רשות מחוקקת של איש אחד

בשנתיים האחרונות, ובייחוד בשנה האחרונה, חדלה הביקורת על בית המשפט העליון להיות בגדר טאבו. היא התפשטה מהאופוזיציה הדתית ומהאופוזיציה הימנית השמרנית אל מעגלי האקדמיה והמשפטנים. סביר שהייתה קיימת שם תמיד, אבל יש תחושה פתאום של לגיטימציה עד כדי מתירנות להתקפות על הנשיא ברק ובית המשפט העליון. לברק הייתה עדנה דווקא בתקופת ממשלת נתניהו מול שר המשפטים הקודם צחי הנגבי. צירוף הנסיבות היה ידידותי לסביבתו. מצד אחד, הוא נהנה מכל הסיוע שהמערכת המשפטית יכולה לצפות לו מהמערכת המבצעת, והנגבי הפך לסניגורו הגדול מימין. מצד שני, בציבור הישראלי וביחוד בשמאל ברק נתפס כמעט כמובן מאליו כחלק מהאופוזיציה לממשלת נתניהו. הצירוף הבלתי אפשרי הזה העניק לו חופש פעולה. אבל האמת היא שלא נכון לתפוס את פועלו של ברק בשום הקשר מפלגתי או בשום צורה הקושרת אותו לזירה הפוליטית בישראל. זה לא אומר שאין להחלטותיו משמעויות פוליטיות עמוקות, אך לא במובן השטחי המקובל.

נטען נגדו, למשל, שהוא היה מעורב עד הצוואר בפרשת בר-און, מה שהופך אותו לשחקן פוליטי ברמה קטנונית. יצחק רבין, שהוא ואלמנתו תיעבו מעומק ליבם את הנשיא ברק, היה אומר על זה "קש-ק-ו-ש!" בכירים בממשלת נתניהו לשעבר אומרים היום, שחצי שנה לאחר הניצחון בבחירות הם עוד היו במצב נפשי של סינוור של אחרי הניצחון, וחשבו שהם מסוגלים להעביר כל מינוי ויהיה המופרך ביותר. כיומיים לפני ישיבת הממשלה שבה היה אמור להיות מאושר מינויו של דן אבי יצחק כיועץ המשפטי לממשלה, הגיעה לידי שר המשפטים הנגבי וראש הממשלה נתניהו הודעתו של מיכאל בן יאיר, כי בקרוב אמורים להיחקר באזהרה שלושה עורכי דין, ביניהם דן אבי יצחק, בפרשת "הפולנים" כפי שנקראה אז עסקה של חברות דלק. או אז החליטו על רוני בראון. בבוקר של ישיבת הממשלה, נפגש הנגבי עם נשיא בית המשפט העליון ברק ובתוך שיחתם אמר לו, שיש מינוי ליועץ משפטי וזהו רוני בר-און. ברק עודכן על ההתפתחויות שהביאו למינוי. ברק אמר שהוא מכיר אותו, לא הביע זעם על כך שלא עודכן מראש, אבל מצא לנכון להעיר כי הוא אינו חושב שיש לבראון הכישורים הנדרשים לתפקיד.

לאחר הישיבה התקשר דן מרידור אישית לאהרן ברק ואמר לו: "עשו דבר נורא. מינו את רוני בראון, וצחי הנגבי אמר שזה על דעתך".

ברק ענה: "לא נכון. אמרתי להנגבי שאני חושב שבראון לא מתאים".

לאחר מכן התקשר ברק להנגבי, וסיפר לו על שיחת הטלפון עם מרידור. הנגבי היה בוטה. לפי המידע הקיים בעקבות החקירות השונות בפרשה, הוא אמר לנשיא ברק שדן מרידור מטעה אותו. "לא אמרתי שזה על דעתך, אלא שהודעתי לך". הנגבי טען שלא ידע אם ברק מעוניין שעמדתו האישית תיחשף, ולכן לא אמר לממשלה מהי, דהיינו - לא דיווח על הסתייגותו של נשיא בית המשפט העליון. הנגבי אמר, שברק גילה הבנה, ואמר משהו בנוסח "טוב שאתה אומר לי".

