי הקוד "הפרשה המסעירה". פרשה שאת חומרתה ניתן להשוות, אולי, רק למעשה של המרת דת בפרהסיה. ארבעים וחמש שנים לפני שפשטה בישראל מגיפת השגת הדרכונים האירופיים, והגרמניים בעיקר, מגיפה שההתייחסות הציבורית אליה, חרגה זה מכבר מתחום המוסר והתקבעה בתחום העניין המעשי. קיבוץ שלם נאבק כמה לילות, בתוך עצמו, ועם חבר סורר, על סדרי מוסר והתנהלות, שהיום נראים פשוט מגוחכים.
העלון הפנימי של הקיבוץ, החל ממספר 2102, מספר עצום של עלונים שיש רק מתי מעט של קיבוצים היכולים להתברך בו, ליווה את הפרשה המסעירה מראשיתה. אני מצטט: "משימה קשה הוטלה על חברי הוועדה ( לפי הא"ב: זה זה זאת וזה) לסכם את השיחות שהתנהלו בקיבוצנו, עקב הפרשה המסעירה. זה זמן רב לא נתקיים בקיבוצנו בירור נוקב, גלוי, וחברי - כמו הפעם. באווירה רצינית הושמעו בוויכוח דעות מגוונות מכיוונים שונים, והיריעה הורחבה על כמה וכמה מישורי-חיים בקיבוץ. יש לציין את הופעתם הנאה והאחראית של בני הדור הצעיר בקיבוצנו, אשר נכנסו לעובי הקורה במלוא הלהט הרצינות והכנות. הופעתם זו, עוררה תקוה בלב כי הם יתעוררו גם להתייחס לשאלות חשובות אחרות בקיבוצנו.”
במרכז הפרשה עמד חברינו אלפרד, חלוץ מחלוצי תנועת הנוער בגרמניה, שהצטרפו למייסדי קיבוצנו בראשית שנות השלושים. אלפרד היה ידוע בדעותיו המקוריות, שלא תאמו תמיד את דעת הממסד. כך למשל, הדאגה לפנסיה ביעתה אותו שנים רבות לפני שהופרטו הקיבוצים. וכך למשל הייתה לו דעה חיובית מאד על קבלת השילומים מגרמניה. הוא שמר טינה עמוקה לקיבוץ ולמי שעמד בראשו, ערב מלחמת העולם השנייה, שלא נחלצו לחלץ את הוריו מהשמדת יהודי גרמניה. אבל מה שהניע את מהומת הפרשה המסעירה, היה ניסיונו לחדש את אזרחותו הגרמנית, כדי לצאת לברלין ולבדוק את מצב שרידי הרכוש של משפחתו. היום היו כוונות אלה זוכות לא רק לאישור ועידוד מטעם הקיבוץ, אלא אפילו לברכת הדרך. אדרבא, צא לברלין, ראה מה נשאר והבא את השרידים איתך לקופה המשותפת...
במרכזה של הדרמה הכמעט-טראגית עמדו אם כן חברנו אלפרד, יקה נבון רפתן מסור ו...שחיין משובח. אל מולו עמד צוות המזכירות. המזכיר הבוגר, אבא קובנר, משורר מוערך, מנהיג פרטיזנים לוחם גבעתי, ומראשי המתנגדים בארץ להסכמים עם מערב גרמניה. המזכיר הצעיר, ישי עמרמי, פעיל ברוך כישרונות, שלימים יעשה קריירה מפוארת בפסטיבל ישראל 'יד ושם' ועוד. אפרים, מחנך וותיק ובעל זכויות, יקה אף הוא, שדעתו נשמעת בקיבוץ. וחבר איטקין, פרדסן מיתולוגי, שכאשר היה מתלהם היה מעיף גצים וזיקוקים לכל עבר. וסביבם זירת שיחת הקיבוץ המיוחדת, עשרות ואולי אף מאות חברים נרגשים, מלאים בחומר נפץ רגשי.
ואני ממשיך לצטט מה"אצלנו": "אמנם בתוך הבירור הנוקב והמסעיר הושמעו בעידנא דריתחא גם ביטויים בעלי נימה אישית (וזה כמובן אסור בתכלית, על-פי הקוד המוסרי של התנהלות השיחות בקיבוצנו. דנים בנושאים ולא בחברים...). הוועדה - לאחר השיחה שנקטעה - הוקמה ועדה אד הוק, מורכבת מזקני היישוב ונכבדיו - שתסכם את הדיון ותוציא מסקנות - ובכן הוועדה קיבלה מתוך סיפוק את הידיעה, כי בעניין זה מתנהל עתה בירור מיוחד במזכירות. ויש לקוות כי הדברים יתלבנו ולא יאפילו על רצינות הבירור ורמתו."
