שלום
רותח מזעם, עקף במהירות מופרזת את משאית הכלובים עם המספר הירוק. התרנגולות המטונפות שכבו דמומות בכלוביהן הצרים מדי. ללא ספק דרכן האחרונה. אי-אפשר היה לראות שום סימן לכעסו מבחוץ. רק בלהה, אחרי חמש עשרה שנות נישואין ושמונה ילדים בלי עין הרע, הייתה יודעת לזהות את הקמט הדק, הלבן שהיה מופיע בצד שמאל של פיו, מעין הרפיה מודעת של קפיצה בלתי רצונית. צדיקים ליבם ברשותם, היה משפט שגור בפיו.
כבר אלף פעמים גמר אומר שלא להדליק את הרדיו, ואלף פעמים נכנע. בשעת הערביים, כשהטנדר הריק אוכל את עליות השומרון בשאגה בוטחת, היה מפעיל את המכשיר וצולל שוב אל הכאב החמוץ של פרשנות היום. בדיוק ראיינו איזה שמאלן שקורא לשוק המשותף להטיל חרם כלכלי על מדינת ישראל. למי עוד הם יתנו במה, זאבי הרייטינג הללו? השמאלן, איזה צימרמן אחד, דוקטור למשהו, הסביר שאין כל דרך להבהיר לממשלת ישראל שמשטר האפרטהייד לא יכול להמשיך, אלא באמצעות הטלת אותן סנקציות שהורידו את דרום אפריקה על הברכיים. "נהיינו מדינת דיכוי," הסביר הדוקטור בטוב טעם ודעת, בנימת הרצאה אקדמית מלאת נחרצות יהירה שהוציאה את שלום מדעתו, "אנחנו עושים פרצוף של דמוקרטיה נאורה, של חופש הפרט, אבל אף אחד לא מודה באמת הגלויה לכל, שמי שמטאטא לנו את הרחובות ומוציא לנו את הזבל הם הפלשתינים, בין מיובאים מהשטחים, בין מיוהדים עם הכינוי המטופש הזה 'ערביי ארץ ישראל'. אנחנו חולפים על פניהם במכוניות הפאר שלנו, פוסעים ברחובות שהם טאטאו ואוכלים מהצלחות שהם שטפו. בדיוק כמו השחורים בדרום אפריקה, הפכנו כאן את הילידים לאזרחים סוג ב', ואנחנו מסתובבים כמו קולוניאליסטים אירופיים ומנהלים כאן את המדינה על גבם. רק חרם כלכלי, בויקוט בינלאומי יוכל לשכנע את הממשלה להפסיק את הכיבוש ולהעניק מעמד אזרחי שווה לכל תושבי האזור הגיאוגרפי הזה".
ריבונו של עולם, מה האיש הזה מקשקש! איזה נזק הוא עושה?! נכון שהכלבים נובחים והשיירה עוברת, אבל אחרי כמה זמן זה נכנס לך, הנביחות, הנשיכות, ההכפשות, ואתה רוצה לבכות מתוך הבור שמים אין בו, והאחים אוכלים ושותים וטוב ליבם ביין. אף מילה, אף מילה של הצימרמן הזה לא אמת, אבל אין לו מילים לענות. איפה יתחיל? איפה יתחיל להסביר את שיבת ציון, את המאבק על ההתיישבות. מה, החבר'ה של ברל כצנלסון לא טאטאו רחובות? הרי נאלצו להתמודד עם פורעים ערבים שאפילו לא העניקו להם את הפריווילגיה הזאת. אלא שלצימרמנים של העולם הזה אין כל סנטימנטים לציון. עוד חבל ארץ קולוניאליסטי. זו לא אותה תרבות, חשב שלום, כאילו מחשבה זו המקטלגת את הקרע, יכולה לפתור משהו. האיש הזה מרגיש את עצמו נעלה מכל אדם, נעלה, נעלה, כאילו כל מה שקורה כאן אינו נוגע לו, כאילו הוא מין שופט אובייקטיבי כזה המתבונן בתחלואי האנושות, באי הצדק, בעוולות, בבורות וברשעה, וחורץ דין. הלוואי והייתי יכול לקחת את הצימרמן הזה שילווה אותי חודש. הייתי הופך אותו ליהודי. מסביר לו את הנס הזה שעם ישראל חזר לארצו, מראה לו שהערבים מבינים את מה שהוא לא מבין, שכל המאבק כאן הוא על ארץ ישראל, שכל המאבק כאן הוא בין ישראל לישמעאל, ושהאומות כולם, כחזיר זה הפושט טלפיו ואומר ראוני שאני טהור, פושטים את טלפיהם ומבקרים את מדינת היהודים על ההומניות שלה. לעזאזל במקום לפוצץ את בתי המחבלים האלה ממטירים עליהם פליירים, הרי החריבו את גוש קטיף למען השלום. נסיגה חד-צדדית. ומה אומרים הצימרמנים של העולם? זה לא מספיק! אנחנו עדיין שולטים על עם זר. איזה שולטים? הוא מרחם על מטאטאי רחובות ואני צריך לחטוף כדור בשמשה הקדמית. לא בטוח שאנחנו חיים על אותה פלנטה.
