כאילו-דמוקרטיה במזרח התיכון

בשולי הקטע הקודם, חשבתי על תמונות, ונזכרתי בביקורי בהונגריה. במוזיאון העירוני לאמנות במישקולץ שמעתי מדריכה הונגרית מסבירה למבקרים על פרשת אלטלנה. זה היה כיוון שבמוזיאון הוצגה תערוכה לכבודו של אמן דגול – הצלם רוברט קאפה, שנולד כיהודי אנדרי ארנסט (ארנו) פרידמן (22 באוקטובר 1913) בבודפשט, היגר לגרמניה, לצרפת ולארצות-הברית, והפך לצלם בחסד עליון.

קאפה צילם במלחמת האזרחים בספרד ובמלחמות אחרים. בפלישה לנורמנדי שחה עם מצלמתו לחוף, ותמונותיו הבלתי-ממוקדות בשעת שחייתו מלמדות היטב על מה שעבר על החיילים, שנחתו בחופי הפלישה. אחרי המלחמה בא ארצה, וצילם כאן את הכרזת העצמאות, את הטבעת אלטלנה, את פשע הירי בניצוליה ובמלחמת הקוממיות. אחרי המלחמה, חזר ארצה, וצילם במעברות ובמדינה הצעירה. מכאן חזר לקריירה המצליחה שלו – עד שפרץ המרד של ויט-מין בצרפתים, ששלטו בויטנאם – אז הודו-סין. בריצתו המטורפת אחר תמונה טובה, עלה קאפה על מוקש (25 במאי 1954), ונהרג.

אוצרי התערוכה במישקולץ הקדישו אגף שלם לעבודתו של קאפה בארץ (שהייתה נושא לתערוכה נהדרת, שאצר מיכה בר-עם במוזיאון תל אביב), ובמרכזה היו סדרת תמונות מהירי בניצולי אלטלנה ותמונות ממעברות בפרוזדור ירושלים ובשער-העלייה בחיפה. למרות חשיבותן העצומה של תמונותיו מאירוע אלטלנה, יקרות לי התמונות, שצילם קאפה במעברות, ומעידות היטב על אנושיותו ועל אהבתו הרבה לארץ ולתושביה. אפילו תל אביב נראית במצלמתו הרבה יותר יפה.

בהיעדרי מהארץ התלקח שוב ויכוח ציבורי על אלטלנה. קראתי כמה דברים, שכתבו מצדדי הפעולה, והם מכילים דברי צביעות בוטה וגם שקרים חצופים. למשל, שלמה גזית – לוחם פלמ"ח ואלוף (מיל.) – מסכם במאמרו, "... 19 לוחמים משני הצדדים נפלו במערכה זו. היה זה מחיר יקר וכואב בדרך לכינונו של שלטון חוקי, חזק ומרכזי, אשר הציל את המדינה ושחררה מעידן של פרישה ופלגנות".

ראוי לציין, כי ביוני 1948 לא היה במדינת ישראל שלטון נבחר, אלא גוף, שמונה בקנוניה בין הסוכנות היהודית לבין הכובש הבריטי. הבחירות לאסיפה המכוננת (שהכריזה על עצמה ללא סמכות ככנסת הראשונה) נערכו רק בסוף 1948.

אולם השקר הבוטה של גזית הוא באמירתו, "19 לוחמים משני הצדדים נהרגו ...". לוחמי אצ"ל והעולים, שהיו על הספינה, לא נהרגו, אלא נטבחו בירי פנאטי, עתיר שנאת-אחים, שנועד לחסלם בדם חם, כי היו שייכים למחנה האחר (עיינו בתיאור המקפיא-דם בספר, כנף רננים לאורי ירום,. סא"ל (מיל.) ירום – לימים בכיר בחיל האוויר – היה בכוח הפלמ"ח, שירה בתאוות-רצח בשוחים מן האנייה הבוערת) – כמיטב מסורת ה"סיזון" – שיתוף פעולה בוגדני ומתרפס עם הכובש הזר משולב ברצח פוליטי כיסוד מובנה בתרבות הפוליטית של "היישוב".

ועוד משהו – החוק הבינלאומי אוסר על ירי על ניצולים מספינה. זו עבירה חמורה ביותר, שהמורשעים בה נענשו קשות בבתי-דין בינלאומיים.