מה נאמר באותו לילה מסעיר בשיחה לא נרשם. ואם נרשם, אזי נמחק עד מהרה. אין שום עדות כתובה לדברי החברים. וכל מה שאנחנו יודעים הוא מהדיווח היבשושי והמקודד של ה"אצלנו". אין זכר לליל 'הסכינים הארוכות', אין זכר להפסקות הדרמטיות, לקריאות הביניים הנרגשות, להפיכת הכיסאות. אין שום סימן לאיומים, להתפרצות הדמעות, לשבועות הנקם. אין רישום למאבק המילולי המגודף בין מחנה "היקים" הקטן, לבין מחנה "הפולנים" הגדול. המתח שעמד באוויר השיחה היה עצום. ניתן היה אפילו לחתוך אותו באולר טיולים פשוט.
ו"אצלנו" ממשיך: "בבוא הוועדה לסכם את הבעיות העיקריות בהן נגעו החברים הרבים שהשתתפו בויכוח, נאלצה להצטמצם בשלושה תחומים עיקריים. אף גלוי וידוע לה, כי הם אינם מקיפים במלואן את כל הדעות והרעיונות החשובים כשלעצמם, שהושמעו בויכוח זה. שלושה אלה הם:
- בעיית יחסנו אל גרמניה.
- נוהל דמוקרטי של בירורים בקיבוץ.
- עצם המעשה שהסעיר את הציבור.
ברור היה לכל קוראי העלון ששני הסעיפים הראשונים הם סעיפי הסוואה, הבאים לעמם את חודו הפוצע של הסעיף השלישי. מה היה שם באמת עם המעשה שהסעיר את הציבור? עצם בקשתו של אלפרד לשוב לגרמניה? בקשתו לחדש אזרחותו שם? הנימה הכואבת שנשמעה בדבריו, כאילו היו אלה רק "שתים עשרה שנים חומות" שהרסו את גרמניה, אך אסור לשכוח את העבר? חוצפתו לקום ולהגיש בקשה תמימה-כביכול בתוך קיבוץ שמסור ברובו הגדול לאמונה שאין גרמניה אחרת ולעולם גם לא תהיה? האם לא ידע שהוא מתחייב בסילוק מביש מהקיבוץ, עם משפחתו, אם יתעקש על בקשתו? האם באמת היובשנות היקית שלו מנעה ממנו להבין שהוא מחולל רעידת אדמה?
מזיכרון הנעורים הרחוק שלי אני דולה שני שיאים של הלילה המסעיר ההוא. האחד מופע האימים של חבר איטקין. הוא היה נרגש כשקם לדבר. כולו רעד וכיסאו התהפך לאחור. אך רעש נפילתו לא פירק את המתח. חבר איטקין היה חיוור וסמוק חליפות, וחרף היותו נואם רהוט ומורגל, לעו דבריו והתגמגמו אפילו. אני בטוח שרוב הציבור לא הבין מה הוא אומר. הוא כנראה דרש לאחור את כל שחיטות היהודים באירופה. בין אלה שקרו בגרמניה ובין אלו שקרו באירופה האחרת.
מדי פעם היה קולו נשבר כשטיפס לגבהים מלאי רגש. המזכירים ניסו להרגיעו, אשתו המסורה שישבה לידו התחננה שיירגע, אך הוא בשלו. מוקיע מזהיר מאיים ומתריע. עד שלפתע, דווקא כשחתר לסיום, התרומם על קצות אצבעותיו וזעק ממעמקי לבו הקרוע אל אלפרד החיוור: "מי שסולח לשטן, מי שנוסע לארצו של השטן, מי שנותן יד לשטן - הוא שרץ טמא!!!". אמר והשתנק. אשתו רצה והביאה לו כוס מים, וחדר האוכל ההמום הדהד מקיר לקיר: שרץ טמא! שרץ טמא! שרץ... עד היום, במושב לצים, אני מחקה את זעקתו הנשברת של חבר איטקין, שרץ טמא-א-א-א... ואני מחפש את כוס המים המרגיעים שתוגש לי.
שיאו השני של ליל הסערה היו דבריו של המחנך אפרים. הוא קם ממקומו ופניו חוורו. אגב על-פי זכרוני, רוב המדברים בלילה ההוא חוורו מהתרגשות שאינה ניתנת לשליטה. אפרים פנה למזכירים ולציבור גם יחד: מעבר לחלונות חדר האוכל, אמר, ניצבים ילדיו של אלפרד יחד עם חבריהם מבית הספר. הם בולעים בשקיקה כל מילה שנאמרת כאן. הם הסתננו אל החלונות למרות הניסיונות לגרשם. כמחנך המאמין בחינוך שלנו, אני דורש בזאת לקטוע את הדיון מייד! לא ייתכן לנהל אותו אל מול כל חברת הילדים! כמחנך, אני לא אתן לעשות לינץ' לחבר אל מול ילדיו! אני דורש להפסיק את הדיון כאן מיידית, ולהעבירו לוועדה מיוחדת! אני דורש להצביע כעת על הצעתי!