אגב, בכתבת הטלוויזיה על המינוי, שבה ליווה צוות של הערוץ הראשון את רוני בראון, היה רגע שבו נראה בראון עונה לטלפון מדן מרידור שהתקשר לברך אותו. גם היועץ בן יאיר בירך על המינוי. אבל השקר שהחל להתגלגל בדבריו המוטעים של מרידור צבר תאוצה, ופרקליטת המדינה עדנה ערבל שידעה מלכתחילה כי אין שחר לטענה בדבר עסקת בראון-חברון, כיוון שמועמדות בראון עלתה ברגע האחרון, לא עשתה דבר כדי לעצור את כדור השלג. בתוך המערבולת נוצר הרושם שגם לאהרן ברק הייתה מעורבות בטרפוד מינויו של בראון, רושם שפגע בתדמיתו, אך הגורמים שהיו מעוניינים לבצע פוטש משפטי ולהפיל את הממשלה התעלמו מההיבט הזה. מבחינתם, רושם כזה הוסיף עוצמה למערכה שניהלו.

אהרן ברק הוא בן 64, נשוי לאלישבע שכולם קוראים לה אליק'ה, ויש לו ארבעה ילדים. הבכור שבהם, אבנר, כבר בן 37. מה שמאפשר לו לעמוד בלחצים הכבדים זו אישיותו המיוחדת, שילוב של כוח פנימי רב, שלוות נפש, ועליונות אינטלקטואלית בלתי מעורערת. יש הטוענים שצניעותו המופגנת יותר מדי היא חלק מחבילת הכוחנות שלו, אם כי חייבים להעיר כאן, שהוא אולי האיש החזק במדינה אבל המלה כוחנות ואהרן ברק לא הולכים ביחד. שר המשפטים לשעבר צחי הנגבי מעריך שלא ניתן לשבור אותו. "אולי זו ילדותו בשואה, אולי ניסיונו ההיסטורי מאז היה היועץ המשפטי לממשלה בימי ממשלת רבין הראשונה", הוא אומר.

ברק הוא יליד ליטה, וכמחצית מילדותו עשה במחבוא בתקופת השואה. המשפחה הייתה בגטו קובנה, ואביו עסק בהברחת יהודים אל מחוץ לגטו. ברק הילד הוברח בתוך שק אל מחוץ לחומות. הוא הוסתר זמן רב אצל איכר גוי בבור צר וחשוך. לאחר המלחמה, כשהיה בן 9, הלכה המשפחה דרך האלפים לרומא, שם ישבה שנתיים במחנה פליטים. מרומא יצאו באניה לקפריסין ומשם הגיעו לחופי ארץ ישראל. תחילה למד בכפר מל"ל וכשעברה המשפחה לירושלים, עבר לבית ספר בית הילד, שהיה ממוקם ליד גן הפעמון בירושלים, במקום שהיום התיכון לאמנויות. אחר כך למד בתיכון בית הכרם, שעבר בהמשך למשכנו ליד האוניברסיטה בגבעת רם, ומאז הוא ידוע כבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה. עוד בכתה י' פגש שם את אלישבע. אנשים שלמדו בבית הספר זוכרים את בני הזוג צמודים זה לזו כל הזמן, שקועים בשיחה אין סופית, שהובילה אותם כעבור כמה שנים אל החופה. הוא היה בתנועת הצופים והדריך בשבט של רחוב עזה ברחביה. אליק'ה, אומרים, מאוהבת בו עד מעל לראש גם היום. ידידים זוכרים דווקא את הטקס שנערך כאשר ברק מונה למשנה לנשיא בית המשפט העליון, עת אליק'ה פרצה בדמעות מרוב התרגשות, והתחננה בפני כתב הטלוויזיה שיעביר לה למזכרת את הקלטת של הצילומים מהטקס. היא הייתה כימאית וכבר עבדה במקצועה, אך בעקבות בעלה נמשכה חזק לתחום המשפטים. לאחרונה דחף בעלה חזק את מינויה לתפקיד סגן נשיא בית הדין הארצי לעבודה. "אולי חלק מתחושת הכוח הפנימית שלו מתבטאת דווקא בכך שברק לא ניסה בכלל להסתיר את הדרך שבה דאג לקידומה של אשתו, מאמציו חסרי הבושה להכניסה לתפקיד", אמר מקורב שעקב אחר הקריירה שלו לאורך שנים. אליק'ה הייתה מועמדת יחידה.

את שירותו הצבאי עשה בעתודה אקדמאית כסטודנט למשפטים ולאחר מכן כקצין בלשכת היועץ הכספי לרמטכ"ל. מיד כשסיים את הפקולטה למשפטים הוא הוכר כבר כעילוי. בגיל 27 קיבל תואר דוקטור ובגיל 32 היה פרופסור למשפטים. עוד לפני שקיבל את הפרופסורה הוא העביר סמינריון יחד עם הפרופסור גד טדסקי. טדסקי היה "האדם אשר עיצב את המחשבה המשפטית שלי", אמר פעם ברק. שם נוסף שעולה כמקור השפעה על ברק הוא שמעון אגרנאט, בגלל פסק דין קול העם שנתן בשנת 53'. פסק הדין הזה הוא אבן פינה בהלכות חופש הביטוי בישראל. דמות נוספת שחלשה על דרכו של ברק בפקולטה למשפטים הייתה של פרופ' קלינגהופר, שדאג להעניק לו בגיל 39 את פרס ישראל על תרומה למחקר והוראה בתחום המשפט. קלינגהופר אמר עליו, שהוא בעל "שישה מוחות. הוא מסוגל לעסוק באותה עת בשישה נושאים שונים, ולחקור כל אחד בשלמות מרבית".