מעניינת הצדקנות של גזית – איש שמאל מובהק ואיש פלמ"ח, שטורח הרבה להנציח את פועלו של הארגון. בסיכומו של דבר, לא הוקם צבא ממלכתי, אלא צבא די כושל ומאוד מסואב, שהפך לסניף של מפלגת השלטון. גזית לא הבין עד היום, שדוד בן-גוריון, ראש הממשלה, ניצל את ההסתה הפוליטית בפלמ"ח, כדי לחסל את יריביו מבית; ואחר כך – חיסל באותה התנופה את הפלמ"ח, ועל כך חסידי הממלכתיות (כלומר – הממלכה צריכה להיות רק שלנו), כמו גזית, בוכים ומייללים עד היום.

ואין לי שום ספק, זכותה של ממשלת ישראל, כנציגה של מדינה ריבונית, היה להשמיד את הנשק ואת אמצעי הלחימה, שהביאה אלטלנה – למרות בלבולי-המוח, שאינם נפסקים עד עתה, על מחסור בנשק באותו הזמן. זה מעשה אטום של רוע-לב, של טיפשות ושל איוולת – אך זו דרכה של ממשלת ישראל מאז ועד היום. להרוג את נוסעי האנייה – עולים ופעילי אצ"ל – זו פרשה אחרת לגמרי, קין.

דבר אחר – עם שובי ארצה, קראתי בראיון, שהרצל מקוב, ראש המרכז למורשת מנחם בגין, הציע לחפש את שאריות אלטלנה בחופי תל אביב. מעניין, שדווקא מקוב אינו יודע, שהמדינה הצעירה – שלפי האגדות, הייתה ענייה – בזבזה הון תועפות בתש"ט על גרירת שלד אלטלנה, שהפך למקום שחייה לרגל, מתל אביב אל חופי נבי רובין – פלמחים דהיום; ושם הטביעוה בחשאי הרחק מהחוף – גם כדי להעלים ראיות לפשע הנורא.

ושוב סערה האקדמיה הישראלית – כי פרופ' אהרון בן-זאב, נשיא אוניברסיטת חיפה, מנסה להכריח, שומו-שמיים, את הפקולטה למשטים שלו לנגן את ההמנון, "התקווה", בסיום הטקסים להענקת תעודות. וזה, כידוע, פוגע במי שלאומיותם אינה יהודית.

יום אחד הפגינו סטודנטים, שנמאס להם, באוניברסיטה של טקסס, והניפו כרזות (שהן חרוז באנגלית) – "אמריקה, אהבו אותה, או עזבו! (America – love it or leave it)".

אם זה כל כך פוגע בסטודנטים הערביים – שיילכו ללמוד באוניברסיטה בביר-זית, או במכללה האיסלאמית בעזה. כאן זו מדינה יהודית ואוניברסיטה יהודית-ישראלית. לבושתם, הם מתרפסים בפני יהודים, ולומדים במוסדותיהם תחת דגל כחול-לבן ובעברית, באישורה של ממשלת ישראל.

כמעט כל אירוע רשמי בארצות-הברית מתחיל בשבועה לדגל – גם באקדמיה. ואיני מדבר רק על אוניברסיטת טקסס, מקום לימודיי, אלא גם על מעוזי הסהרורים השמאלניים כמו ברקלי בקליפורניה. דגלי המדינה ודגלי ארצות-הברית הן ציוד קבוע בכל אתר אקדמי בארצות-הברית – בצד דגלי האוניברסיטה. ואוי למי שישכח להניפם, או לקשט בשילוש הלאומי (סרטים אדומים, כחולים ולבנים – בצבעי הדגל האמריקני), את האירועים.

רק אצלנו מתחרה האקדמיה על תואר חסידת אומות העולם בבוזה לסמלינו הלאומיים – למרות שהיא ניזונה מתקציבי המדינה ומתרומות של ארגונים ושל יחידים יהודיים ברחבי העולם. הגיע הזמן, שמישהו יאיר את עיני התורמים לפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה על התעלולים, שעושים הפרופסורים בפקולטה – כביכול בשם החופש האקדמי – בכספם. אולי זה ישים סוף למחול המטורללים.

דני מבוגר ממני. חבר קיבוץ, יפה-נפש במובן החיובי של המלה (קשה למצוא מהזן הנכחד הזה). לחם כצנחן מילואים בחטיבה הצנחנים, ששחררה את ירושלים, וצלחה את התעלה. כעת הוא מתמסר בכל מאודו למען שחרור גלעד שליט – מאבק, שאני מסתייג ממנו, בלשון המעטה.

