בחודש דצמבר 1995 הגיעה יולדת אלמונית מרקע סוציואקונומי נמוך ועבר בעייתי לבית החולים סורוקה בבאר שבע. הלידה היתה קשה וארוכה ובעודה מתאוששת ממנה, מיד כשהסתיימה, הגיעה עובדת סוציאלית למיטתה והחלה מתחקרת אותה לגבי מצבה המשפחתי והכלכלי. יומיים אחר כך, בעודה אוחזת בזהירות של אם טריה את הסל-קל ופונה לצאת מבית החולים, חסמו את דרכה העובדת הסוציאלית ושוטר, הציגו לה צו בית משפט שהתקבל שלא בפניה וחטפו מידיה את התינוק.
האם, למרות הקושי הפיזיולוגי לאחר לידה והיותה בת לשכבה מוחלשת בחברה הישראלית - נלחמה וקבלה את התינוק בחזרה. ככה נודע לעיתונות מהסיפור. כמה, דומות לה, לא מצליחות להאבק?
שבועיים אחר כך, ילדתי את בני. גם אני אם חד הורית, לא עשירה ולא עתירת קשרים. הצבתי את כל בני משפחתי בחגורה הדוקה סביבי בבית היולדות, כדי שאותן רשויות - שדפוס ההתנהלות שלהן כפי שנחשף בעיתוני התקופה זעזע אותי אז עד נימי נפשי הדקים ביותר - לא יתקרבו אלי, לתינוק או לסביבתנו. בני משפחתי התייחסו לבקשתי בסלחנות, כאל גחמת יולדת מוטת-הורמונים, אולם נענו לי בחפץ לב.
בסופו של דבר - הם צדקו. פעלתי מחשש לא רציונלי. רשויות הסעד, כמו כל הגמון ביחסים בין-מעמדיים - ניגשים רק למי שחלשים מהם, מפתים רק את הניתנות לפיתוי ומוציאים ילדים מרשות הוריהם רק כשההורים לא יודעים שמותר להם לומר "לא".
אילו היתה זו תמצית הבעיה, היה לנו קל: קצת שינוי נהלים, אולי חקיקה קטנה ואי אילו שינויים פרסונליים, והעניין פתור. אבל זה לא שחור ולבן. כי יש הורים "חזקים" שראוי להוציא מרשותם את ילדיהם ויש הורים "חלשים" שראוי ורצוי לחזקם על מנת שיוכלו להכיל את ילדיהם.
זה מוביל אותנו לילד המאומץ, שהוריו רוצים להשיבו לרשותם השבוע. לומר לכם שאני אוהבת את האמא הביולוגית הזו? לא. גם לא את משפחתה. אני לא בטוחה שהייתי שמחה שבני, למשל, יגדל במשפחה רחבה שמאפשרת לאם אחרי לידה לוותר שלא בדעה צלולה על ילדה, רק כי היא בדיכאון או אין לה בן זוג. אני לא בטוחה שבאינסטינקט האמהי הכי עמוק שלי, אני בכלל חושבת שזו אם שאילו ניתנו רשיונות להורות, היתה מקבלת ממני רשיון כזה.
היא עשתה טעות, טעות איומה, שעליה תצטער כל חייה - בין אם עשתה זאת במודע ולטובת הילד ובין עם עשתה זאת שלא מדעת. כעת, בכוונה צלולה שמריחה קצת יותר מדי פחד מבן הזוג הנוטש-ממודר-חוזר-ואין לדעת מה הלאה, ואולי גם אופורטוניזם פתלתל של דיכוי, היא מתכוונת לחרוץ את גורלו של הילד לחובה.