דברים שאמר ברק עצמו, לאחר שהחליט לקבל את הצעתו של חיים צדוק להיות היועץ המשפטי לממשלה, יכולים ללמד משהו על השקפת עולמו. זהו האקטיביזם השיפוטי שלו עוד כשהיה קטן: "התלבטתי קשות", אמר אז ברק, "אבל החלטתי התגבשה: אני צריך את 'הצרה' הזאת, כי כך אוכל לתרום למדינה ולחברה. החוק הינו מכשיר חברתי חשוב ביותר, באמצעותו ניתן ליצור חברה טובה יותר. ואם אתה נקרא לכך, למלא שליחות כזו, אין אתה רשאי לסרב... לחוק אין חשיבות כשלעצמו, אם איננו תורם לעיצובה של חברה".

כשפרש מתפקיד היועץ המשפטי, בסוף 78', ועמד לעבור לבית המשפט העליון הוא אמר לעיתונאי אחד: "אל תעשה עלי את הכתבה. אני מבקש. הצלחתי לעבור עד עכשיו את כל שנותי בתפקיד בלי חשיפה לתקשורת. בוא נשאיר את זה כך. אבל אם אתה רוצה, בוא נשוחח", אמר ולקח את העיתונאי לקפיטריה. הוא הסביר, מדוע החליט להגיש כתב אישום נגד לאה רבין, וטען שהיא ויצחק רבין שיקרו לו. ברק ניסה להסביר, כי אין לו עניין בשררה. "אני לא רוצה להיות ראש ממשלה ולא שר כזה או אחר ולא שום תפקיד. בשבילי קיים רק החוק", הוא אמר. בשבילו זו שליחות שממלאת אותו. "עולם המשפט מלא אותו, והוא מלא את עולם המשפט", אמר עליו שר המשפטים לשעבר צחי הנגבי. המשפטן המבריק אלן דרשוביץ אמר עליו: "לישראל אין חוקה, אבל יש לה את אהרן ברק". היום מקבלת האמירה הסופר-מחמיאה הזאת משמעות קצת אחרת.

אחת הטענות הקשות לבג"ץ, שכביכול פתח את דלתותיו לציבור, היא שבפועל דלתותיו פתוחות לקבוצות פוליטיות מיוחסות, עם אג'נדה פוליטית מאוד מסוימת. מי שנהנה עד היום מ"זכויות האדם" לפי המהפכה החוקתית אלה בעיקר טרוריסטים ערבים, הומוסקסואלים וכדומה. אך עבור האדם הפשוט במדינת ישראל, כמו משה עזריה, או המוני העצורים הפליליים שנעצרים עד תום ההליכים, או קבוצות מצוקה - עבורם דלתות בג"ץ חתומות כמו כל בית משפט קפקאי והם לא חשו כל שיפור במצב זכויות האדם בישראל בעשור האחרון.

אומר ד"ר צמרת: "אם ביהמ"ש העליון לא רואה צורך לתת סעד למען הצדק בנושא יהודי אתיופיה, אולי מזה צריך להסיק שלא זה הגוף שיכול לתת סעד בנושאי צדק". ד"ר צמרת מודה, שזו בהחלט מסקנה גורפת. "מי שיכול לתת סעד לצדק, זה לאו-דווקא משפטנים. אני לא יכול להיות בבית המשפט העליון. אבל בית משפט כזה צריך להיות מורכב אולי בצורה שונה: ממחנכים, כלכלנים, אישי ציבור שונים, וגם משפטנים. צדק ובית דין גבוה לצדק אלה לא דברים זהים. יש כאלה שמדברים על בית משפט לחוקה". וכשהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי אהרן ברק, הוא אומר: "אם החברה שלנו דורשת אובייקטיביות וישור עקמומיות, אז צריך להיות גוף-על, שמורכב לא רק משופטים אלא גם מיישר שופטים".