לפני כמה ימים כתב ברשימת תפוצה, שאני מנוי עליה, על המאבק למען שליט, וחתם בהערה על כך, שיש בקרבנו מי שירצו, שלנצח תאכל חרב.

"כמו כל אנשי [המטה לשחרור] שליט" – כתבתי לו – "אתה מאשים את היהודים בחטיפתו – או, ליתר דיוק, לוחץ על ירושלים, כאילו הוא לכוד אי-שם בקריית ממשלתנו המסואבת. זו גרסה ידועה של האנטישמים, שהאוטו-אנטישמיים אימצו בששון - היהודים אשמים בכל.

"וכידוע, איני מחסידי ממשלתנו, או מערכת ביטחוננו, הכושלות והמסואבות. אדרבא. "גם הסיפא במכתבך אודות לנצח תאכל משקפת את הגישה, הרואה בנו את האשמים בכל מדווי העולם והמזרח התיכון. ושוב, אני האחרון, שאחשוב שממשלת ישראל לדורותיה לא עשתה טעויות. היו בראשה שוטים גמורים - כמו העב"ם מלשכת הנשיא - שהוביל אותנו בחדווה אל המצוק, וציפה שנקפוץ בדיצה, כי זה תאם את זממו ואת הזיותיו; ולא נדבר על השיכור, שנוּוט (במשקל פֻעל) לכל טיפשות אפשרית; ועל הזקנה הטיפשה והמרושעת; ועל נפוליאון ועל אולמרט, שאפשר להגיד עליהם הכל – פרט לזה שהם ישרים, או הגונים.

"וכמעט שכחנו, שצריכים שניים לטאנגו. ומה עם הערבים?!. "כמו אדון שליט, שאינו מוכן, שיעשו למען שחרור בנו דברים, שיציקו יותר מדי לחמא"ס, אתה מתעלם מכך, שבערבית אין דבר שנקרא 'שלום'.

"'סלאם' זה כמו 'היי', ולא כפי שהבורים חושבים (או זוממים להטעות). נכון, 'סוּלח' הוא 'שלום', אך מה לעשות - הוא שמור אך ורק למוסלמים. עם לא-מוסלמים (כידוע, באיסלאם איננו כופרים, כפי שכעת מכנים האסלמיסטים את הנוצרים ואת היהודים) אין הסכמי שלום, וכל הסכם נועד רק לתת הפוגה למוסלמים, כדי שיוכלו לאזור כוח, וניתן להפירו כשלמוסלמים נוח (ראה את הסכמי מוחמד עם יהודי קוריש).

"מי שאינו מוסלמי וחי על אדמה מוסלמית יכול להיות אך ורק 'ד'ימה' – בן-חסות: מושפל, משלם מסים גבוהים וחסר כל זכויות אדם, שמוענקות רק למוסלמים.

"אז על מה אתה מדבר, דני?!

"אתה מעלה שוב ושוב גירה תעמולה מטומטמת, שייצרו בורים, שאין להם מושג איפה הם חיים, או מנוולים (כמו המשתמט, ששיחד את הפרלמנטרים הנורווגיים, כדי לקבל פרס נובל), שרוצים להוליכנו שולל.

"לצערי, אנחנו נידונים לחיות על חרבנו, ואם לאו – שכנינו שוחרי השלום יתקעו בנו את חרבם. "יש, למיטב ידיעתי, שלוש גרסאות רבניות למה חרב בית-המקדש: "הגרסה המקובלת (שמפמפמים, בעיקר, מאז שסיינט בקבוק השוטה חוסל בידי מי שהיו אמורים לשמור עליו): בגלל קמצא ובר-קמצא; "הגרסה הפחות ידועה: בשיר-השירים רבא מצטטים את ריש לקיש, שאמר, כי בית-המקדש חרב כיוון שלא שרתה בו שכינה, מפני שהיהודים לא עלו ארצה בצו כורש, והעדיפו לשהות בגולה;

"הגרסה המושכחת (ומעניין למה לסוציאליסטים ולחרדים יש אינטרס משותף להשכיחה ...): הרמב"ם כתב, כי בית-המקדש חרב מפני שחכמי אותו הדור לא למדו הלכות מלחמה וכיבוש ארצות. כלומר, מעלו – כמונו – בצו ללמד בני יהודה קשת.

