אנו כישראלים נוטים לחשוב כי כל הערבים - המשטרים והעמים - מתייצבים לצד הפלשתינים ומעודדים אותם במאבקם הקשה והעיקש נגד "הישות הציונית", ומעניקים להם נשק, תחמושת, כסף ותמיכה פוליטית כדי שינצחו במערכה נגד ישראל. קל לנו לחשוב כך, כי זה "עושה לנו סדר בראש": זה אנחנו והם, וכולם בצד השני מאוחדים נגדנו. אלא שהמציאות רחוקה מאוד מכך. הפלשתינים כבר זמן רב אינם "הפייבוריטים" של העולם הערבי, והם יודעים זאת היטב כי הם חשים זאת על בשרם. ייתכן מאוד כי הפנייה לאו"ם בספטמבר נובעת בעיקרה מן הייאוש בקרב האליטה הפוליטית הפלשתינית מן הישועה מצד העולם הערבי, שלא באה, וכנראה גם לא תבוא.
פהמי הוידי הוא פובליציסט מצרי ידוע בעל מבט חד ועט נוקב, נוטה ל"אחים המוסלמים" ועם זאת נחשב אינטלקטואל. הוא פרסם ב-21 ביולי מאמר תחת הכותרת "ריח של איבה לפלשתינים", ולמען קוראינו שעדיין אינם קוראים ערבית באופן שוטף, נביא כאן את הנוסח המתורגם של המאמר (עם הערותינו בסוגריים).
"איני רוצה להאמין כי פדרציית האמירויות הערביות החליטה לסלק 60 פלשתינים שגרו באמירויות תקופות הנעות בין 20 ל-30 שנה. אלא שהידיעה - שאני מקווה שתוכחש - הגיעה אליי מכמה מהם שנדרשו להסתלק תוך שבוע. זה לא הדבר הגרוע ביותר, אלא העובדה שהם כולם פליטים, והחוק הבינלאומי אוסר לסלקם, ובנוסף לכך, כמה מהם המתגוררים באמירויות תקופה ארוכה, התבקשו בעבר להגיש בקשות לקבלת אזרחות, ואכן קיבלו דרכונים של מדינת האמירויות בעלי תוקף לשנתיים, אלא שתוקפם פג. אין להם שום מסמכי זיהוי, שכן בהעדר דרכונים אין באפשרותם לצאת, ואין באפשרותם להישאר במדינה שאירחה אותם, ובה הם גדלו, התחתנו, הולידו ילדים שצמחו במערכת החינוך המקומית והגיעו עד לאוניברסיטה. הם התבקשו "לארוז את חפציהם" במהירות, להשיג ויזות למדינות אחרות, לרכוש כרטיסי טיסה ולחסל את עסקיהם, שאם לא כן הם ייעצרו. אלא שללא דרכונים, אין להם שום אפשרות לבצע את הנדרש מהם.
"העניין והשלכותיו מעוררים תדהמה! כולם מופתעים, ואיש אינו נותן להם הסבר, ובמיוחד נוכח העובדה שהם היו שנים ארוכות בארץ שבעבר פתחה את שעריה בפניהם, עד שהפכה עבורם "מולדת חלופית". יתר על כן, האופן שבו מתנהגים אליהם מושך תשומת לב, שכן סילוק אבי המשפחה משמעותו בעצם עקירת משפחה שלמה, מכיוון שהוא לא יעזוב לבדו, אלא יתלוו אליו כל התלויים בפרנסתו, כגון אשתו וילדיו. זהו, אגב, האופן שבו מתייחסת 'ישראל' (המרכאות במקור, כי ישראל אינה מדינה בראיית הווידי, אלא ישות ציונית בלתי לגיטימית) לפלשתינים ולפלשתיניות (אזרחי ישראל) המתחתנים עם בני עמם (הערבי) ואשר אינם מתגוררים בארץ הכבושה (משנת 1948), שכן השלטונות הישראלים מסרבים לאפשר איחוד משפחות, ומאלצים את הצד המתגורר בארץ הכבושה לעזוב אותה ולהצטרף אל שותף חייו בחו"ל, דבר שיביא עם הזמן לחיסול הימצאותו של העם הפלשתיני בהדרגה!