מה יהיה, מה יהיה? איך נשרוד את זה? את העולם כולו נגדנו הזה? כבשה בן שבעים זאבים.
השומר זיהה אותו מרחוק ופתח לו את השער עוד לפני שהגיע למחסום. הוא חכך אם להוריד עליו נוהל צבאי ולנזוף בו על שלא המתין לבדוק את המכונית. מה אם היה מחבל מסתתר באוטו ומכוון אקדח לגבו של שלום. כיצד היה השומר מגלה את ההתקפה? אבל הבין מייד שזה יהיה סתם להוציא עליו את העצבים בגלל תוכנית הרדיו המטופשת. בין כה הרי שלום היה מעדיף למות מיריה בעורף מאשר להוביל מחבל לתוך היישוב. כך שהשומר בעצם לא כל כך מעל.
"שלום שמוליק", עצר מול הבודקה.
"הי שלום,” שמעתי שהייתה לך תקרית אתמול.
"כן. ברוך השם, יצאנו מזה בלא פגע".
"אתה יודע איך אומרים,” אמר שמוליק, מבטאו האמריקני הכבד מגלגל את הרישים, "רק הטובים מתים צעיר".
שלום התפלא תמיד איך הוא מצליח להבין את החבר'ה האמריקנים הללו למרות הצורות הדקדוקיות המוזרות שלהם. "כן,” ענה לו "אין הפורענות מתחלת אלא מן הצדיקים".
"רייט, רייט,” התלהב שמוליק "בבא קמא דף סמך".
תותחים החבר'ה האלה. העליה הכי איכותית. איפה הייתה ההתיישבות בלעדיהם.
הוא חלף על פני שכונת בתי הקבע של הוותיקים. אלה שעלו לקרקע הטרשית האהובה הזאת, לפני כמעט חמש עשרה שנה. כמותו וכמו בלהה. אבל הוא ובלהה קיבלו החלטה אסטרטגית להישאר תמיד בחוד החנית. אחרי שיהודה נולד, אמרה לו בלהה: "שמיני זה מעל לטבע. אני רוצה להודות לשם על הנס הזה. מי היה מאמין שאני, הרזונת הביישנית מברוקלין תהיה אם לשמונה ילדים?"
"אם הבנים שמחה, הללויה", אמר שלום. כל קרביו מתהפכים ברוך פנימי מול יופיה הבלונדי הזוהר של אשתו, שערה האסוף ותוויה העדינים, חוורים עד כדי שקיפות, בעקבות הלידה המאמצת, והתינוק הזעיר, זה הקטן גדול יהיה, נתון בחיקה בטבעיות החמימה של טלה קטן.
"אני רוצה לתת מתנה לקב"ה על הנס הזה. מתנת הודיה", אמרה בלהה.
"עוד ינובון בשיבה", אמר שלום, "יהי רצון שנזכה במהירה בימינו ונוכל להביא קורבן תודה".
"אמן,” אמרה בלהה, עיניה זוהרות. "אבל אני רוצה להביא קורבן נדבה, כבר עכשיו".
"אה,” אמר שלום. הוא כבר הכיר היטב את המתנחלת העזיזה שלו.
"בוא נעבור לגבעה ו'”, אמרה בלהה. "מתנת לידה".
"הו,” צחק, "האשה היחידה בעולם שמוכנה לעבור לגבעת טרשים קרחת עם שמונה ילדים, הגדול בן ארבע עשרה, ולחשוב שהיא נותנת לקב"ה מתנה".
"נו באמת,” צחקה בלהה, "ממש היחידה! ברוך השם לא אלמן ישראל".
"בלהה,” אמר ברצינות, "יהיה קשה עכשיו. יש לחץ גדול לעקור מאחזים. אני לא מוכן לשים אותך במקום הזה".
"שנינו יודעים שיש רק תשובה אחת לעקירה וזו נטיעה", ענתה לו נחרצות.
שניהם השתתקו. הפצע הממוגל של עקירת קטיף חוזר ומציף אותם בקדרות. אסור לחשוב על זה. אבל כמו נפגעי טראומה שבורחים בורחים אך זוכרים בעל כורחם, הייתה העקירה רודפת את מעשיהם וממלאת את חלומותיהם. הבכי, הצעקות, האמונה, הממלכתיות התמימה, להאמין בממשלה שלא תעקור יהודים. בדיחה גסה. עשרות שנות התקפות ערביות לא יכלו לעשות מה שעשתה ממשלה יהודית תועה אחת. קור הרוח, אבירות הלב. אותם אנשים שעשו את הסיזון, שהעריצו את מפעיל התותח הקדוש, באו בחיוכיהם הצבועים ואידיאותיהם המתייפיפות ועקרו את הכל. בולדוזרים על בתי כנסת... איך אפשר?
