סלאמת אתא תורכ, אהלן ארדואן

השאלה העולה מאליה היא כיצד הפכה טורקיה ממדינה בעלת חוקה חילונית למדינה בעלת סדר יום איסלאמי, עם נטיות "עות'מאניות" המצביעות על כוונה לשוב להגמוניה האיסלאמית.

בעשורים האחרונים התרגלנו לראות בטורקיה ידידה קרובה לישראל, בת ברית אסטרטגית עם בסיסי אימונים לצה"ל ולחיל האוויר, חברה חשובה בנאט"ו, מדינה מודרנית בעלת חוקה חילונית, תקשורת פתוחה וחברה אזרחית ליברלית, מוקד תיירות מכל העולם וארץ מאירת פנים בעיקר למאות אלפי הישראלים שבילו בה חופשות "הכול כלול". ברקע הידידות עם ישראל עמדה השנאה המסורתית בין הטורקים והערבים, שנבעה מ-400 שנים של שליטה טורקית אכזרית במזרח הערבי, ומשיתוף הפעולה של הערבים עם הבריטים במלחמת העולם הראשונה, שהביא לתבוסת האימפריה העות'מאנית במלחמתה עם הכופרים הנוצרים האירופים. התמונה הזו של טורקיה הייתה נכונה ואמיתית, אך לא שלמה. ראינו את החלק של טורקיה שרצינו לראות, והתעלמנו מהצד האחר, הפחות סימפתי כלפינו.

טורקיה החלה את דרכה המודרנית בשנות ה-20 של המאה הקודמת, כששליטה הכול יכול אז, מוסטפא כמאל, הידוע בכינויו "אתא תורכּ" ("אבי הטורקים"), הִשליט על המדינה בכוח הזרוע אג'נדה מודרנית, חילונית, אנטי-איסלאמית ואנטי-מסורתית, מכיוון שראה במודרניזם החילוני בסגנון האירופי מודל לחיקוי ואמצעי להביא את טורקיה אל התקופה המודרנית. הוא שינה את הכתב מערבי ללטיני, סגר את בתי הספר האיסלאמיים (ה"מדרסות"), פיזר את בתי הדין השרעיים והכפיף את כל המערכת המשפטית – כולל את דיני המעמד האישי (נישואין וגירושין) – לחוק האזרחי. הוא חייב את הגברים להוריד מראשם את התרבושים המסורתיים, וניסה לחייב את הגברות להסיר את כיסוי הראש, החיג'אב.

אתא תורכ ראה בפוליגמיה רעה חולה, וכדי להילחם בה הוא קבע חוק המחייב כל איש ואישה להתחתן עד גיל 28 מתוך שיקול שאם כל הגברות תהיינה נשואות, לא תישארנה גברות פנויות להיות הרעייה השנייה, השלישית או הרביעית, המותרת על-פי האיסלאם. החוק שנקבע בזמנו קבע את גיל 18 כגיל הנישואין המינימלי, לנשים כמו לגברים, כדי לאפשר לבנות לרכוש השכלה תיכונית שתפתח בפניהן אופקים בלימודים גבוהים ובעבודה מחוץ לבית.

הצלחתו בהנחלת תרבות המערב לאוכלוסיה בטורקיה הייתה מרשימה, אבל היא התרכזה בעיקר בערים, במקומות שבהם יד השלטון הייתה חזקה ויעילה. באזורים הכפריים הנרחבים התמונה הייתה שונה כמעט לחלוטין: נשים נשארו בלבוש המסורתי, הציבור המשיך עוד שנים רבות להשתמש בכתב הערבי ובתי דין מקומיים, המתבססים על השריעה האיסלאמית, המשיכו לטפל בענייני המעמד האישי. רוחות המודרנה שנשבו בכפר היו חלשות במידה ניכרת מאלה שנשבו בעיר, והשינוי התרבותי שאתא תורכּ שאף להשליט על המדינה פסח במידה רבה על המגזרים הלא עירוניים.