"אין זה סוד, שדברים רבים השתנו במדינת האמירויות מאז שנפטר שייח' זאיד בן סולטאן (אל נהיאן, אמיר אבו-ד'אבי והנשיא הראשון של איחוד האמירויות, שנפטר בשנת 2004) ואחד מהם היה הרחבת תחום שיתוף הפעולה הביטחוני עם מדינות אחרות (ארה"ב בפרט). בשל כך התגבר הפיקוח של מנגנוני הביטחון, תפקידם הפך להיות בולט יותר, והלחץ שלהם התחזק הן על פעילים זרים (אירנים בעיקר) שחלקם אולץ לעזוב, והן על אזרחים מקומיים. סביר להניח כי התגברות הלחץ הביטחוני הייתה אחת התוצאות של מה שכונה בעבר 'המלחמה נגד הטרור', במיוחד לאור העובדה שאחד המְבַצעים של פעולת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 היה אזרח האמירויות. גם שמה של דובאי הופיע פעמים רבות בדוחות שעסקו במימון של ארגוני טרור ותנועות חבריהם. למרות שעברו כמעט עשר שנים מאז אירועי ספטמבר, לא חדלו מאז ועד הרגע הזה הלחצים הביטחוניים.
"עשרות לבנונים סולקו מאבו ד'אבי לפני שנתיים באופן מפתיע, בדומה למה שמתרחש כיום, וצוין אז שהם שיעים שהיה להם חלק במימון ובסיוע לחיזבאללה ולחסן נסראללה. עד כמה שנזקי הסילוק אז היו גדולים, הרי שההשלכות של ההתרחשויות היום חמורות הרבה יותר: ללבנונים בסופו של דבר יש מולדת שקיבלה אותם, אך הפלשתינים כיום הם חסרי מעמד באבו ד'אבי, מולדתם נחטפה ושעריה ננעלו בפניהם.
"יש הסוברים כי אלה שהוחלט לסלקם הם מרצועת עזה, וסילוקם הוא חלק מהלחצים המופעלים על חמאס המנהל את הרצועה. רושם זה מחזקת העובדה שלמדינת האמירויות יש תפקיד בולט במימון הרשות הפלשתינית ברמאללה ובהגשת סיוע לה, כמי שיש לה ייצוג קבוע בשיתופי הפעולה הביטחוניים הקשורים קשר הדוק עם המצב בארץ הכבושה. (רמז למימון המגיע מהאמירויות לכוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית). איני יודע אם החלטת הסילוק התקבלה עקב פגיעתם של המסולקים בביטחון, או שמדובר החלטה פוליטית, כמו שאיני בטוח בכך שנשיא הרשות הפלשתינית יתערב כדי להגן על כמה מבני עמו מפני יציאה לגלות! (רומז ללחץ של הרשות הפלשתינית על האמירויות לסלק את אנשי עזה, פעילי חמאס, מהאמירויות) ואיני יודע אם המזכ"ל של הליגה הערבית יכול לעשות משהו כדי לפתור את הבעיה, או לא.
"עם זאת, מה שאני יודע היטב הוא ש'ריח האיבה לפלשתינים' נישא באופן ברור באוויר האזור, והדיכוי שהם סובלים ממנו אינו מגיע רק מ'ישראל', אלא מכמה מדינות ערביות שהחלו גם הן לדכא אותם בדרך זו או אחרת. למשטר מובארק (שהוידי היה ממבקריו הבולטים) היה תפקיד בולט בכך! אני גם יודע שמזה עשר שנים (פיגועי 11 בספטמבר 2001), הפכה הברית האסטרטגית שלהם עם האויב האסטרטגי שלהם (ארה"ב, ישראל) לנאמנות שלהם להתחייבויות הנובעות מהברית הזו, שהיא הבעיה המרכזית של הערבים, ובעיית פלשתין הוטלה כך לכיכר השוק הפוליטי לכל המרבה במחירה".
מחנות הפליטים - עסק משתלם
עד כאן דברי הווידי, המצטרפים להיסטוריה ארוכה של איבה לפלשתינים בכל מדינות ערב שבהן הם חיים, כאזרחים, כמהגרים או כפליטים. בירדן זכורים אירועי ספטמבר 1970, עת טבח המלך חוסיין אלפי פלשתינים לאחר שאלה השתלטו על חלקים בממלכה והפכו אותם למובלעות בשליטה עצמאית פלשתינית. כווית סילקה עשרות אלפי פועלים פלשתינים שעבדו בתעשיית הנפט ובמשרדי הממשלה בעקבות מלחמת כווית (1991), בעקבות תמיכתו הגלוייה של ערפאת בסדאם חוסיין ובפלישתו לכווית. הכוויתים עד היום מספרים כי היו אלה פלשתינים שעבדו בבנק המרכזי הכוויתי, שפתחו לפני מפקד הכוחות העירקים את כספות הבנק, כדי שהוא וקציניו יוכלו לרוקן מהן כמויות בלתי נתפסות של כסף וזהב שהיו בהן.
