בזמן מבצע
עופרת יצוקה יצא לרדיו שיר של אריאל הורוביץ' תחת הכותרת "רקפות בין הסלעים". השיר הקליט והמלודי מדבר על כך שהמדינה מתכערת, על החברה שמתנוונת ומתקרנפת לנגד עינינו. אך מהפזמון נרמז שעל-אף כל זאת, עמוק בלב המאפליה, שוכנים בארון שברי לוחות והם מבצבצים, וזורחים, ועתידים להאיר את המפעל הציוני מחדש באור יקרות - וכל זה מתחיל בין הסלעים, ברקפות.
השיר עצמו נכתב כמעט ברישול, אבל הוא למעשה מוקפד, ומכוון כולו לומר כמה דברים שכדאי לתת עליהם את הדעת. התמה העיקרית להבנתי עוסקת במיון וקטלוג כל מה ששלילי בחברה מתוך רצון לבודד את הרקפות שכה קשה להבחין בהן, בקטנותן, כשהן מוקפות בסלעי ענק. הדבר המעניין הוא, מלבד הראיה הדיכוטומית והצרה המשתקפת כאן, בעיקר מי נכנס תחת כל קטגוריה. אז את מי הורוביץ רואה כ"סלעים"? מסתבר שכמעט את כולם מלבד חיילי עופרת יצוקה.
בשירו מופיעים בסדר כרונולוגי: נהגים לחוצים בכביש, משפחות פשע, הומלסים, סכינאים במועדון, העיתונות, הטלוויזיה השטחית, השומר הצעיר והכתומים, שוק הפשפשים, הכנסת, מגדלי אקירוב, מרכזי קליטה,
עובדים זרים ושדות חיטה.
ברשימה הזאת ניכר בלבול מושגי גדול כשלאותו הסיר הורוביץ זורק את הטוב והרע והמכוער, ואת הסיבה ביחד עם התוצאה. האמנזיה שבה לוקה הורוביץ משכיחה מלבו שחלק גדול מהתופעות השליליות המוזכרות בשיר בכלל קורות בגלל תקציב ביטחון מנופח שבא על חשבון תשתיות, חינוך, רווחה, וביטחון פנים.
אוסף הסלעים האקראי למראית עין, מעיד על שורה של כוונות סותרות הבאות לידי ביטוי ביצירה:
- לשים באותה הרשימה את מגדלי אקירוב ואת מרכז הקליטה - זאת דמגוגיה אווילית.
- לשים באותה הרשימה את הכנסת ואת שוק הפשפשים - זאת ליצנות - משעשעת.
- לשים באותה הרשימה עם משפחות הפשע והסכינאות, יחד עם ההומלסים והעובדים הזרים - אנשים חפים מפשע - זה כבר לגמרי מרושע. ואחרי כל הנונסנס הטראגי-קומי, עוד לתבל את הסלט ב"שדות חיטה" - זה בגדר ההזוי...
אך כפי שנרמז מהפתיח שלי, הבעיה אינה נגמרת כאן, אלא מגיעה עד לפזמון עליו דילגתי: "וכשהיא לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, לא תאמיני איך הם מופיעים כמו רקפות בין הסלעים.. הפנים היפים של הארץ מתחבאים", מתפייט המשורר. והמשפט הזה, מסקנה של מסכת שלמה, הוא מדאיג למדי: הרי של מי בעצם אותם "הפנים היפים" שהורביץ משליך עליהם את כל יהבו, וכנגד זה - פניו של מי בהסתר?
הרקפות באלגוריה הם חיילי צה"ל. את כל השאר, הורוביץ המיליטריסט (במסווה של פטריוט) לא רואה ממטר. בעיניו, כלל לא נחשבים מי שעוסקים בצרכי ציבור באמונה, ומי שנותנים צדקה בסתר; המתנדבים בבתי התמחוי הדחוסים עד אפס מקום; בני גרעינים וקיבוצים המתנדבים בעיירות פיתוח; בוגרים שערים בלילה לטובת נוער בסיכון; מתנדבי עמותות המתאמצים להציל ילדי פליטים; סטודנטים שמתארגנים לשמח חולים בחגים; והפנסיונר שאני פוגש במעבר החציה, המשכים קום מדי בוקר בכל מזג אויר בכדי לעזור לילדים מבית הספר הסמוך לחצות בבטחה את הכביש.
לא רק המגזר השלישי איננו נכלל פה בתאור ה"רקפות" של הורוביץ - גם אנשים רגילים שעובדים מבחירה חופשית בעבודות שוחקות, קשות, ולא "נחשבות", מתוך כוונה לתת הרבה בתמורה למעט כסף והערכה: מורים, עובדים סוציאליים, ואחיות למשל - נפקדים לחלוטין מעולם המושגים הערכי של המחבר.
התנועה הציונית אומנם נולדה במקורה מתוך דאגה קיומית לעם ישראל, אבל בראש ובראשונה היא שאפה להקים חברה צודקת, מתוקנת, הגונה, וטובה יותר מצד עצמה. חברה שתהיה "אור לגויים" שאיננו רק מס שפתיים. הצבא לדידם של האבות המייסדים היה רק אמצעי; אל תוך תחומי "החומה והמגדל" שנבנים באישון לילה, אמורים לצקת חיים אזרחיים ראויים וטובים ביום.
הציונות המקורית הייתה רוצה לראות אותנו, בניה, לא רק נמנעים מלצפור בכביש - אלא גם מסייעים לזקנה למצוא חדר פנוי בבית החולים, גם אם המסדרון לא הורג את הגוף.
תחת כל זאת הורוביץ מוצא לנכון לנפנף בפנים יפים אחרים לגמרי: פנים חתומות תחת מצנפת וצבעי הסוואה מוקפות בדם ואש ותמרות עשן, בספק מלחמת מצווה ספק מלחמת ברירה. גאוותו היחידה בשיר הזה היא על אלה שיוצאים למערכה כשנשקם טהור, ושבים כשכבר אינם יודעים עוד לומר על טהור טהור ועל טמא טמא.
חשוב לזכור תמיד: גם אם המלחמה היא כורח טראגי, אין בתווי פניה דבר להתנאות בו. היהודים, היסטורית, מעולם לא בנו שערי ניצחון ולא ערכו מצעדים בחוצות העיר, ובזאת אולי טמון סלע קיומנו האמיתי שנשכח מלב. אומנם לעיתים אנו מבלבלים בין הנצחה לבין שכרון כח (בקרו למשל בתערוכת הטנקים באתר יד לשיריון בלטרון, דוגמה מאלפת לורטיגו כשזה), אך באופן כללי תמיד העדפנו לשתול שתילים סביב המצבות בגנים העירוניים, מלכתת אתים לחרב.
אריאל הורוביץ משקף כאן איזו ריאקציה לרגש היהודי האותנטי. רוח קדים רעה נושבת מהשיר ומהתנועה שמגמתה שימת דגש רב מדי על "עוצם ידי שעשה את החיל", והתיחסות בביטול לעוצמתם של שאר איברי הגוף; הכליות, הלב, והשכל הישר.
תנועה שמבלבלת מתוך פחד מצמית, בין הכלי הצבאי הפונקציונלי, לבין התכלית, המהות, והייעוד - יכולה להמשיך בכך זמן מה, שבועות, חודשים ואולי שנים. אך האם תוכל בכח הזרוע בלבד לשרוד לאורך דורות? גם רומא לא נפלה ביום אחד.
