אי שם בתחילת שנות ה-70 הייתי גם אני "זוג צעיר". נשוי עם ילד, בדרך לשניים. סטודנט. נוכח מחאת האוהלים, ניסיתי לרענן את זכרוני ולראות איך הסתדרנו? איך הצלחנו לרכוש דירה, לחנך את ילדינו ממשכורות לא גבוהות של מדריכי של"ח, וכל זאת ללא עזרת ההורים.
הימים, ימי שלטון מפא"י, או בגלגולה של אותה עת "המערך". ראש הממשלה
יצחק רבין ושר האוצר יהושע רבינוביץ. הסוציאל דמוקרטיה שולטת מזה 25 שנים במדינת ישראל. מדינת רווחה בסגנון ישראלי.
רעייתי ואני חיפשנו לרכוש דירה כי בגנים היהודים צריך להחזיק רכוש, כנראה משום שבמשך שנים רבות הגויים למיניהם אסרו זאת עלינו. משכורתינו היו אז כ-550 לירות לכל אחד. מצאנו דירה בקריית הרצוג שבבני ברק. מחירה (אחרי הצמדות) 63,000 לירות. כלומר כ-60 משכורות משותפות. המקום בו קנינו היה באותה עת פריפריה. דירות במחירים דומים היו בפתח תקוה וברמת הנשיא בבת ים. היום משכורות משותפות של שני בני זוג כמונו מגיעות לכ-15,000 שקל ולעתים יותר. דירה מסוג זו שקנינו עולה בין 800,000 שקל למיליון שקל. כמעט אותו זמן השתכרות נדרש כדי לרוכשן. אם כך, למה היום זה אחרת?
נפילת הגישה הסוציאל-דמוקרטית, זו של המערך, הביאה בעקבותיה שינוי יסודי בכלכלה ובחברה הישראלית. מדינת הרווחה - OUT, כוחות השוק - IN. בדקתי, לאחרונה, עם ילדיי (הורים לילדים בפני עצמם) כמה עולה גן. מסתבר שהמחיר להחזיק שלושה ילדים בגן טרום-חובה כולל צהרון - אם רוצים שהאם תעבוד לפחות עד 16:00 - הוא 6,000 שקל לחודש. מספר מטורף שמונע כל אפשרות לחיות. 6,000 שקל הוצאה נטו. לכך יש להוסיף ארנונה שרק עולה, מחירי מים שבעבר היו נמוכים מאוד.
הממשלות ה"רעות" בעבר עם התפישה הסוציאל-דמוקרטית חשבו שמים הוא מוצר חיוני שאין לאפשר בו השתוללות מחירים. מחיר דלק לא מרקיע-שחקים. מע"מ של 8% בלבד, מוצרי מזון בסיסיים - לחם, קמח, מוצרי חלב וכיו"ב - תחת פיקוח הדוק ומחירי מקסימום שנקבעו על-ידי הממשלה, בלי תשלום עבור תרופות, בלי אגרת חדר מיון, תחבורה ציבורית מסובסדת, גני ילדים במחירים מצחיקים ועוד ועוד.
במסגרת שיטה כלכלית כזו לא הייתה בעיה לרכוש דירה גם במשכורות נמוכות. אומנם הכלכלנים למיניהם זעקו כל הזמן שבגלל סבסוד מחירי הלחם, החקלאים בגדה מאכילים את הפרות בלחם אבל במקביל יכלו הצעירים לסיים את החודש. השאלה מה עדיף - לחם לפרות ואוכל חם לילדים, או בלי לחם לפרות אבל גם בלי ארוחה לילדים?
הבעיה האמיתית הנבירה בעבר הבהירה לי כי הבעיה אינה במחירי הדיור. חשוב לזכור כי הדירה בסוף היא אצל לא מעט גמלאים הפנסיה היחידה לעת זקנה. הורדה דרסטית במחירי הדיור תביא להשלכתם של רבים לעת זקנה. הבעיה האמיתית היא ביוקר המחיה. הבריחה מתכנון, הנסיגה מפיקוח ההתמקדות במספרים ובגרפים.
הניתוח בכלכלה הישראלית עם המעבר ב-1977 לכלכלת שוק אומנם הצליח, אבל נראה שהחולה מת או ליתר דיוק גוסס. מתברר כי לגוססים כוח עצום. כוח מוסרי המשולב בכוח קיומי. שני אלו עומדים מאחורי מהפכת האוהלים. הממשלה - אגב שום ממשלה - לא יכולה לעמוד מול כוח כזה. אט-אט אנו רואים חזרה לשנות ה-70: בניית מעונות סטודנטים, מכרזים עם מחיר למשתכן, סבסוד תחבורה ציבורית, פיקוח על מחיר הקוטג'. בקצב הזה נחזור גם לסבסוד הלחם ולעזאזל הפרות בגדה. שיאכלו גם הן.
בואו להצביע ולסיום עניין חשוב לא פחות. במערכות הבחירות האחרונות חלה ירידה גדולה בשיעור ההשתתפות. מכ-80% לפני עשור לקרוב ל-60% היום. מהיכרות מקרית (לא סקר מדעי) נראה לי כי רבים מהמוחים ובוודאי רוב הנשחקים לא הטריחו עצמם לבוא להצביע, ואם כן, הצביעו "בשביל הקטע" לסיעות כמו הגמלאים.
במשטר דמוקרטי מקבל האזרח לידיו זכות גדולה - לבחור את נציגיו. זו זכות אבל גם חובה. הבחירות בארה"ב ובספרד הוכיחו כי גידול במספר המצביעים משנה את התוצאות. המבקשים שינוי חייבים להפנים זאת. גם בישראל זה יכול להתממש. בבחירות הבאות פשוט בואו להצביע. התוצאות קובעות בשאלות של חיים ומוות כמו גם של איכות החיים ויכולת לחיות בכבוד.