גם צבי צמרת נמצא במצב קשה, כיוון שקל יותר לבקר אדם שלילי, שאישיותו דוחה אותך. רק דעת מיעוט קטנה ביותר סבורה, שבפסק הדין של דחיית הבקשה למשפט חוזר למשה עזריה, למשל, מבצבצים גם ערכים מעוותים, וכל החן של אישיותו של ברק חדל להיות רלוונטי. "במגעים המעטים שהיו לי איתו, ברק עשה עלי רושם נפלא", מודה צמרת. "כאדם, כאיש חושב. בממשק שהיה לי איתו, הוא היה מאוד מרשים. אבל השאלה לחלוטין לא אישית. העובדה היא שבג"ץ בראשותו הפך להיות שחקן פוליטי. יש לו נטייה ברורה להפוך כל דבר לקשור במושג 'הצדק'. לפעמים הדברים מתקבלים על חודו של קול אחד. למשל, הגדרה של בן זוג. לא יתכן. לא יתכן! איך זה יתכן שאילה פרוקצ'יה תקבע את אופיה של ירושלים. שאותו שופט שטען שצרעה אינה קהילה יהודית יקבע את כל הנושא של מרכזי קניה בשבת. לא יתכן ששופט אחד עם כל הכבוד להשכלתו האקדמית יכריע דברים כל כך משמעותיים שקשורים לחברה בישראל. נוצר פה מצב אחר, מסוכן מאוד. ברק בעקבות האקטיביזם המסוכן שלו ומלחמתו החדה לכיוון מסוים, מעורר קיצוניות מהצד השני - שהוא לדעתי, לא פחות מסוכן. למשל, 34 ח"כים הצביעו בהצבעה טרומית על הצעת החלטה שלפיה יבטלו בבת אחת את כל ההשלכות של פסיקת בג"ץ בתחום יחסי דת ומדינה לאורך כל שנות המדינה. במלים אחרות: יש בעיה מאוד גדולה בחברה הישראלית שאנחנו עובדים בתגובות מטוטלת קיצוניות והמטוטלת תגיע תמיד לצד השני. אין דבר מסוכן יותר מאשר דמוקרטיה בלי רשות שופטת אמינה. זה מאוד מטריד אותי. אפילו בין חבריי אני פוגש כל הזמן כאלה שמרימים גבה ועוד גבה ועוד גבה על עוד פסיקה ועוד פסיקה של בג"ץ. אני מרגיש את הערעור. עדיין אצל חבריי הדפוס החד-משמעי הוא לכבד את בית המשפט. ובכל אופן המערכת מתערערת מלמטה. תפקידו העיקרי של בית המשפט העליון צריך להיות להכריע במחלוקות קטנות ולא ליצור מחלוקות גדולות".

את השקפתו זו גוזר ברק ממה שהוא מכנה כאמור "המהפכה החוקתית", אלא שלדעת גדול במשפט כמו הנשיא בדימוס משה לנדוי, יהודי במצוקה בן 88, כל "המהפכה החוקתית לא הייתה ולא נבראה, אלא משל הייתה".

לנדוי אמר בראיון נדיר ל'הלשכה' (מאי 2000), כי "אני מלא דאגה למראה הדברים ורואה חובה לעצמי לדבר עליהם". לנדוי טוען כי "ישנן חולשות ניכרות בתאוריה הרואה בשני חוקי היסוד משנת 92' בסיס מספיק להקמת בנין שלם של הסמכת בית המשפט להפעיל ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת... אין מקום להסמיך את בית המשפט להתערב בחוקי הכנסת בעלי תוכן ערכי או פוליטי ובחוקים העוסקים ביחסים ההדדיים בין האזרח לשלטון וזכויות האזרח. בכל אלה כרוכות הכרעות בענייני אמונות ודעות, של דת ומדינה והשקפת עולם שאל לו לבית המשפט להתערב בהם. כי נקיטת עמדה בהם עד כדי ביטולם של חוקי הכנסת, עלולה להביא לפוליטיזציה של השיפוט וכרסום במעמדה של מערכת השיפוט ובראשה בית המשפט העליון".

