מחמוד דרוויש קורא אורי צבי גרינברג

כידוע, לשירה יש כוח מעבר לזמן ולמקום, ויש הטוענים כי שירה היא אולי בעלת התוקף החזק ביותר מבין כל ענפי האמנות. בנוסף על כל מעלותיה, יש בכוחה להניע אנשים לשנות סדרי עולם. השירה, עשוייה לקרב רחוקים ואפילו שונאים.

כך הוא המקרה של המשורר מחמוד דרוויש, בן האומה הערבית. לא רבים נמשכים לקריאת שירה וכל שכן לקריאת שירתו של משורר ערבי שהציב את עצמו (כך לפחות על-פי כמה משיריו) בחזית השִטנה נגד העם העברי היושב בציון ונגד מדינת ישראל. בזכותם של מתרגמים שונים ובעיקר שמואל רגולנט ז"ל ועפרה בנג'ו תבל"א שעמלו לאורך שנים ובכישרון רב לתרגם מערבית את שירתו החשובה, זו מובאת בפני הקורא העברי.

קריאה נכונה בשירתו מגלה עד כמה השפיעה עליו השירה העברית. האמור נסמך לא על הידוע שלפיו דרוויש אכן הכיר היטב את השירה העברית, אלא על-פי עקבות שאותן הטביעה שירה זו בשירתו.

ואולם, מפתיע (ואולי דווקא לא) להיווכח בהשפעתה של שירת המשורר אורי צבי גרינברג על שירתו של דרוויש. והרי הוא יכול היה להיצמד ל"שירה נוחה" (אם אפשר לומר זאת) של אחד מן המשוררים המקובלים כאן, ולא לבחור דווקא את שירתו של מי שנחשב לסמן המרכזי והחשוב המבטא בתקיפות את דרכה של המחשבה הלאומית הנסמכת על ההבטחה האלוהית לתת לנו את הארץ הזאת ועל ההיסטוריה של העם העברי וקורות הארץ הזאת - ארץ ישראל.

אבל עובדה זו לא מנעה ממחמוד דרוויש לקרוא, להכיר ולהבין את שירת אצ"ג ואת כוחה ואף יותר מכך - לבקש לכתוב אותה מחדש בשפתו. ויש להודות על האמת, כי כתיבתו היא רבת עוצמה וכישרון.

בשנת 1995 יצא לאור ספר שיריו "למה עזבת את הסוס לבדו". בסמוך לכך, תרגמו רגולנט ובנז'ו אחד משיריו הכלולים בספר זה ושפורסם במוסף הספרותי של הארץ. המדובר בשיר שכותרתו "עד סופי ועד סופה...".

-הַאִם עָיַפְתָּ מִן הַהֲלִיכָה
יַלְדִּי הַאִם עָיַפְתָּ?
-כֵּן אָבִי
אָרַךְ לֵילְךָ בַּדֶּרֶךְ,
וְהַלֵּב נִגָּר עַל אַדְמַת לֵילְךָ
-אַתָּה עֲדַיִן זָרִיז כַּחֲתוּל
עֲלֵה-נָא עַל כְּתֵפִי,
נֶחֱצֶה עוֹד מְעַט
אֶת חֹרְשַׁת הָאֵלָה וְהָאַלּוֹן הָאַחֲרוֹנָה
הִנֵּה צְפוֹן הַגָּלִיל
וְהַלְבָנוֹן מֵאַחֲרֵינוּ וְהַשָּׁמַיִם לָנוּ כֻּלָּם מִדַּמֶשֶׂק
וְעַד חוֹמַת עַכּוֹ הַיָּפָה
-וְאַחַר כָּךְ מָה?
-נָשׁוּב אֶל הַבַּית
הַתֵדַע אֶת הַדֶּרֶךְ יַלְדִּי?
כֵּן אָבִי:
מִמִּזְרָח לַחֲרוּב שֶל הָרְחוֹב הָרָאשִׁי
דֶּרֶךְ קְצָרָה שֶהַצַּבָּר סוֹגֵר עָלֶיהָ
בְּרֵאשִׁיתָהּ, אַחַר פּוֹנָה אֶל הַבְּאֵר
הֲלוֹךְ וְהִתְרַחֵב, מַשְׁקִיפָה הַדֶּרֶךְ:
עַל כֶּרֶם דּוֹדִי "גָ'מִיל"
מוֹכֵר הַטַּבָּק וְהַמַּמְתָּקִים,
וְאַחַר הִיא אוֹבֶדֶת אֵצֶל הַגֹּרֶן בְּטֶרֶם
תֵּישִׁיר וְתֵשֵׁב בַּבַּיִת,
כְּדֶרֶךְ הַתֻּכִּי,
-הַאִם אַתָּה מַכִּיר אֶת הַבַּיִת יַלְדִּי?
-כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מַכִּיר אֶת הַדֶּרֶךְ:
יַסְמִין חוֹבֵק שַׁעַר בַּרְזֶל
וּבַהֲרוֹת אוֹר עַל מַדְרְגוֹת הָאֶבֶן
וְחַמָּנִיּוֹת נוֹעֲצוֹת מַבָּטָן הָלְאָה מִכָּאן
וּדְבוֹרִים יְדִידוּתִיוֹת מַתְקִינוֹת אֶת אֲרוּחַת הַבֹּקֶר לְסָבִי
עַל מַגָּשׁ שֶל חִזְרָן
וּבָחָצֵר בְּאֵר וְצַפְצָפָה וְסוּס
וּמֵאַחֲרֵי הַגָּדֵר יוֹם הַמָּחָר מְעַלְעֵל
בְּדַפֵּי יָמֵינוּ...