במסגדי הערים היו הדרשנים מחויבים להשמיע בימי שישי את הדרשה הממשלתית, האחידה, שנוסחה והובאה אליהם על-ידי זרועות הביטחון, בעוד במסגדי הכפרים נהנו הדרשנים מחירות גדולה לומר את אשר על דעתם המוסלמית המסורתית, גם אם הדברים לא השתלבו עם המגמות המודרניסטיות החילוניות של השלטון. נשים בערים זכו ללמוד במוסדות אקדמיים ופיתחו קריירה מקצועית כמעט כמו הגברים. החוקה אסרה על גברות ללבוש בתחומי האוניברסיטה ובמוסדות השלטון את כיסוי הראש, ואיסור זה הרחיק מהלימודים ומהתעסוקה הממשלתית את הגברות המסורתיות שלא הסכימו להופיע בציבור בגילוי ראש.

השלטון עשה ככל יכולתו כדי לעודד את התיירות המערבית לערים ולכפרי הנופש, שהציעו לתייר האירופי את כל מבוקשו: מסעדות המגישות אוכל שאינו בהכרח כשר על-פי האיסלאם, משקאות אלכוהוליים, בתי הימורים ומועדוני ריקודים, למרות – ואולי בגלל – שכל אלו מנוגדים לאיסלאם, לרוחו ולמורשתו.

המאפיין הבולט ביותר של מדיניות החוץ של ארדואן ודאודוגלו הוא החלשת הזיקה למערב בכלל ולישראל בפרט, ומנגד חיזוק הקשרים עם העולם הערבי והאיסלאמי, כולל אירן. רק כך אפשר להסביר את הסירוב הטורקי לאפשר לצבא ארה"ב לעבור בטורקיה בדרכו למלחמה בעירק במארס 2003. טורקיה – בראיית האליטה הפוליטית האיסלאמית שלה – חדלה להיות משרתת של מדינות מערביות הפועלות נגד מדינות איסלאמיות. הראייה הזו איננה רק פוליטית אלא תרבותית, והיא מקיפה חוגי אוכלוסיה מסורתיים גדולים בטורקיה הכובשים עמדות שליטה שבעבר היו רחוקות מהם למדיי.

היחס הטורקי השלילי לישראל התבטא בביטול תמרונים משותפים בשנים 2009 ו-2010, בהפגנות הסוערות נגד ישראל על-רקע מלחמת לבנון השנייה (2006) ומבצע 'עופרת יצוקה' (2009), בגערה הפומבית שהפנה ארדואן לנשיא פרס בוועידת דאבוס (2009) ובמשט הטורקי (2010).

ההתקרבות שראינו עד לאחרונה בין טורקיה למשטר אסד בסוריה הייתה חשובה מאוד לשני הצדדים: עבור סוריה היה בהתקרבות זו סוג של תעודת ביטוח להמשך זרימת הפרת מטורקיה לסוריה (ובהמשך לעירק) מבלי שטורקיה תשאב ממנו כמויות מים גדולות מדיי, ועובדה זו חשובה לסוריה במיוחד לאור הבצורת ארוכת השנים שייבשה אזורי חקלאות נרחבים בסוריה וגרמה להגירת מאות אלפי חקלאים לערים לאחר שאיבדו את מקור מחייתם. טורקיה יצאה נשכרת מחיזוק היחסים עם סוריה בכך שדמשק הורידה מסדר היום את דרישתה ארוכת השנים לקבל חזרה מטורקיה את חבל אלכסנדרטה, שקיבלה טורקיה מצרפת לפני כ-60 שנה.

אלא שאירועי הדמים בסוריה בחודשים האחרונים גרמו להידרדרות קשה ביחסי ארדואן ואסד, ובמהלך החודש האחרון התבטא ראש ממשלת טורקיה מספר פעמים באופן שלא מותיר מקום לספק בעניין עמדתו כלפי שליט סוריה: עליו להסתלק מהשלטון כי הוא איבד את הלגיטימיות שלו. בכך נתן ארדואן ביטוי לאיסלאם הדובר מתוך גרונו, בראותו מוסלמים נרצחים בסיטונות בידי צבא המגן על העדה העלאווית, הנחשבת באיסלאם ככופרת.

טורקיה מעוניינת מאוד לחזק את קשריה עם השלטון המרכזי של עירק המתחדשת, הן כדי שזה ילחץ על הכורדים בעירק שלא יכריזו על עצמאות והן כדי שאלה לא יסייעו בנשק ובתחמושת לאחיהם הכורדים החיים בדיכוי ובהשפלה בדרום מזרח טורקיה. במקביל, תעשיית הנפט המשתקמת של עירק קורצת לטורקיה, שאמורה לשמש ארץ מעבר של הנפט לאירופה, עם רווחים גדולים כתוצאה מכך.