ביקורת זועפת ברוח זו השמיע לנדוי כאשר כינס ראש הממשלה הקודם נתניהו דיון חרום בעקבות תוכניתו של הציבור הדתי לצאת בהפגנת הענק לפני כשנתיים, נגד החלטת בג"ץ בעניין פתיחת כביש בר-אילן. ד"ר צבי צמרת היה חבר בוועדה הציבורית שהחליטה מה שהחליטה בנושא כביש בר-אילן ובג"ץ הפך את החלטתה על פיה. הוא חש שבית המשפט העליון של ברק מפעיל את תפיסת "הצדק" שלו בצורה מאוד מסוימת, במקומות מאוד מסוימים, ו"הצדק" הזה נכנס לפעולה רק בתחומים כאלה שמייצרים אפליה לרעה בין קבוצות שונות בציבור, בדרך כלל לטובת רמת אביב ג' ולרעת קריית מלאכי. צבי צמרת מקריא לי מסעיף 15 ג' לחוק יסוד השפיטה: "בג"ץ יש לו סמכות לדון בעניינים שהוא רואה בהם צורך לתת סעד למען הצדק'. המלה צדק, בעייתית", אומר צבי צמרת. "האם שיגורם של עולים מאתיופיה לקריית מלאכי, עיר מצוקה, עד כדי הבאתה למצב ש-40 אחוז מהאוכלוסיה שלה הם אתיופים, זה צדק? זה צדק לוותיקים? לנקלטים? לאלה שעלו ארצה בשנות החמישים? אז באים מוסדות חינוך ואומרים - אצלנו לא יכנסו אתיופים. למשל, חב"ד. האם בית המשפט צריך לכפות עליהם? בבתי הספר הוותיקים יש כתות שמוצפות בילדי עולים. מה בית המשפט צריך לעשות? בית המשפט הפדראלי בארה"ב התערב בנושאים כאלה. בארץ בית המשפט אף פעם לא התערב. אבל גם היום הוא לא מתערב בהחלטה שהאתיופים יהיו בקריית מלאכי ולא בכוכב יאיר. בזה הוא לא מתערב, בכתות של חב"ד כן. מידידי הטוב מוטי אביצרור אני יודע שהוא בלם את קליטת האתיופים בירוחם. לטענתו, זו אחת הסיבות להצלתה של ירוחם. עד לפני עשר שנים היא הייתה במצוקה גדולה ואם היו מוסיפים מצוקה על מצוקה - העיירה הייתה קורסת. בג"ץ לא עסק בזה אף פעם, מפני שזה סוג הדברים שאנשים שפונים לבג"ץ לא חיים אותם וזה לא איכפת להם. הם לא רוצים שבג"ץ יכנס אצלם על יד הבית".

סנג'רו וקרמניצר טוענים שמדובר בדיון שטחי בשאלות כבדות משקל, "דיון שהוליד אי דיוקים עובדתיים רבים, לצד אי דיוקים משפטיים". קרמניצר וסנג'רו לקחו פיסקה אחת מהחלטתו של הנשיא ברק ופירקו אותה לגורמים. "לא פחות מארבע טעויות משמעותיות השתרבבו כאן אל תוך פיסקה קצרה אחת", הם כתבו. בהמשך הם קעקעו לחלוטין את מסכת הראיות, שהביאה התביעה באדיבותם של חוקרי המשטרה, כדי להרשיע את עזריה. במרכזה מה שכונה "מלכת הראיות", הודאתו של הנאשם בביצוע הרצח. אם לא היה מדובר בטרגדיה, שבה ילד אחד כבר נרצח ואדם נוסף, אולי חף מפשע, נמק בכלא קרוב לעשרים שנה (למעשה, כבר שוחרר), היה בחלק מהחומר שהביאו שני המלומדים ממד בידורי גרוטסקי. הכוונה בעיקר לניתוח השחזור המבוים, שבו מוכח למעלה מכל ספק שחוקרי המשטרה הדריכו את עזריה והפעילו אמצעי כפיה ואף מלאו בעצמם את החסר בתשובותיו של עזריה. סנג'רו וקרמניצר טוענים, שהנשיא ברק חיפש מעין "קלף ג'וקר" שיוכיח באופן ודאי שעזריה אינו הרוצח. ראיה כזאת אינה בנמצא מסיבה מדהימה: בגדיו של הנרצח נולמן "בוערו" וזאת תוך הפרה בוטה של החוק הקובע כי הבגדים וכל השאר צריכים להישמר לצמיתות. עם ההתקדמות המדעית שהתחוללה מאז הרצח, ניתן היה היום לעשות בדיקת זרע מהבגדים ולקבוע באמצעותה בוודאות אם מדובר במשה עזריה או לא. משך השנים צץ גם דוח של חוקר המשטרה הראשון בפרשה, שקבע נחרצות שעזריה אינו הרוצח. הדוח הועלם מעיני הסניגוריה.

