הכרעות וירטואליות ומחירן

לו היו ראשי מדינות ומפקדי צבאות לומדים לעומק ומבינים את ההיסטוריה הצבאית, הם היו מפקפקים באפשרות של הכרעה במלחמות. אדולף היטלר למד אומנם כחובבן, אך גזענותו מנעה ממנו להבין. בשנתיים הראשונות של מלחמת העולם השנייה הוא קיבל אישור לאינטואיציה שלו שנין להכריע אויבים, במידה רבה של צדק, כאשר צבאו המעולה הכריע בקלות את פולין ואת צרפת. לכן, היום לפני שבעים שנה בדיוק, הוא הורה לפלוש לברית המועצות במבצע "ברברוסה", להכריע אותה צבאית ולמחות את קיומה מעל פני האדמה.

במבצע זה הייתה לצבא הגרמני הצלחה שכמותה הייתה לצבאות מעטים בהיסטוריה, אם בכלל, בהתחשב בעוצמת הצבא האדום ובהשמדתו המוחלטת כמעט של הצבא הסדיר, במחצית השנייה של 1941: מיליון וחצי חיילים רוסיים נהרגו; שלושה וחצי מיליון נפלו בשבי. כ-15.000 טנקים, 10,000 מטוסים, ו-67.000 תותחים הושמדו או נלקחו שלל. תוצאות אלה שכנעו את היטלר כי ברית המועצות הוכרעה למעשה, וכי התפוררות המשטר הסובייטי היא עניין של זמן. הגנרלים המעולים שלו חלקו על דעתו וביקשו להמשיך בתנופה ולהשתלט על עיר הבירה מוסקבה, שהייתה מרכז העצבים של ברה"מ, במטרה לברוא "רוסיה חדשה" נטולת קומוניזם, שתהיה בעלת בריתה של גרמניה. היטלר לא רצה ברוסיה חדשה.

הוא סבר שמצבה אז היה נואש והתאווה לשלוט בה ישירות. בנימוקים צבאיים הוא כפה מהלך צבאי באגפים ומנע עצמאות לעמי בריה"מ. בכיר הגנרלים שלו היינץ גודריאן נהג לומר: "אין מצבים נואשים יש רק אנשים מיואשים". סטלין לא התייאש, ובדרך נס הצליח לגבש סביבו את בריה"מ: כולה למאבק נגד היטלר, על השרידות הלאומית.

החורף הקשה של 1942-1941 העניק לסטלין את פסק הזמן ההכרחי: מהלך ההכרעה הגרמני שהתחיל באופן מבריק עבר למלחמת התשה של ניצחונות בנקודות - עד נובמבר 1942 השיגו הגרמנים יותר, מכאן ואילך, עד סוף 1943, צבאו של סטלין השיג יותר נקודות. מלחמת התשה זאת הקיזה את דמה של גרמניה, שהייתה עסוקה במקביל בחזית הים תיכונית ובמערכה קשה בשמי המולדת. ב-1944 התהפכו היוצרות: הצבא האדום הסיג את הגרמנים מברית המועצות והשיג הכרעה צבאית אמיתית בברלין.

עד כמה שתהיה ההשוואה בלתי נעימה, גם שר הביטחון של ישראל במלחמת ששת הימים, משה דיין, לא התעמק בהיסטוריה צבאית. לאחר ששת ימי המלחמה, החודש לפני 44 שנים, הוא העריך שמצרים הוכרעה. בניגוד להיטלר שלא הצליח לשכנע את הגנרלים שלו שהתחוללה הכרעה, הגנרלים של דיין שמחו להצטרף לחגיגת הניצחון והפיקו ממנה גם תועלת אישית לא מבוטלת. דיין ביטא את טעותו בכך שהכריז שהוא "מחכה לטלפון" מנשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר , לבקש שלום עם ישראל לפי תנאיה. אבל מצרים לא הוכרעה, ושבועיים לאחר הפסקת האש התחילה במלחמת התשה נגד ישראל, בתקרית ראס אל עיש בצפון תעלת סואץ, שבה יד המצרים הייתה על העליונה.

כמו בחזית שבין גרמניה לברית המועצות, כך גם בחזית שבין ישראל למצרים התחוללה במשך שלוש שנים מלחמת התשה. וכמו היטלר ומקורביו, גם דיין, ראש הממשלה, גולדה מאיר, והרמטכ"לים, חיים בר לב ודוד אלעזר, להבדיל, המשיכו לנוח על זרי הדפנה של ההכרעה הוירטואלית במלחמת ששת הימים, בשעה שצה"ל והחברה הישראלית הותשו.

כמו שסטלין ניצח במלחמת המוחות את היטלר, כך ניצח אנואר סאדאת במלחמת המוחות את משה דיין והשיג ניצחון גדול במלחמת יום הכיפורים: צבא מצרים ביצע את כל המשימות שהוטלו עליו: ניהל מלחמה מוגבלת, השתלט על רצועה של כעשרה ק"מ ממזרח לתעלת סואץ, ולא נסוג ממנה עד הפסקת אש, הרג כ-2600 חיילים ישראלים, התיש את החברה הישראלית והניע בה תהליכי ייאוש, ואף כפה את רצון מצרים על ישראל: להחזיר למצרים את כל חצי האי סיני, "עד המילימטר האחרון", בלא להשאיר לישראל שום גבולות ביטחון.

האם נידונים אנו לחזור על שגיאות העבר שוב ושוב? אולי עדיף לנו לאמץ את אמרתו של גודריאן, בשינוי אחד: אין הכרעות סופיות ואין מצבים נואשים, יש אנשים מיואשים ויש אנשים הנחים על זרי הניצחון. אלה ואלה מאיימים על קיום מדינתם.