ביום רביעי 22 ביוני 2011 נחנך מכון "גנזים" במשכנו החדש במתחם אגודת הסופרים בבית אריאלה, במעמד שרת התרבות
לימור לבנת וראש העיר תל אביב
רון חולדאי.
"אין עושים נפשות לצדיקים, דבריהם הם זיכרונם", אמרו חכמינו (ירושלמי שקלים ב, הלכה ה). מכון "גנזים" בא בשם הזיכרון. הוא אינו נותן יד לשכחה המאיימת למחוק את זיכְרון הראשונים. המכון הוקם ב-1950 על-ידי אגודת הסופרים העברים. היוזם היה הסופר אשר ברש, ולימים הונצח שמו בשמו של מכון "גנזים. לשׂמחתי הרבה, בתקופת כהונתי כיושב-ראש, הוחזר "גנזים" לחזקת אגודת הסופרים העברים. בשיתוף פעולה מבורך עם שרת התרבות ועם ראש העיר תל אביב, נקבע בבית אריאלה מיתחם מיוחד "מיתחם אגודת הסופרים בבית אריאלה", ושם מקום משכנו של הארכיון החשוב "גנזים", בית הגנזים של הסופרים בישראל. מנכ"ל אגודת הסופרים, משה מיטלמן, ניהל את המלאכה המורכבת של ההעברה מ"בית הסופר" למתחם אגודת הסופרים בבית אריאלה, וחידוש פעילותו כארכיון חי ופעיל.
מה החשיבות של "גנזים" לספרותנו?
הספרות נמצאת בזיקה מתמדת לזמן ולמקום, ומתברר שהיא גם בזיקה אל כותביהָ, אל העושׂים במלאכה. שימור כתבי היד וכל התיעוד הביוגראפי של היוצרים מבטא את משמעות הצירוף "מוֹרָשָה להַנחיל" המופיע בפיוטי הימים הנוראים. הספרות של כל דור נותנת את רוח התקופה, והיוצרים הם אלו הנושׂאים אותה עלֵי שכם. מכון "גנזים" בא לשַמר את הרוח הזאת, שלא תאבד.
היצירה הספרותית מאז ומתמיד נכתבת בזיקה מתמדת להיסטוריה ולגיאוגרפיה, וחומרי הגלם שלה הם התעודות, המסמכים וכתבי היד המלווים את תהליך היצירה. מכון "גנזים" קם והיה עם השנים לאוצר הזיכרון הקיבוצי (קולקטיבי) של היצירה העברית לדורותיה.
מכון "גנזים" קם בָּעת הנכונה, זמן קצר לאחר הקמת המדינה, כדי ללוות את תחיית התרבות העברית החדשה בזמן אמת. המהפכה הציונית מלכתחילה לא הייתה רק מהפכה של מעשׂה מדיני ושל התיישבות. היא הייתה גם מהפכה רוחנית. התיעוד לתמורה הרוחנית שעבר העם היהודי בעידן של קיבוץ גלויות וקימום הריסות המולדת הישנה שמור מעתה במכון זה, שמציב יד לסופרים השונים לכל רוחב המניפה: גם סופרים ענקים שזכו לתהודה וגם סופרים שזכו לפחות קוראים, מתוך תפיסת עומק שגם הגדולים נשענים על כתפיהם של אחיהם הסופרים, כדי לבטא את יצירתם. רק התיעוד של כתבי היד מראה את ההפריה ההדדית הקיימת בין הסופרים בינם לבין עצמם.
כל מי שעוקב אחר ההתפתחות ב"גנזים" מאז ייסודו רואה מול עיניו איך נרקמת השלשלת של התרבות העברית, איך נוצרת מול עינינו שושלת יוחסין ספרותית, והיא בַּכְּתובים... השׂיח הבֵּין דורי הזה הוא רב משמעות לזֶהותנו כאן, כי אנו היוצרים מחויבים במשׂא ומתן מתמיד בין הדורות, כדי לקיים את הרציפות ואת ההמשכיות של התרבות.
אני שמח שהגענו לרגע הגדול של חנוכת "גנזים" בבית אריאלה וזה לא היה מסתייע ללא משרד התרבות ועיריית תל אביב. יש להזכיר היום גם את מיכה ינון שהיה בעבר מנהל מינהל התרבות במשרד התרבות ואת דפנה לב, מנהלת מחלקת החינוך בעיריית תל אביב, ופרופ' זוהר שביט גם היא מעיריית תל אביב. כולנו קמנו להציב יד לראשונים. לא פלא שחכמינו אמרו: "מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ושְמותיהם אֵין אנו מזכירים?" (הוריות י"ד, ע"א).
סֵפר דברי הימים הצפוּן בתוך מכון "גנזים" נותן שֵם וּשארית ליוצרות וליוצרים לדורותיהם ומקנה להם חיי נצח. מונחים כל הזיכרונות הללו בתוך קופסאות, שמוּרים כמו ספר התורה בעֲזרה, וכך נשמרת לה זהותנו בתוך הקופסה השחורה. אדם יסודו מעָפר, אדם יסודו מעָבר, ואם נרצה לשוב אל העבר של ספרותנו, אל מכון "גנזים" נבוא.
וכך כתב ח"נ ביאליק, מייסד אגודת הסופרים העברים:
וְאִם-עוֹד הוֹתִיר אֵל לִפְלֵיטָה שָׂרִיד מִצְעָר -
אָז אוּלַי גַּם-כַּיּוֹם תִּרְאֶינָה בוֹ עֵינֶיךָ
בְּשִׁפְעַת צִלְלֵי קִירוֹתָיו, בָּעֲרָפֶל,
בְּאַחַת זָוִיּוֹתָיו אוֹ עַל-יַד-תַּנּוּרוֹ
שִׁבֳּלִים בּוֹדְדוֹת, כְּצֵל מִמַּה-שֶּׁאָבַד
(מתוך "אִם יש את נפשךָ לָדעת")
נשמור על האוצר הזה מִדור ראשון עד דור אחרון, ולא ניתן לַזמן למחות את הזיכרון. היום הוא יום חג לישׂראל ולסופרי ישׂראל, נָגילה ונִשְׂמחה בו!