גם יחסי טורקיה–אירן מתחזקים בשנים האחרונות, למרות התחרות הסמויה בין שתי המעצמות על ההגמוניה באזור. כל מכירת נשק וטכנולוגיה צבאית ישראלית לטורקיה מחייבת את ישראל לקחת בחשבון שכלי נשק מתוצרת ישראל יגיעו לידי האירנים לשם לימוד הטכנולוגיה שבהם.

ארדואן נוקט מאז ומתמיד עמדה בוטה נגדי ישראל – וכיום גם נגד סוריה – בשל אופי החשיבה האיסלאמי שלו, הגורם לו לחוש הזדהות עם כל מוסלמי סובל מבלי לשים לב להבדלים האתניים בין הערבים והטורקים, ומבלי לקחת בחשבון את האיבה ההדדית השוררת באופן מסורתי בין שני עמים אלו. בראייתו, האיסלאם מחבר את כל המוסלמים בעולם בקשר של סולידריות, והוא איננו יכול להבליג כאשר הוא רואה בתקשורת את הסבל בעזה, בדרעא, בחומס ובג'יסר אל-שוע'ור, ובפרט כשהוא נאלץ לכלכל אלפי פליטים סורים הנמלטים אליו בימים אלה מפחד השלטון העלאווי.

בדבריו הקשים נגד פרס ואסד הוא נתן ביטוי לגלי האהדה למוסלמים, באשר הם ששטפו את הציבור המסורתי בטורקיה – זה שבחר בארדואן ובמפלגתו להנהגת העם. העובדה שבעזה שולטת תנועת חמאס האיסלאמית גם היא הוסיפה לזעם הטורקי מול מראות הזוועה ששודרו בתקשורת ללא הרף בעת מבצע "עופרת יצוקה". לא לשווא צירפה טורקיה את קולה למדינות הקוראות להעמיד לדין את מנהיגי ישראל על בסיס דוח גולדסטון, והיא דורשת התנצלות ישראלית ופיצויים על התרחשויות המשט ביוני 2010.

המסקנה הברורה העולה מהאמור לעיל היא שהמשבר ביחסי ישראל–טורקיה שהחל לפני כשנתיים אינו עננת קיץ חולפת אלא חשרת עבים עבה וקודרת הצבועה בצבע ירוק איסלאמי, שהולכת ומכסה את שמי המזרח התיכון כולו, כולל טורקיה. מצב היחסים בין ישראל לטורקיה הוא תוצאה מחויבת, ואולי אפילו צפויה, של תמורות חברתיות ותרבותיות שטורקיה עוברת בשלושת העשורים האחרונים, שבהן היא מתרחקת ממורשתו התרבותית של אתא תורכּ וחוזרת למסורתו האיסלאמית של מוחמד בן עבדאללה, מייסד האיסלאם.

טוב שמאות אלפי ישראלים חדלו לרוץ כל שנה לאתרי הנופש של טורקיה, וטוב עוד יותר שחלקם ינפשו בצימרים ובבתי המלון בישראל כדי לחזק את הכלכלה הישראלית, לתת תעסוקה למובטלינו ולאפשר לישראל לעמוד טוב יותר במערכה רחבת החזית נגדנו. מערכה שטורקיה היא חלק ממנה, ולא לצדנו.

הבדל נוסף וחשוב התפתח לאורך השנים בין החוגים המודרניים ובין אלו המסורתיים, והוא גודל המשפחה: המודרניים חיפשו כל העת את הדרכים לצמצם את הילודה, בעיקר באמצעות העלאת גיל הנישואין על-פי המגמה שהסתמנה באירופה, והרוח ששלטה בהם גרסה שריבוי ילדים פועל כנגד הפיתוח החברתי והכלכלי. המסורתיים המשיכו לראות בצאצאיהם את מקור גאוותם, את עתידם הכלכלי ואת עתיד העם, ולכן לא שעו לאווירת צמצום הילודה ששררה ברחוב העירוני המודרניסטי.