לוב סילקה אלפי פלשתינים משטחה בעקבות חתימת הסכמי אוסלו, ובכך ביטא קדאפי את כעסו על ערפאת בשל חתימת ההסכמים. באוגוסט 1976 הרג צבא סוריה בדם קר כעשרת אלפים פלשתינים במחנה פליטים תל אלזעתר, ובספטמבר 1982 הרגו המיליציות הנוצריות בלבנון מאות פלשתינים במחנות סברא ושתילה שבביירות. (הטבח הזה מיוחס לישראל, בטענה כי כוחות צה"ל היו בסביבה ואיפשרו למרונים לבצע אותו). על יחסם של הלבנונים לאחיהם הפלשתינים ניתן ללמוד ממצב הפליטים הפלשתינים החיים כבר יותר מ-63 שנים במחנות שבלבנון: הם חסרי אזרחות, ולרוב מי מהם שיוצא מלבנון, עושה זאת עם "תעודת מסע", שהיא כרטיס חד-כיווני, ללא אפשרות לשוב למשפחתו. החוקה הלבנונית קובעת במפורש כי הפלשתינים לעולם לא יקבלו אזרחות לבנונית, והחוק בלבנון מונה עשרות מקצועות שבהם אסור לפלשתיני לעסוק. אסור לפליטים לשפץ את בתיהם במחנות, ומאז הסכם קהיר (1969), מחנות הפליטים בלבנון הם שטח כמעט "אקס טריטוריאלי" שהמדינה אינה מתערבת בנעשה בו. כך הפך מחנה "נהר אלבארד" שליד טריפולי לבסיס של קבוצת טרור איסלאמית שנמלטה מעירק, וצבא לבנון נאלץ לחסל אותה במחיר דמים כבד ששילמו תושביו הפלשתינים של המחנה.
ובכלל, מחנות הפליטים הפלשתינים מאפיינים את היחס הרע, המשפיל והמנצל, שהוא נחלתם של הפלשתינים מידי "אחיהם" הערבים, המוסלמים. מחנות אלו, שהוקמו ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, בלבנון, בסוריה ובירדן, תמיד הוקמו סמוך לערים. והסיבה לכך פשוט מאוד: תושביהם המסכנים ונטולי זכויות יסוד היו - והם עדיין - כוח עבודה זול, זמין ועלוב מכדי להתלונן על קיפוח, הלנת שכר, העסקת ילדים, פיטורין שרירותיים, אלימות מילולית ופיזית וניצול מחפיר בעיקר של עובדות, שסבלו הפליטים הפלשתינים ממעסיקיהם לאורך 63 שנות פליטות. מדינות ערב קיבעו את מצב הפליטות באמצעות ארגון אונר"א, שנוסד מתוך כוונה לפתור את בעייתם, אך בפועל מנציח אותה. לא לשווא לוחצות מדינות ערב להמשיך את השערורייה הזו הנקראת אונר"א, כי איך יסתדרו גבירות ביירות המרוניות בלי משרתותיהן הפלשתיניות? הן הרי לא יכניסו שיעיות לבית באשרפיה... האו"ם משלם כסף רב לסוריה, ללבנון ולירדן על "אירוח" הפליטים בתחומן, אז למה שתעשינה משהו כדי לקלוט אותם באוכלוסיה הכללית ולסגור את מחנות הפליטים?
במהלך שנים רבות החזיקו מדינות ערביות מיליציות פלשתיניות שנלחמו זו בזו בשליחות המדינה המממנת: עירק החזיקה את "חזית השחרור הערבית"; סוריה מימנה בתקופות שונות את "אלצאעקה", "אלעאצפה", הפתח, המורדים בפתח (אבו מוסא), חמאס והג'יהאד האיסלאמי; ירדן ומצרים שיסו בישראל את הפידאיון לאורך שנות ה-50' וה-60'; וכל זה לא נעשה מחיבה יתרה לפלשתינים, שתמיד שימשו בשר התותחים של מדינות ערב במלחמותיהם בישראל וזו נגד זו.