מאמרם של סנג'רו וקרמניצר, שככל הנראה נכתב כמעין עתירה אחרונה לערכאה הנוספת, זו של דעת הקהל, הביכה מאוד את אהרן ברק. שמעו אותו כמעט מילל, "למה הם עשו לי את זה? למה הם היו צריכים לעשות לי את זה". למרות שמשום מה הסערה לא פרצה החוצה, בחוגי עורכי הדין ועולם המשפט חוללה הביקורת של שני המשפטנים מהומה גדולה. בשלב זה הפך פרופ' קרמניצר, אולי בעקבות המאמר, לנקודת מחלוקת בין שר המשפטים יוסי ביילין לנשיא ברק. קרמניצר מועמד לבית המשפט העליון, וביילין היה רוצה לראותו שם. יתכן שבעבר גם אהרן ברק היה רוצה את קרמניצר כחיזוק לעמדותיו השיפוטיות. אבל בינתיים נראה שהוא חוסם את דרכו. הביקורת שהובעה במאמר לא הועילה לקרמניצר.

אבל זו הייתה תחילתה המוזרה של ידידות מופלאה. בין שר משפטים צעיר ושנוי במחלוקת לבין נשיא בית המשפט העליון. ידידות במובן של יחסי מערכות בישראל. ברק נהג מדי פעם להחמיא להנגבי בפומבי, וזה גמל לו בביצוע העבודה השחורה הפוליטית שבלעדיה המערכת המשפטית לא יכולה לתפקד.

השר החדש יוסי ביילין מתגלה כעבור שנה וחצי כאגוז קשה לפיצוח. יש אומרים, שביילין הוא היריב הרציני הראשון שברק נתקל בו מזה שנים, הוא היחיד שמסוגל לטרפד מהלכים שונים של ברק, בייחוד בתחום מינוי שופטים, כולל בבית המשפט העליון. חלק ממה שנדמה כתרגילים מנצחים של ביילין, הם לאמיתו של דבר עניין זמני בלבד. כמו עניין מינויו של השופט אליגון למחוזי. גורמים שמכירים מקרוב את תהליך מינוי השופטים אומרים, שאליגון כבר נענש בכך שמינויו עוכב בשנה וחצי, וכמה הוא עוד צריך לשלם על התבטאותו הגזענית כלפי החרדים. העיכוב העכשווי יאושר כנראה בעתיד. מדברים הרבה על כך, שביילין תר אחרי מועמדים חובשי כיפות לתפקידי שופטים, ושהדבר מרגיז את ברק. והאמת היא, שבשנים האחרונות היו הרבה מינויים של דתיים. ביקורת יותר קיצונית אומרת, שאמנם ברק תמך במינויו של הדיין הרב דיכובסקי לבית המשפט העליון, אך למעשה "הוא היה מעוניין רק בזקן שלו". מועמדותו של מומחה אמיתי למשפט העברי, פרופ' נחום רקובר, נדחתה על-ידי ברק על הסף.

דוברו של שר המשפטים, אמיר אברמוביץ', מאשר את דבר קיומן של מחלוקות בין השר לבין נשיא ביהמ"ש העליון. "אבל כל התבטאות בעניין תעורר מתיחות עם ברק", הוא אומר. "מה שכתבה שרה ליבוביץ' דר ב'הארץ' על העימות כביכול בין ביילין לברק ודברים שביילין כביכול אומר בחדרי חדרים - לא מיניה ולא מקצתיה. השר מציג עמדות שהן לא פעם מנוגדות לברק. זה כן".

בנושאים עקרוניים ספציפיים אין למעשה חילוקי דעות ביניהם, וגם ביילין לא היה רוצה חס וחלילה שהלקונות הידועות בחקיקה של מדינת ישראל תתמלאנה מהמקורות הבלתי נדלים של המשפט העברי. ובנושא כמו פסיקות הקשורות לענייני ביטחון, יש יסוד סביר לחשוב שאם קיימים חילוקי דעות בין השניים הרי זה משום שביילין עוד יותר מרחיק לכת מאהרן ברק. "ברק הוא בסך-הכל ביטחוניסט", מעיד עליו שר המשפטים לשעבר צחי הנגבי. ביילין לעומת זה, קרא בעיון רב את הראיון שהעניק הנשיא לשעבר משה לנדוי לביטאון לשכת עורכי הדין בירושלים, שם מתח ביקורת חריפה על הנשיא ברק, ומותר להניח שביילין חלק על עמדותיו. דוברו יכול היה להגיד מפורשות, כי "ביילין ימנע הכנסת סעיף לפקודה למניעת טרור, שיתיר שימוש כלשהו בלחץ פיזי בחקירות של השב"כ".

