המוביל הארצי

אורי דביר היה תל אביבי מבטן ומלידה, וחייו התרכזו בעיר הזאת. הוריו עלו ארצה בתחילת שנות ה-20 מחצי האי קרים. זיכרונותיו מימי ילדותו ציוריים וטבולים בטעם של פעם.

דביר: "אחד הטיולים הראשונים שזכורים לי הוא טיול ברגל עם אימא שלי עד רחוב בן-יהודה. משם נסענו צפונה בדיליז'נס עד שכונת המעביר; היינו חוזרים ברגל דרך רחוב הירקון, שבו היו מפעל 'משי זקס', בית המטבחיים וגן-החיות... תל אביב זוהתה אצלי בעיקר עם הים. הייתי חיית-ים – תופס גלים והולך אל הירקון כדי לצפות בשיירות הגמלים עם מטעני הזיפזיף. מעל המוסררה עברנו בחבל".

כבר אז הכירו אותו כ"אוֹרי המטייל": "בהיותי מדריך ב'שומר הצעיר', כשעשינו טיולים מיָם אל ים, היה מקובל שכאשר החניכים נפרדים מהמדריך, הם קונים לו ציור כלשהו או ראש של בטהובן. ממני נפרדו בספרי ידיעת הארץ".

דביר היה בוגר מגמת מכונאות בבית הספר המקצועי 'מקס פיין'. כשהיה צעיר נהרג אביו בתאונת דרכים. אמו החליטה שמוטב שילמד מקצוע. באפריל 1948 התגייס לפלמ"ח, ובשל התעודה המקצועית נשלח ליחידה הטכנית. כשהשתחרר, המשיך בדרכו של אביו, שהיה נהג 'אגד'.

הוא החל את הקריירה שלו ב'אגד חבילות', והמשיך כנהג גרר. "עשיתי חיים משוגעים", הוא נזכר בחיוך. אם אתם תוהים כמה כבר אפשר ליהנות מלהיות נהג גרר, הרי ההסבר: "בעצם, טיילתי לא פחות משעבדתי, גם בהמשך, כשהייתי לזמן מה נהג אוטובוס".

ב-1956 ארגן את קורס המדריכים הראשון בתאגיד, ומאז עסק במשך שנים בהדרכת מורי דרך. הוא היה ממקימי 'אגד תיור' ויסד את 'חוג המשוטטים' בדרום ואת בית הספר לתיירות.

בגיל 40 החל ללמוד באוניברסיטת תל אביב. כשלמד לתואר השני, הקים את החוג ללימודי ארץ ישראל ותיירות במכללת בית ברל, ועמד בראשו עד ראשית שנות ה-90.

עם קולו הצרוד, שהפך למעין סימן היכר, החל להגיש בשנות ה-60 פינות ברדיו, ומהן עבר לפינה הטלוויזיונית 'נקודת חן' שבה הציע במשך כ-15 שנים מסלולי טיול בארץ. ההמשך היה סדרת ספרים שנושאת אותו שם ושקדמה לגל ספרי הטיולים הרבים שראו אור בזה אחר זה. הספר 'שביל בצד' שיצא בהמשך פיתח את הנושא והוסיף שלל עצות לגבי תכנון טיול, בטיחות, כללי התנהגות בשטח ועוד. בלא מעט ספרי טיולים שהופיעו בהמשך ניכר שמחבריהם למדו ממנו לפחות דבר או שניים. בדרכו, פרגן דביר למחברים אחרים של ספרי טיולים.

דביר תיאר את הקשיים בשרטוט שביל ישראל: "השביל צריך להיות רצוף וכשיר לטיולים במהלך כל השנה. כאן טמון אחד הקשיים העיקריים. השביל עוקף את שטחי האש שאי-אפשר לעבור בהם אלא בחגים, ולכן הוא צמוד במקומות מסוימים לכביש הראשי. מה שיצא לנו הוא מעין חוט שדרה שאליו מתחברים קרוב לעשרת אלפים קילומטר של שבילים מסומנים ברחבי הארץ.

"הרעיון הראשוני היה ששביל ישראל יעבור בגליל העליון והתחתון, בשומרון, בהר חברון ובנגב, עד אילת. אבל האינתיפאדה הראשונה שיבשה את התכנון המוקדם, וסימַנו מסלול אלטרנטיבי לקטע השביל שבשומרון. ואז החל מחול שדים. השמאל צעק עלינו מדוע אנחנו מטיילים דרך הגדה והימין צעק מדוע אנחנו סוטים מהשומרון. בקיצור, מהומת אלוהים".

לכן, כך סיפר לי, הוא השתתף ב-1998 בכנס של איכות הסביבה בבית-לחם שבו השתתפו גם פלשתינים, והרצה בכנס על שביל ישראל ועל סימון שבילים. "הם קיבלו בהתלהבות את הרעיון והציעו לסמן בתחומם, מג'נין עד חברון, את השביל תחת השם 'דרך השלום'. אלא שלפי מה שידוע לי, האינתיפאדה השנייה היא זו ששמה לאל את מימוש הרעיון".