"עוד מעט י"ז בתמוז – ציון תחילת החורבן – שסיבתו אינה חשובה כרגע. אם רצוננו, שלא יצורף חורבננו לסיבות לאבלות היהודים ביום הזה, עלינו לחיות עוד הרבה דורות בגאווה, בכבוד ובמקצועיות על חרבנו. כלומר, להקים סוף-כל-סוף צבא במקום כנופיותינו בירוק, שלוחמות עוד יותר גרוע מכפי שהן נראות, ומבזבזות המון דמים תרתי משמע על אפס תוצאות". וזה מזכיר לי את המיוחס לעזר ויצמן: "גם כשירבצו זאב עם כבש, אני מעדיף להיות הזאב".

כשהצנזורה הצבאית התערבה משך שנים – ואיני בטוח, שאינה עושה זאת כיום בתכנים של פרסומים, זה מקובל במדינת ישראל. אז מה אם הפרסומים היו לא-צבאיים לחלוטין – כמו הערך "בן-גוריון" שכתב פרופ' ישעיהו ליבוביץ לאנציקלופדיה עברית.

יש עוד מאות דרכים נלוזות, שבה דואגים בארץ למנוע פרסומים בלתי-רצויים – והעיקרית בהם: שיתוף פעולה של התקשורת עם העלית המדינית/צבאית/כלכלית, שמפעילה בקלות את הצנזורה העצמית של התקשורת. הם קובעים מה יפורסם ואיך; ומדירים לחלוטין את כל החורגים מהקו שקבעו.

פקידים במשרד המשפטים מחליטים זה זמן רב מה הולם פרסום – למשל, דברי חבריהם מהשמאל הסהרורי – ומה אינו הולם פרסום – כמובן, דברי מתנגדיהם הפוליטיים. וכרגיל, בית המשפט מסייע להם לכפות את מאוויהם על הציבור הישראלי. כי יש שופטים בירושלים, ואבוי לנו בשל כך.

עכשיו עצר קצין משטרה את הרב דב ליאור, ומאיימים במעצר הרב יעקב יוסף – בשל הסכמה, שכתבו לספר התורני, תורת המלך. לכאורה, הוא מבוקש לחקירה, שלא נפתחה נגד מסיתים מהשמאל, יקירי הקומיסארים ממשרד המשפטים. הם אפילו זכו לפרס ישראל ...

לפני כעשר שנים הצגתי מאמר בכנס מדעי, שהציג את ישראל כגן-עדן לצנזורים, שמשתמשים במאות שיטות למנוע מהציבור הישראלי לדעת את שאינו מקובל על הקומיסארים. מאז רק גדלה חוצפת הקומיסארים. כנראה, ימות המשיח ממשמשים ובאים.

"איש אינו ממעל החוק" – הגיבו, כצפוי, במשרד המשפטים על הביקורת על מעצרו של הרב דב ליאור. וראש הממשלה מחרה אחריהם, כאילו אחזו בזקנו ומושכים אותו. אכן, הם צודקים. משפט אחד לכולם – אלא אם הוא חבר, מקורב, או מועדף בעיני כנופיית שלטון החוק, שלא נבחרה, אלא השתלטה על המדינה, ומוליכה אותה אל התוהו. עיינו, למשל, בעובדות הזרות, שנתפסו בבתיהם של שר הביטחון ושל היועץ המשפטי לממשלה. אך זה רק קצה הקרחון של משפט נפרד, שנוהג במקומותינו לגבי רבי-המלוכה וחבריהם.

כמו בכל רפובליקת בננות, גם בישראל שומרים הקומיסארים על חבריהם, כי ברבות הימים ימנו אותם לתפקידים חשובים ומכניסים בשוק הפרטי, או בבתי-המשפט. "שלח לחמך על פני המים ..." (קהלת י"א 1). לשם כך הם דורסים ברגל גסה את כל אשיות הצדק, ההגינות, ההיגיון והחוק.

להם מותר, כי השלטון חוקניסטים בחרו את עצמם לשלטון ... ואל תבלבלו אותם עם שטויות על רצון העם, או על רוב ועל מיעוט. יש להם סדר-יום לבצע, ואוי לכם אם תעמדו בדרכם.

דרך אגב, אותם השלטון חוקניסטים – במדים ובלעדיהם – מתמהמהים להביא לדין את מוחמד בכרי על השקרים, שהטיח בחיילי צה"ל ב"חומת מגן" – למרות שבית המשפט הורה להם לפני שנים לשקול זאת. למה? כי הוא מבני מינם. לא הבנתם זאת עד כה?!