ראש השב"כ לשעבר עמי אילון, הסבור שיש להכניס את הסעיף הדרוש בפקודה למניעת טרור, אמר לא מכבר שהוא יודע בדיוק מה יגיד על זה הנשיא ברק: "הדמוקרטיה צריכה להילחם בטירור המופנה נגדה כשידה האחת קשורה, ועם ידה הקשורה היא תהיה חזקה יותר ותנצח". במערכת המשפטית אומרים, שלמעשה מי שסיים את החגיגה של האמצעים הפיזיים בחקירות היה הנשיא לשעבר משה לנדוי בדוח המפורסם שלו, אותו דוח שממנו נשאר בזיכרון הביטוי "לחץ פיזי מתון". לנדוי, בגילו המתקדם, שבר השנה כמה כללים שהיו מקובלים בעבר לגבי שתיקת השופטים בדימוס, והוביל למעשה את מתקפת הביקורת על הנשיא ברק.

"אהרן ברק סולל כביש עוקף דמוקרטיה בישראל", אומר בן דרור ימיני, מבקר ותיק ונחרץ של נשיא ביהמ"ש העליון. ימיני מגדיר את זה, "הנאורות העריצה". "לתהליך עקיפת הדמוקרטיה יש קו פרשת מים ברור, זו שנת 77'", אומר בן דרור ימיני. "ברק פיתח כלים למניעת הפרדת הרשויות. ההתפתחות הזאת איננה מקרית; היא באה כיוון שהשמאל איבד את אחיזתו בציבור - ובמקביל העמיק את אחיזתו באליטות".

אם הערכתו של ימיני נכונה, זה לא בגלל שלברק יש נטיות מפלגתיות כלשהן, או שיש לו העדפות פוליטיות כאלה או אחרות בזירה המקומית. המצב שנוצר בגלל תסכולו האלקטוראלי המתמשך של השמאל, שיחק לידיו כיוון שקבוצות שמאל, מאורגנות היטב, אליטיסטיות, ממומנות ומשומנות היטב החלו לפנות לבג"ץ ולהפעילו למטרותיהן הפוליטיות הנקודתיות. רבים מעורכי הדין המזוהים עם השמאל יגידו לך, שברוב גדול של המקרים עמד אהרן ברק לצד המדינה וצרכי הביטחון שלה. בכירים במערכת המשפטית יגידו לך, שברק כבר מזמן אינו בתול בענייני ביטחון, והוא למד מתי נושאים את שם הביטחון לשווא. "עובדה, שכבר הרבה זמן עבר מאז ההחלטה שאוסרת עינויים בשב"כ, והשמים לא נפלו. הנבואות השחורות בעניין התגברות הטרור לא התגשמו. זו הייתה סתם פרנויה", אומר בכיר לשעבר במערכת המשפטית. "ההיפך, היו בתקופה הזו הצלחות לשב"כ במלחמה בטרור".

ולגבי עניינים של שמאל-ימין, אין אדם על פני כדור הארץ שדפק את השמאל יותר מאהרן ברק, והוא עשה זאת פעמיים ובגדול בשתי ממשלות רבין. פעם אחת יירט את רבין עצמו, ופעם שנייה את אריה דרעי ובכך פרם את התפר בין הנהגת ש"ס לבין הנהגת השמאל בראשית ימי אוסלו.

משום מה, דווקא במה שקשור לחוק כבוד האדם וחירותו, הגיחו מפיו של ברק מטבעות לשון פרוידיאניות. הוא אמר, כי מעתה יש בידי ביהמ"ש העליון "נשק בלתי קונבנציונלי"; הוא מגדיר זאת שוב ושוב כ"מהפיכה חוקתית". אלה ביטויים כוחניים, שנשמעים מוזר כשהם באים מאיש זה הצנוע והנעים כל כך בהליכותיו. בן דרור ימיני טוען, כי הבנתו החברתית של ברק "לוקה בחסר עד כדי איום על הדמוקרטיה הישראלית. הוא משתמש בפסיקה שלו המון במושג 'אמון הציבור'. ואין כמו ברק לפגוע פגיעה איטית ומצטברת באמון הציבור במערכת המשפט. אבל מה זה הציבור בשבילו? הציבור בשבילו זה 'הציבור הנאור'. פרופסור מאוד מכובד למשפטים אמר, שאם זה היה תלוי בברק הוא היה מבטל את כל החקיקה הישראלית ומשאיר רק את חוקי היסוד. כי הוא הפך את עצמו למחוקק-על".