דביר רווה נחת כששמע על אנשים המטיילים בשביל. ריגש אותו שצעירים לפני צבא ואחריו מעדיפים לצעוד בשביל "שלו" במקום לתור את העולם. כשבאחת הישיבות נבחר השביל כעבודת גמר של חלק מהתלמידים הדתיים, היה הוא, חניך השומר הצעיר, גאה.

"מיום שעמדתי על דעתי עשיתי להפצת ידיעת הארץ ולהרחבת המוּדעות לטיולים בה, החל מחניכיי בתנועת הנוער, המשך בספרים ובתוכניות רדיו וטלוויזיה, וכלה בשבילים", סיפר. "מבחינתי, אין זו שליחות אלא אני עצמי. זאת המהות שלי. אני בפירוש לא מאלה שקוראים שלא לטייל בחוץ (בחו"ל), דבר שאני מאוד אוהב, אבל בו בזמן אני קורא שלא לשכוח לטייל גם בארץ שלנו".

דביר הצר על שבכורח הנסיבות הופקעו ממנו לא מעט ממסלולי טיולי הנעורים שלו, כמו חלק מוואדי קלט. "איני מערב פוליטיקה עם עיסוקיי", אמר, "אבל טבעי שאדם יבקש לטייל בארצו. הייתי אופטימי ונשארתי אופטימי. בשנים רחוקות הייתי מבטיח למי שרק רצה לשמוע שבבוא היום עוד אדריך בירושלים העתיקה. לאחר מלחמת ששת הימים זה התגשם. ילדיי שמעו ממני בלי סוף שעוד אהיה בפטרה, ושאגיע לשם גם אם ייאלצו לדחוף אותי בכיסא גלגלים, אבל זה הסתדר גם בלי זה. היום אני אופטימי שאולי עוד אזכה לבקר בדמשק". רצה הגורל ומשאלתו זו לא התמלאה...

מנקודת מבטו, נגזלו ממנו נופים גם בנסיבות אחרות. "הרסו לנו את חוף הים", קבל באוזניי. "יש לנו בסך הכול 188 קילומטרים בים התיכון, למה להרוס ולגזול? אי-אפשר לסמן שביל לאורך חוף הים בגלל הנמֵלים, בגלל הצבא ובגלל הווילות הפרטיות. חורה לי גם שבעלי הג'יפים והטרקטורונים אינם נוסעים בדרכים המיועדות להם, ומפריעים למטיילים ברגל בסביבות החוף".

חוה אשתו הייתה בת-זוגו מאז נעוריהם בקן התנועה, ונהגה לטייל איתו לכל מקום. בשמות ארבעת ילדיהם הנציחו את נופי הארץ: כרמל, שרון, כנרת, והצעירה אֵילת.

הקשר העז שלו לנופי הארץ לא הפריע לו להקיף את העולם: "אני מרבה בטיולים אלה, אבל חייב להודות שתמיד אני שמח לשוב ארצה", אמר. דביר היה לגמרי עירוני, אבל נווד באופיו. ליום הולדתו ה-70 הוא אסף כמה מחבריו הטובים, הסיע אותם למדבר, הקים שם אוהל והגיש ארוחת צהריים. קלאסה של טייל.

מכל נסיעה בעולם השתדלו הוא ואשתו להביא מזכרת לדירת הגג שלהם בתל אביב. מביקוריי אצלו אני זוכר דירה טובלת במזכרות מהטיולים בחו"ל ובים של ספרים.

מי שהוכתר כ'תיירן היובל' וקיבל אות מפעל חיים ייחודי בתחום איכות הסביבה הביט מדירת הגג שלו למרחקים, והצטעף בדאגה. "שתי סכנות מאיימות עלינו", אמר לי דביר, שהמשיך בטיוליו כמעט עד הרגע האחרון. "בקשר לאחת מהן, הנוגעת לסכסוך עם הערבים, אני אופטימי. לא יכול להיות שלסכסוך הזה לא יהיה פתרון מתישהו. אבל הסיכוי שהאמריקנים יפתרו לנו את בעיית החרדים קלוש. אם הם יהיו רוב כאן, מי יגן עליהם? צבא שכיר?

"למה הולכים כעת בטלוויזיה על תוכניות של חוץ לארץ ועל תוכניות בישול, ולא ממשיכים בתוכניות המפנות את הציבור לנופי הארץ?" הוא תהה. כששאלתיו אם זה מקומם אותו, השיב: "זה מקומם אותי לא רק כאיש ידיעת הארץ, אלא גם כאזרח. כשאנשים שואלים אותי מדוע איני ממשיך בתוכניות האלה, אני מסביר להם שזה לא העניין שלי, עבר זמני ובטל קורבני. אבל יש צעירים בתחום שלי, למה הם אינם בטלוויזיה?". נדמה שהטלוויזיה, הסוכנת הראשית של התרבות הישראלית, הפנתה גב לאהבת הארץ הנהדרת שמילאה את לבו.