כך, לאורך השנים, התפתחו בטורקיה שני מגזרים: מגזר חילוני, ליברלי, מודרני, מערבי במגמותיו, שאחז במושכות השלטון, הפוליטיקה והכלכלה והיה מוגן באמצעות החוקה והצבא אך הצטמצם בהתמדה מבחינה דמוגרפית; ומנגד התפתח מגזר דתי, מסורתי איסלאמי, שהיה דחוק לשוליים הכלכליים והפוליטיים, ושהשלטון ניסה להנציח את שוליותו למרות שחלקו באוכלוסיה גדל במהירות ובהתמדה.

מאז שנות ה-50 הוכנס לכפרים בטורקיה מיכון חקלאי, וטרקטורים רתומים למחרשות החליפו את החמור ואת החורש ההולך אחריו. המיכון החליף ידיים עובדות רבות, וחקלאים רבים החלו להגר מהכפר אל העיר בחיפוש אחרי פרנסה. הם התיישבו בשכונות עוני בפרברי הערים, והעבירו אליהן את תרבותם המסורתית. מסגדים נבנו, מדרסות נוסדו, והמרחב הציבורי בשכונות אלה שיקף יותר ויותר את המסורת האיסלאמית בלבוש הנשים ובמאכלים ובמשקאות שנמכרו לציבור.

לאורך שלושת העשורים האחרונים החל מפנה משמעותי במישור האזרחי: כתוצאה מהתגברות מגמות של זכויות אדם וחירויות אזרחיות (בשל לחץ אירופי שנבע מציפייה טורקית להתקבל באירופה כמדינה עמיתה) החלו יותר ויותר אנשים באגף המסורתי של העם בטורקיה לדרוש את זכויותיהם, להתארגן במפלגות, לצאת מהשולים הפוליטיים והכלכליים ולהשפיע על המתרחש במדינה. דרישתם זו קיבלה יתר תוקף בשל השחיתות שפשתה בקרב חוגי השלטון שדבקו במנעמיו במשך שנים ארוכות – שחיתות שחיה בעיקר על חשבון שכבות העם הרחבות, העניות והמוחלשות. הסכסוכים בקרב האליטה הפוליטית מדושנת העונג הכניסו את המפלגות החילוניות לקלחת של פילוגים שגרמה להתפרקותן ולהתפוררותן, עד כדי כך שהמפלגה האיסלאמית לגלגוליה הפכה למפלגה הגדולה ביותר. הגרסה האחרונה של המפלגה האיסלאמית – "מפלגת הצדק והפיתוח" – בראשותו של רג'פ טייפ ארדואן הגיעה לשלטון בנובמבר 2002, ומאז היא מחזקת את אחיזתה במעגלים הכלכליים והחברתיים ומשתלטת על יותר ויותר עמדות כוח פוליטיות בפרלמנט, בממשלה ובנשיאות.

"אזורי הבחירה" של ארדואן הם הכפרים ושכונות העוני, שתושביהם חשים היטב בשנים האחרונות את הצמיחה הכלכלית הנובעת בעיקר ממעבר מפעלים מאירופה לטורקיה, ומביקוש גובר לידיים עובדות בתעשיות המזון, הטקסטיל, המתכת, המכוניות והחשמל, שמרבית תוצרתן מיוצאת לאירופה. רבים מהמוצרים הללו שנמכרים בישראל מיוצרים בטורקיה.

שני מוסדות – הצבא ובית המשפט העליון – נשארו עד לשנים האחרונות מחוץ לשליטת המפלגה האיסלאמית, אבל גם שני גופים אלה עברו שינויים מרחיקי לכת: הקצונה החילונית ששלטה בצבא מוחלפת בהדרגה בקצונה דתית, ובשנה שעברה העביר ארדואן שינוי בחוקה המאפשר לדרג הפוליטי – ובמשמע האיסלאמיסטי – לקחת חלק במינוי שופטים. כך, שני גופים אלה, שבעבר היו כלבי השמירה של החילוניות, אינם מציבים איום על שליטת החוגים האיסלאמיים על מעגלות המדינה. ראשי המפלגה האיסלאמית חשים כיום שהם חופשיים לעשות במדינה כמעט ככל העולה על רוחם.