והצעתו התקבלה. לא להאמין אבל הצעתו התקבלה. חרף היותו יקה הציבור שמע בקולו והשיחה המסעירה נקטעה עוד לפני שלב ההחלטות. כמה נבונים נשמעים דבריו היום, ממרחק השנים. לימים סיפרו שאגב כך התחשבן עם אבא קובנר, שקנאותו לערכיו פגעה לא מעט במתנגדיו. הוא הזכיר לשומעיו איך חבר קובנר לאיש הנתעב מנחם בגין, ואיך ניהלו יחדיו את ההפגנות נגד השגריר הגרמני המיועד. אם אין לחבור אל השטן, שאל אפרים, מדוע מותר לחבור אל מנחם בגין? אך לא בטוח שאפרים גם הסכים עם כל סיכומי הוועדה. ואני שב ומצטט מהעלון הפנימי שלנו, "אצלנו", מס' 2102. "קיבוץ עין החורש מציע אפוא, לקראת ישיבת הועה"פ של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, אשר תדון בעניין זה, כלומר היחסים עם גרמניה, החלטות כדלקמן:
- אין מקיימים כל קשרים ויחסים עם גרמניה.
- כל מקרה החורג מהאיסור של קשרים ויחסים עם גרמניה - כגון קניית מכונות נחוצות ובדומה לכך - לא יותר, אלא על-ידי שיחת הקיבוץ. וזאת לא על-פי רוב רגיל, אלא על-ידי החלטה שתתקבל לא ברוב רגיל אלא בהסכמה כללית. החלטה מעין זו תובא לאישור הוועדה שתוקם ליד הועה"פ, יחד עם דעות המתנגדים. מובן מאליו שהמזכירות מחויבת להביא מקרים הנראים כמיוחדים במינם לדיון לשיחת הקיבוץ, כלומר,לפני שיעשה צעד כלשהו למימושם, ולא בדיעבד. הוועדה התייחסה גם לסעיפים נוספים אך אין לנו עניין בהם כרגע.
"הפרשה המסעירה" חלפה על פני קיבוצנו כסערת קתרזיס גדולה ומזככת. לתקופת מה חשו החברים שהם אכן חיים בקיבוץ קטן, אך בצילם של מאורעות גדולים, רעיונות גדולים ומוסר חיים ייחודי. אבל לאט לאט חזרו החיים למסלולם הרגיל, השוחק, הקטנוני, וליל "השרץ הטמא" הלך והשתכח. חברינו אלפרד הרפתן, היקה שהקדים את זמנו בכמה עשרות שנים, האיש שאולי
בתום לב גרם לכל המהומה, עזב את הקיבוץ.
שנים ארוכות היה מתנדב בבית חולים גדול במרכז הארץ. ישי עמרמי, המזכיר הצעיר, שעזב גם הוא את הקיבוץ, פרש כנפיים והמריא לתפקידיו הציבוריים הגדולים. אבא קובנר זכה בפרס ישראל לספרות בשנת 1970, הקים את בית התפוצות ועורר מדי פעם סערות קטנות. הוא היה דמות רוחנית מרתקת עד מותו. חבר איטקין, הפרדסן המסור, האריך ימים ושנים והלך לעולמו בגיל מופלג. אך לא שב אל הזיכרון הציבורי כמו שעשה אז, בזעקתו קורעת הלב "שרץ טמא!".
המחנך הוותיק אפרים נפטר על משמרת החינוך שלו בגיל צעיר יחסית. לאטו פרש מהחיים הציבוריים, וספק אם זכרו לו לטובה את מניעת הלינץ' הציבורי בליל הסערה. ואני, שהפרשה הכאובה ההיא טורדת מדי פעם את מנוחתי, עדיין מתעורר לפעמים משנתי, שטוף זיעה וחרד, כשאני מדמה לשמוע את החבר איטקין זועק מעבר לחלוני: "מי שרוצה לשוב אל ארצו של השטן הוא שרץ טמא!".
לאחרונה סיפר לי ידיד, שהוא היה עד לניסיון הפיוס בין אלפרד לקובנר. בשנת 1979, כלומר 14 שנה לאחר המסופר כאן, העלה אבא קובנר מחזה פיוטי בשם "הדיבר ה-11" ליובל הקיבוץ. הוא התלבט בקול רם, האם לא להזמין את אלפרד הרפתן, מעירו ומבית החולים שלו, שימלא את תפקיד היקה במחזה. זה יהיה נחמד, אמר קובנר, אם דווקא אלפרד, מכל היקים שלנו, יהיה נציג העלייה מגרמניה ביסוד קיבוצנו. אלפרד לא הוזמן בסופו של דבר, אך אין ספק שזיכרון ליל ה"שרץ הטמא" הציק גם לקובנר עצמו.