אבל ברור שאפשר, וברור שרק הם, הוא ובלהה, וילדיהם, ויהודה היהודי הניסי הקטן הזה, חוצצים בפני הפורענות הנמשכת הזאת. ואם הם היחידים שרואים את הדברים נכוחה, הם היחידים שנושאים גם באחריות. הו, אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר.
"בלהה מתוקה שלי", אמר לה, "איזה גבעה שתרצי. איזה גבעה שרק תרצי.”
ובלהה, השם יברך את מהפכנותה חסרת הפשרות, ממש כופפה את המועצה להצמיד להם שני קארוונים על גבעה ו'. הם השכירו את דירתם במרכז היישוב לזוג בני דור ההמשך, הבן של תמי ועוזי, שהתחתן עם בחורה מאלון שבות, ועברו לגבעה ממש ביום בקיעת השן הראשונה של יהודה'לה הקטן.
"הנה,” אמרה בלהה בחנוכת הבית, "נתנו סוף סוף אגוז למי שיש לו שיניים".
שלום החנה את הטנדר בצמוד לדופן הקארוון.
שלמה ויהודית, תלו כביסה על החבלים בחזית הבית. שלמה עמד על גיגית כדי להגיע לחוטים ויהודית הושיטה לו בכל פעם פריט אחר. שניהם חבשו כובעים רחבי תיתורת, במצוות תודעת הבטיחות הקפדנית של בלהה שהייתה ממש היסטרית להגן עליהם מפני נזקיה של שמש הקיץ השומרונית. להצלחתה יאמר שבניגוד לילדים רבים אחרים ביישוב הם מעולם לא נשרפו והעלו שלפחיות, ובכל זאת היו שחומים כרגבי אדמה צרובים. שניהם היו יחפים, ומחוץ ללבוש ההתיישבותי הבולט שלהם, חולצה משובצת, שמלה פרחונית וסנדלי שורש, נראו כמו בדוויים.
פנים הקארוון היה קריר. אברהם וצחי ישבו ליד שולחן המטבח עם ספרים ומחברות פתוחים. בלהה ריחפה מאחוריהם בין הסירים אפופה אדים מהבילים של תבשילי סלק.
היא הייתה אשפית המיצוי העונתי, והסתערה על הסלקים, כשהיא חמושה במגוון מתכונים שהורידה מהאינטרנט ושלל רעיונות עצמיים.
"מה את מבשלת?” שאל שלום בסקרנות.
"אה, סלק", צחקה. חיוכה הזוהר מקמט את פניה בכל הקמטים הנכונים.
"הממם...” התכופף שלום מעל לסיר אלומיניום מבעבע, "חמיצה?”
"כן", אמרה. "וגם סלט סלק, מחית סלק, מעדן סלק, ריבת סלק, ותסתלק כבר מהסירים ולך תיטול ידיים".
"לסעודת סלק?” צחק.
"לא. רק חביתה וסלט, הסלק מתוכנן לשבת. אלא אם נתקפת בבולמוס סלק, שאז אאכיל אותך עד שיאורו עיניך".
"לא, זה בסדר. זה בסדר", אמר שלום.
"אז מה אתם לומדים ילדים?" שאל אחרי שנטל ידיו ובצע על לאפה לוהטת שבלהה שלפה מן המיקרו עבורו.
"שיעורים בהיסטוריה", אמר אברהם. "מתמטיקה", ענה צחי.
"נו,” אמר שלום, מגלגל חתיכת חביתה בתוך הלאפה, "תספרו לי משהו. אברהם", פנה אל הנער השקט והרציני, בנו בכורו החולמני, "מה השאלה האחרונה?"
"אה", אברהם בהה במחברת, מנסה לפענח את כתב ידו שלו, שהתעקל מעלה מטה כמו רישום א.ק.ג., מסתלסל סביב השורות בערבסקות פרחוניות. "סכם את פועלו של אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית".
שלום השתנק על כף הסלט שהכניס לפיו.
"מי מלמד אתכם היסטוריה?" שאל.
"המורה שאול", ענה אברהם.
שלום הפנה מבט שואל כלפי בלהה. "שאול ליפקין", אמרה, "חזר ליישוב אחרי חמש שנים בשפלה. יש לו תואר מבר-אילן. הם גרים בגבעה ד'. אין לך מה לרשוף זעם ככה, הוא מלמד לפי תוכנית הלימודים של משרד החינוך".
"תוכנית שטיפת המוח של מכבסת השקרים", אמרה שלום בלהט.