לאחר שנתן את פסק דין קציר, הודיע ברק לעם ישראל כיצד הוא רואה את מעמדה של המדינה היהודית, כלומר כיצד יופעל "עיקרון השוויון" על-ידי שופט-העל. בטקס השבעת שופטים בחודש מאי השנה בבית הנשיא, הוא אמר כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית ולכל יהודי הזכות לעלות לארץ ולקבל את אזרחותה, מבלי שזה יפגע בעיקרון השוויון. "אך משהוקמה המדינה, הרי היא נוהגת שוויון בין אזרחיה", הוא הסביר ונתן דוגמא: "מפתח מיוחד לכניסה לבית ניתן לבני העם היהודי. אך משמצוי אדם בבית פנימה, הרי הוא נהנה מזכויות שוות. כמו כל בני הבית האחרים. אין מפלים בינו לבין בני הבית האחרים". לגבי הטענה שהושמעה, כאילו פס"ד קציר היא קץ הציונות, הוא אמר כי הציונות אינה מבוססת על אפליה בין יהודים לבין ערבים. "קביעתנו כי הקצאת קרקעי המדינה לערבים וליהודים צריכה להיעשות על בסיס שוויון, אינה תביעה אנטי ציונית או פוסט ציונית. זוהי קביעה ציונית במלוא מובן המלה. זוהי התגשמותה של הציונות, המבקשת לראות בישראל בית לאומי ליהודים, שבין כתליו שורר שוויון בין כל דייריו".

השקפתו הפילוסופית המשפטית מוצאת את ביטויה התמציתי ביותר בפיסקה אחת ממאמר שכתב בשנת 1992: "בעיני מלוא כל הארץ משפט. כל התנהגות אנושית היא נשוא לנורמה משפטית. גם כאשר סוג פעילות מסוים - כגון יחסי חברות או מחשבות סובייקטיביות - נשלט על-ידי האוטונומיה של הרצון הפרטי, אוטונומיה זו קיימת, משום שהיא מוכרת על-ידי המשפט... בכל מקום שיש בו בני אדם, שם יש משפט. אין תחומי חיים שהינם מחוץ למשפט". מתעורר הרצון לשאול את כבוד השופט, אם המשפט - למשל בארץ מסוימת כמו ישראל - לא היה מכיר באוטונומיה של הרצון הפרטי, מה אז? האם אין לו תוקף מעצמו, בלתי תלוי בכל מערכת חיצונית?

מאז פרישתם של השופטים מנחם אלון וצבי טל אין כמעט אופוזיציה לברק ולתפישתו שהכול שפיט. העימות בין אלון לברק היה פורץ לעתים אפילו מתוך השורות בפסקי הדין. אלון תקף את מבחן הסבירות שאימץ ברק לבדיקת חוקיותה של כל פעולה שלטונית: "לדעתי, בלתי סביר לחלוטין הוא, לצפות באופן סביר כי בית המשפט יבדוק סבירותם של נושאים מעין אלה", כתב מנחם אלון בפסק דין מונומנטאלי לגבי שפיטותו של ההסכם החשאי שנחתם בין הליכוד לבין סיעת מודעי ב-1990. ברק בעלבונו השיב: "אם באלון נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?" אלון הציב בפסק הדין שלו שאלות אחרות: "עד כמה ראוי לנו, כרשות שיפוטית, ליכנס בנבכי הפרדס הפוליטי ולחדור בין סבכיו, מתוך תקווה לצאת הימנו בשלום?" אלון התריע מפני הסכנה של "פוליטיזציה של השיפוט, ופגיעה באמונו של הציבור באובייקטיביות של השיפוט". אזהרותיו החמורות של השופט אלון התגשמו. בהזדמנות אחרת התייחס ישירות לברק בסרקזם מושחז כשהעיר כי יש הבדל בין "שלטון המשפט לשלטון השופט".

במגעים של שיחה פנים אל פנים, ברק הוא תמיד נעים הליכות, וכל מי שיצא לו לשוחח איתו יעיד כי הוא רחוק מהסממנים הדיקטטוריים שמייחסים לשלטון בג"ץ שלו. עם זה, בכמה פסקי דין חשובים בשנה האחרונה התגלתה קולקטיביות רעיונית מרשימה מדי. לפחות במקרה אחד שנודע לי תוך כדי תחקור הכתבה, הופעל לחץ כבד על שופט כדי שלא יחרוג מהקו שכל שופטי העליון ידעו משום מה על קיומו. השופט העליון יעקב קדמי, שפרש זה עתה, היה דיסידנט בודד בהחלטה שקיבל בית המשפט העליון בעניין חקירות השב"כ. במהלך השבת שקדמה לפרסום החלטת בג"ץ, באו אל קדמי הביתה שופטים ולחצו עליו לשנות את דעתו ולא להיות יוצא דופן. הייתה תחושה, שבנושא השב"כ פועל בבית המשפט העליון איזה רצון סמוי לליכוד שורות פנימי טוטלי.