למות ולצעוק - איפה זה העולם?

בטריפולי מפציצים מטוסי נטו את מעוזיו של הקולונל קדאפי המטורף, בלי ללכלך חלילה סוליה אחת מסוליות הנעליים הגבוהות של חיילי כוחות הקדמה והאור, במצוקי אפגניסטן החשופים מבערים כופרים אמריקנים במחיר הנפש והדם את קיני הקנאים האיסלאמים מכושפי השנאה המבעבעת למערב פורע המידות והמוסר ובסוריה נטבחים חסרי ישע בני בלי שם הקרויים בעיתונאית "אזרחים" לעיני העדשות העלובות של מכשירים סלולאריים המנציחים בעבור מרקעי הטלוויזיה את הקלות בה הורגים.

בחדרי החדרים של מוסדות האו"ם מנסחים דיפלומטים עקרים הצעות גינוי לכוחות החושך, ודיפלומטים אחרים צרים אותם מיד על-פי צלוחיות כי החושך של האחד הוא הרי כוכב בוהק אור של השני. אולם, אלה וגם אלה חיים טוב בעולם הווירטואלי המנותק מן העולם הריאלי בדומה לקרחוני הקוטב הקופאים מחולות הסהרה הרותחים. אז איפה העולם? איפה כל המילים היפות בכל הצהרות זכויות האדם, ואמנות החירות, וספריות השוויון והאחווה, ומגילות הערבות ההדדית, ושבועות הציות לצווי המוסר הנבואיים שפשטו מן התנ"ך לתוך בתי ספר והאוניברסיטאות והמוזיאונים ופסלי החוצות?.

איפה זה העולם?, אם מה שאסור ובלתי נסבל בפינה אחת של הגלובוס נסבל ומותר גם מותר בפינה אחרת?. איפה זה העולם אם מה שמכריע את כף ההתערבות של הנאורים כדי למגר את החשוכים, הוא לא עוצמת הפשע המשתולל בלי עכבות לעיני כל, אלא הסבך האריתמטי של אינטרסים המגונן על הזירה כמות שהיא מפני הניסיון הפתטי של הצדק הטבעי להבקיע אל תוכה?. איפה זה העולם אם כל מה שנשאר מן הוורדים הנהדרים של המילים היפות ומריחן המשכר, הוא חוחים מושחזים הפוצעים כל מי שקרב לקטוף או כל מי שכורע למלא ריאותיו בריח הנפלא של בשורות קרובות?.

לפתוח עיתון זה לקרוא כתב אשמה על העולם שהסתלק מן הפלנטה שלנו והשאיר אותו בידי מי שאינו מפחד לא מאלוהים ולא מאדם. לשבת מול מסך הטלוויזיה משמעותו להתבונן בפורטרט של כוכב מטורף המדקלם את המיטב, ומפסל את הנאה בפסלים, ומצייר את היפה בבדים, ומנגן את המרתק שבנגינות, , ומרחיב את הדעת, וחוקר את החוכמה, וחושף את שהיה, ומגלה מה שעתיד להיות. ומנגד - מסתובב בכיכרות בטנקים עליהם יושב מלאך המוות וחרמשו מונף כנס וכדגל ומניף את דפי התחריטים המצהיבים של ספרי ימי הביניים בו הוא מככב כיריבו המחוצף של מי שציווה לנו את החיים.

להאזין לרדיו זה לברוח מן ההווה על כנפי הגינוי של ההווה, זה להדחיק את חוסר הישע באמצעות הקולות המדובבות את חוסר הישע, זה לחדול להאמין למה ששומעים באמצעות ההשמעה בלתי הנגמרת של מה שראוי שנאמין לו.

העיתון הטלוויזיה, הרדיו, הם העמדת פנים חסרת הבושה של העולם שמתחבא מאחורי החומות הגבוהות המסתירות את הדרך שנסללה אל המחילות בהן יעלם יום אחד ומי יודע מתי יעז לשוב משם.
צריך לפחד בעולם בו אין מנוס מלשאול איפה העולם. היום הוא איננו בעבור ההרוגים והנאנסות והמוכים והאסורים. בעבור מי שבטוח כי העולם הבוגדני הזה הוא איתו, מחר הוא איננו בעבור מי שסמך עליו.

צריך לפחד כי אין עולם זולתו, צריך לפחד כי אי-אפשר להתרפק על אשליה כי מפני שהעולם ברח אפשר להחליף אותו בעולם אחר, או גרוע מזה אפשר להיות לבד כל העולם כולו. אי-אפשר. אין עם לבדד ישכון. לבד אובדים עם העולם האובד. ועם העולם, לא נותר אלא לזעוק "איפה העולם".

אולי יש הגיון באמונה כי התקווה איננה נכנעת גם כשתאריכי תפוגה באותיות קידוש לבנה כבר מיטשטשות לנגד עינינו הכלות. אולי אי-אפשר לוותר לא על פרקי הקינה למה שאובד אבל גם לא על פרקי הנחמה על מה שיינצל מתוך החורבן. אולי גם לציניות יש תאריך תפוגה ואולי גם פרצופה של דו הפרצופיות של העולם תתבייש במה שהיא רואה במראות ותאיר לנו אחרת ממה שהיא מאפילה.

אולי לא הטנקים היורקים אש תופת על רבבות רבבות שאי-אפשר להבין איך הם אינם מפחדים למות במטווחי הרודנות שהשילה כל טליתות יראת שמים ויראת אדם וטובחת בלי עכבות הם העולם, אלא האנשים האלה המתים בלי לפחד הם הם העולם והוא מתגלה מעט מעט לעינינו, ויבוא עלינו חזק יותר ובוטח יותר, לשוב להיות עולמנו.

אולי יש משהו אוניברסאלי מעבר לסורי, ומעבר ללובי, ומעבר למצרי, ומעבר לתימני, ומעבר לפרשני המציאות הוותיקים המנבאים כי מתחת כל מה שמתחדש מסתתר כתמיד רק מה שהיה מעולם, ושהמיתה האלימה של האנשים והנשים והטף היא הצעקה הרמה "איפה זה העולם" והם צועקים אותה עד כלות נשמתם, וקולם אולי יישמע...