-הוֹ אָבִי הַאִם עָיַפְתָּ?
רוֹאֶה אֲנִי זֵעָה בְּעֵינֶיךָ
-עָיַפְתִּי יַלְדִּי...הַאִם תִּשָּׂאֵנִי?
-כְּשֵם שֶׁנָּשַׂאתָ אוֹתִי, אָבִי,
אֶשָּׂא גָּם אֶת הַגַּעְגּוּעִים
אֶל רֵאשִׁיתִי וְאֶל רֵאשִׁיתָהּ
וְאֶעֱבֹר אֶת הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת עַד
סוֹפִי...עַד סוֹפָהּ!

עיון מעמיק בנוסח שיר זה מגלה דמיון מפתיע לנוסח השיר "קדש קדשים" מאת המשורר אורי צבי גרינברג. שיר זה נדפס לראשונה בעיתון "חרות" (ט"ו בכסלו התש"ט - 17.12.1948). לאחר מכן הוא נכלל בספר "רחובות הנהר" (שוקן, תשי"א - ספטמבר 1951).

שירו של אצ"ג בנוי בעיקרו על דו-שיח המתקיים בין המשורר לבין אמו במסעם לארץ ישראל - מסע המתקיים בעיני רוחו של המשורר בלבד, שהרי השיר נכתב לאחר הירצחה של האם בידי הנאצים. גם שירו של דרוויש בנוי על דרך של דו-שיח המתקיים בין הבן המשורר לבין אביו בחזרתם (בעיני רוחו של הכותב) לביתם שאותו עזבו במהלך מלחמת העצמאות.

קיומו של דו-שיח (בשני השירים) בין הנפשות הפועלות, אין בו כשלעצמו כדי להוכיח דבר. אלא שהשוואת הנוסחים כפי שתוצג להלן, בצירוף העובדה שאף דרוויש בחר להביא את סיפור המעשה בדרך של דו-שיח, יש בהם כדי לתמוך בטענה כי יצירתו של אצ"ג עמדה לנגד עיניו של דרוויש בבואו לכתוב את יצירתו הוא.

במרכז שירו של אצ"ג מובאת משאת הנפש של האם ההרוגה להינשא בזרועות בנה לארץ ישראל, לטבול את גופה במימי הירדן המטהרים ובזרועותיו - להגיע לירושלים. המשורר מעלה את אמו מתהום ההריגה, וכאבו בל יימד.

השיר מסתיים בנדר שנודר הבן לאמו, להקים כוח חייל ליהודים בארץ ישראל כדי שלא יעמדו להרג ללא מגן למול האוייבים. כן הוא התחייב לקדש את שם אלה שנהרגו בידי הגויים ולהשיב את אדנותנו על הארץ הזאת, כבימי קדם.

ואילו במרכז שירו של דרוויש עומדת משאת הנפש של אביו, לחזור לכפר הולדתו עם בנו ולצעוד יחדיו בשביל העולה לבית שהיה ביתם. השיר מסתיים בהתחייבות של הבן לאב לשאת את הגעגועים לימי ילדותו בכפר ולביתם וללכת בדרך הזאת ולהתמיד בה עד סופו, עד סופה.