בתקופה כל כך חשובה להתהוותו, היא רוצה לקחת אותו מהוריו תוך בלבול מושגים מוחלט בין טובתה שלה לטובת הילד. ככל שמתגברות הדמעות הזולגות ממסך הטלויזיה, ככה אני מאמינה פחות לכנותה של האשה הזו. היא מזכירה לי, יותר מדי, את האמא הברזילאית של ברונה קרולין. גם האב, שעומד לכאורה בצילה של האם ותורם מדי פעם משפטים חלולים לעיטור דמעותיה, מזכיר לי יותר מדי את אותה סצינה מעציבה של אז. ושלא לדבר על עורך הדין של המשפחה, דבריו מעוררים בי את אותה אמפטיה שעורר בי עורך הדין של הסרסורים, שמגן מדי פעם על משלח ידם בתכניות הטלויזיה השונות. שניהם מפיקים את אותן אמירות מצמררות שטובת האדם אינה זורמת מהם, אלא בעיקר פרשנות מעוותת של כותרות לגיטימיות כמו "צדק", או "טובת הילד".
אותו עורך דין ציין בתבונתו ורגישותו באחת מתכניות הטלויזיה השבוע, שתינוקות עוברים (לדבריו) במילא בין כל מיני מטפלות, עניין המשבר הצפוי לו "אינו כצעקתה". מה עושים עניין גדול מקריעת תינוק מהוריו היציבים והאוהבים לטובת זוג הורים הפכפך שכבר ויתר עליו בעבר....הגזמנו.
ובכל זאת, יש כאן טרגדיה נוראית מכל אחת ואחת מנקודות המבט, האישיות והמערכתיות. זו של עובדות רווחה כוחניות שלא באשמתן (אלא באשמת המחוקקת), שמעודדות את החוליות החלשות בחברה למעשים איומים ולא ניתן לגרום להן לתת את הדין על מעשיהן, כי זמן הדין הוא גם זמן הילד/ה וטובתו/ה. וזו של "המלחמה הקרה" שבה לכל צד יש את הכלים לגרום לצד השני לא לפעול נגדו. רשויות הרווחה, שמוציאות את הילדים מהוריהם תוך הנצחת מוחלשותם על מנת לוודא שלא יבוא לתבוע את המגיע להם ואת קלונם - ובתי המשפט שלא יכולים לדון את רשויות הרווחה או לתקן את העיוות מפאת שלום הילד/ה. מה שאומר, שעד לחקיקה ואכיפה מתקנת - מה שהיה הוא שיהיה.
אני מקווה בחום שההורים המאמצים של הילד ימשיכו לגדל את אותו בחום ואהבה וללא הפרעה או מטרד מצד האם הביולוגית ומי שהוא לכאורה אביו הנגזל והמופתע של התינוק הזך והראוי להגנה הזה. ואני מקווה אף יותר לשינוי חקיקתי שיאפשר בקרה טובה יותר וחרות קטנה יותר לעובדות הרווחה, שנראה לפעמים - למרות עבודת הקודש שרשויות הרווחה עודות גם עודות בחברה הישראלית - כי בתחום האימוץ והוצאת ילדים מחזקת הוריהם, הן בבחינת גולם שעלה על יוצרו.
ואני מאחלת לאם הביולוגית להתעצם במידה, שאם אי פעם תלד שוב - לא הימצאותו של האב או העדרו, או דעה מופרכת של עובדת סוציאלית בנושא כשירותה ההורית, יהוו פרמטר מרכזי לשאלה האם לגדל את התינוק או למסרו לאימוץ.
בינתיים, לתינוק הזה - מנקודת מבטו ובתמונת עולמו שלו - יש הורים, והם לא אלו שהולידו אותו.
לסיפא, חשוב לי לומר, שנראה כי טובת מערכת הרווחה בישראל דורשת תיקון דחוף מאוד לנושא הוצאת הילדים מהבית ו/או לאימוץ, הכשרה מעמיקה ורחבה יותר של העובדות בנושא ושינוי חקיקתי שמגביל את צעדיהן ומאפשר להן להיות זהירות במקומות בהן הפזיזות היא מהשטן. חבל, כל כך חבל, שהבט זה יאפיל על כל כך הרבה עבודה נפלאה שעושה הרשות הזו בתחומים שונים בחברה הישראלית.
----
- הפרטים כפי שפורסמו אז בעיתונות
----
הכותבת היא עורכת משנה של
www.haderech.co.il