בלהה. מתוך בינתה היתרה, נמנעה מלענות.
"תשמע אברהם", אמר שלום לבנו, תוך שהוא דוחף את הצלחת והמזלג הצידה, "כל הסיפור הזה עם אליעזר בן יהודה זה בלוף".
אברהם היה מחונך מכדי להיאנח. כיבוד הורים מצווה דאורייתא שמצורף לה גמול של אריכות ימים, מי יחמיץ הזדמנות כזאת גם לקיים את מצוות השם וגם להרוויח חיים ארוכים בארץ הטובה? לכן רק עפעף קלות לנוכח הנאום חוצב הלהבות שידע שעומד להגיע.
"אנשים דיברו עברית מאז ומעולם, מאז אברהם אבינו". הסביר לו שלום, "כל בני דורו של אליעזר בן יהודה דיברו עברית. אתה חושב שביאליק היה צריך את בן יהודה ללמד אותו עברית? אתה חושב שהרב קוק היה צריך לחכות לו שיכתוב את המילון המטופש שלו, כדי לדבר עברית? הם הרי דיברו עברית בבית עוד בליטא. הוא פשוט רכב על הגל. כולם רצו לחזור לארץ הקודש ולדבר בשפת הקודש כל הזמן, אז הוא רכב על הגל הזה ושיווק את עצמו כמחיה השפה. אבל זה שטויות! האם המשנה לא כתובה בעברית? האם הרמב"ם לא כתב עברית? הכוזרי, הרמח"ל, השולחן ערוך - כולם כתבו בעברית. אז מה זה הקישקוש הזה? הוא מחלן השפה העברית, זה מה שהוא. מילים מגעילות כמו עגבניה, או חילולי קודש כמו חשמל, בזה הוא מצטיין. וכמובן שכל השמאלנים האלה הפכו אותו לניסם ודגלם, מחללה החילוני של השפה עברית. תכתוב להם את זה".
"כן, אבא.”
שלום השתתק ולעס את הסלט והלאפה. מערכת החינוך האיומה הזאת. מורשתו של שז"ר הכופר הזה. כולם החזיקו ממנו יהודי מאמין. כל הדתיים התחנפו אליו וליקקו לו, אבל הוא צחק על כולם, אבי אביהם של הכופרים, מעריץ של בקורת המקרא, הוא עיצב מערכת חינוך שהפכה את היהדות לספיח עלוב של האדם הנאור, בגז' אנתרופולוגי שכל ישראלי גורר אחריו כמו סרח עודף. בן יהודה! לא פחות!
טוב. הנה הוא שוב נלחם בטחנות רוח. אולי שמשון, אחיו שהתחרד, צודק בסופו של דבר: זהו עלמא דשיקרא, תפסיק להיאבק על שטויות. שב תלמד תורה ותניח לקב"ה לארגן את ענייניו. אבל הוא לא מוכן לקנות את הפסיביות הזאת. בני אדם עושים את ההיסטוריה, ואפשר לפעול עם אל ואפשר גם לא. אפילו שהרב מראה כיצד כולם בסופו של דבר מוציאים את התוכנית האלוקית לפועל, כי גם בן יהודה הפיץ את העברית ועזר לעוד יהודים להתחבר לשורשיהם, וגם ברנר היה חלוץ ואפילו שז"ר היה שותף לתקומת האומה בארצה. לכל חושך יש צד של אור, או כפי שבלהה נהגה לומר "לכל ענן יש בטנה של כסף". אבל כל אלה עשו בלא תודעה. עשו כמו שיוסף אומר לאחים: "אתם חשבתם עלי רעה, אלוהים חשבה לטובה". אבל יש מי שמבין איפה הדברים עומדים ועושה מעשים. הוא ובלהה שלו. כאן על הגבעה. מגדלים ילדים בארץ ישראל. מוסרים נפשם על בניינה, להקים שכינתא מאירעה. וגם מפגשים קצרים כאלה עם הילדים יכולים לתקן הרבה שטויות, וגם אפשר לסמוך על החינוך הסגולי, החינוך המקנה לילד את משאת חייהם של ההורים: לעבוד את השם, ליישב את ארץ ישראל, להושיע את עם ישראל...
רק אז, שם לב למעטפה החומה שנחה בקצה שולחן האוכל, מבצבצת מתחת לחשבון חשמל וציור של אחד הילדים, של חיזקי, לפי צבעוניות השרבוט.
הלוואי, חשב, הלוואי נכנסים לעזה. הלוואי. קצת חוט שדרה בממשלה הרופסת הזאת עם מדיניות ההבלגה המטורפת המפקירה דם יהודי תמורת דם ערבי...
הוא קרע את המעטפה בידיים רוטטות.
חיוך רחב התפשט על פניו.
אכן. צו שמונה.