דומה כי העמדת הנוסח של שני השירים זה ליד זה אינה מותירה ספק בדבר בהשפעה שהייתה לאצ"ג על דרוויש:

"קדש קדשים"
"עד סופי ועד סופה..."
האם לבנה: "הבאתני ללבנון, בני?" האב לבן: "והלבנון מאחרינו"
הבן לעצמו:"אחרינו ולפנינו נוסעים השמים"

האם לבן: "שאני בזרועותיך בני." האב לבן:"האם תשאני"?
"עלה על כתפי"
האם לבן: "כי הרבה דם נגר ממני.." הבן לאב:"והלב נגר.."

האם לבן:"התזכר?"
האב לבן: "התדע את הדרך ילדי?"
הבן לאם: "-אזכרה אמי"
"האם אתה מכיר את הבית ילדי?
הבן לאב:"- כמו שאני מכיר את הדרך"
האם לבן:"כי עיפתי בני"
הבן לאב:"-הו אבי, האם עיפת?
האב לבן:"עיפתי ילדי..."

האם לבן:"בארץ ישראל שלנו" האב לבן:"והשמיים לנו כלם מדמשק ועד חומת עכו היפה"

בת-קול: "עד עולם"
הבן לאב:"ראשיתי ואל ראשיתה"
הבן לבת-הקול:"שלי עד עולם"
"סופי..ועד סופה"
"מעולם עד עולם"
בת-הקול:"בקץ כל הדרכים"
"מעולם ועד עולם"

ניתן למצוא דמיון בין השניים גם במקומות אחרים. כך, בשיר "לְאִמִּי" (מתוך "בְּלַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת",מבחר מן השירה הערבית החדשה) כותב דרוויש:

"וְאִם אָשוּב יוֹם אֶחָד, תְּנִינִי
וְאֶהְיֶה אֵזוֹר לָךְ לַחֲסוֹת בְּשוּלַיִךְ
כַּסִּי נָא אֶת עַצְמוֹתַי בָּעֵשֶׂב.."

ואילו, במחזור " מוֹלַדְתִּי בָאֵש וּפָנַי לֵאלֹהִים וּלְאִמִּי" ׁ((שיר ג'), "ספר הקטרוג והאמונה", כל כתבי אצ"ג, כרך ג'), כותב אורי צבי גרינברג:

"שֶיְזַכֵּנִי הַשֵּׁם לָשוּב עוֹד לִרְאוֹת אֶת פָּנַיִךְ, אִמִּי"
וכן: "שֶׁיְּזַכֵּנִי הַשֵּׁם לִהְיוֹת שוּב תַּחַת תִּקְרַת בֵּיתֵךְ, שׁוּב אִתֵּךְ"

מעניין ומושך לב השימוש שעשה המשורר דרוויש בשיריו של המשורר אצ"ג. שאיפתו לגלגל את ההיסטוריה לאחור לשנת 1948, לקחת את כברת הארץ הזאת מיד היהודים ולהעבירה לשליטתם של הערבים, לא מנע ממנו לקרוא, להכיר ולהשקיע בלבו את שירת אצ"ג. הוא עשה כן, על-אף הניגוד הלאומי שעמד ביניהם במלוא חריפותו. דרוויש יודע היטב כי אצ"ג מציב ניכחו את נצח ישראל: "... עַ ד כִּי יָ בֹא שִׁ י לֹה... ".

ונחתום בחותמו של אורי צבי גרינברג המוטבע בשיר הקצר הבא:

בְּאֵר חֶדְוָה לַלְּבָבוֹת בַּת איל לְגִלּוּי בֶּעָתִיד
אֲשֶר לֹא נֶחְשְפָה עוֹד לָאוֹר
תַּחַת רֵבֶץ קֶדְרוּת וְעַצְבוּת
הָאִסְלָם וְהַנַּצְרוּת
אַךְ הַגּוּף וְהַנֶּפֶש בְּרִיִאים.. וְיוֹדֵעַ הַדָּם
מַה צָרִיך עַם גָּדוֹל מֵעַל לְמַאֲוַיֵּי אָדָם.

אָז יוּשַר בְּהַר מֹר שִׁיר הַהוֹד שֶנָּדַם.

(שיר ג' מתוך "הַמִּתְפַּלֵּל הָרוֹכְבִים וְהַבְּאֵר", "ספר העמודים"(א), "כל כתבי אצ"ג", כרך ז').