מנהיגי ערב שנאו את ערפאת יותר מכל אדם אחר, היות שהוא - בניגוד להם - היה מנהיג לגיטימי אמיתי, שעמו אהב אותו מאוד, והיות שתחב את אפו לעניינים הרגישים ביותר ביניהם. כשנפטר בנובמבר 2004, הם ערכו לו לוויה סמלית בקהיר, וצעדו בצעדים איטיים ושקטים מאוד אחרי ארונו, רק כדי לוודא שהוא אכן מת באופן סופי ושאינו צוחק עליהם בתוך הארון, כפי שעשה כל ימי חייו.
לפני כשנה סערו הרוחות במצרים לאחר שהתפרסם דוח האו"ם על הסיוע הכספי לרשות הפלשתינית, המגיע לאלפי דולרים לראש כל שנה, בעוד שהמצרים נאלצים לחיות מחמישית הסכום הזה בעבודת כפיהם ובזיעת אפיהם. כינויי הגנאי הפשוטים שהודבקו לפלשתינים היו "עלוקות", "מוצצי דם" ו"טפילים", והחמורים יותר העלו באוב את ההאשמה כי הפלשתינים מכרו את ארצם לציונים, הפקידו את הכסף בשוויץ ורצו למדינות ערב שישחררו עבורם את "פלשתין הכבושה". עשרות אלפי מצרים, סורים, עירקים, לבנונים וערבים אחרים נהרגו במלחמות למען הפלשתינים, ולא הצליחו לשחרר אף לא מילימטר אחד מאדמת פלשתין. ועכשיו ההנהגה הפלשתינית משתפת פעולה עם ישראל כדי לדכא את חמאס ביו"ש וכדי להעניק ביטחון להתנחלויות הציוניות מפני ההתנגדות העממית. עכשיו מבקשת ההנהגה את תמיכת העולם הערבי במדינה פלשתינית שתקום על רבע מפלשתין ותיתן בכך "תעודת הכשר" לחלק שגזלו הציונים ב-1948?
כמה מיליארדי דולרים הבטיחו מדינות ערב לפלשתינים כדי לשקם את עזה כבר איש אינו זוכר, אבל עד היום לא הגיע אפילו דולר אחד, והסיבה לכך פשוטה: המשטרים הערביים כלל אינם אוהבים את הקשר בין עזה לבין חיזבאללה ואירן, ויעשו הכל - מאחורי הקלעים כמובן - כדי שעזה תישאר נצורה: מישהו סָפר כמה משטים יצאו ממדינות ערב לעזה? לתוך האפס הערבי נכנסות מדינות לא ערביות, כמו טורקיה ומדינות אירופה. אידיוטים שימושיים שאינם מבחינים בכך שהערבים מנערים את חוצנם מהפלשתינים ומבעיותיהם, הן כיוון שהבעיות במדינות ערב - העוני, השחיתות, הבערות, ההזנחה, האבטלה והאלימות - גדולות פי כמה וכמה מאלו שביו"ש ואפילו בעזה, והן כיוון שנמאס לעולם הערבי מהבכיינות הפלשתינית. הם יודעים היטב שמצב הפלשתינים - למרות "הכיבוש" וכל מה שמתלווה לו - טוב בהרבה ממצבה של האומה הערבית, והמרגיזים ביותר הם "ערביי השמנת", אזרחי ישראל הערבים. הם הקבוצה הערבית היחידה בעולם אשר לכאורה חיה על אדמת אבותיה (נניח לרגע לכך שחלק מהם קרויים "אלמצרי", "אלעירקי", "אלחוראני" וכולי) במדינה דמוקרטית - היחידה במזרח התיכון. כל שאר הערבים בעולם חיים או בדיקטטורות המולדת או בדמוקרטיות הגלות - באירופה, באמריקה ובמקומות אחרים. רק בישראל "פלשתינים" נהנים מחיי רווחה, זכויות אזרח וחירויות פוליטיות, עד כדי כך שאפילו "אביב העמים" המזרח תיכוני לא הצליח להוציא אותם לרחובות.
עזמי בשארה הצליח להרגיז מיליוני ערבים כשהתחבק עם הדיקטטורים הערבים הנוראים ביותר, ובכך עשה "שירות דוב" לערבים אזרחי ישראל ולאחיו הנוצרים ברחבי המזה"ת.
ועכשיו ברור מדוע פונים הפלשתינים לאו"ם: הם יודעים מה חושבים עליהם בעולם הערבי, וכי ישועתם תגיע רק מצד "האידיוטים השימושיים" שברחבי העולם, שעדיין מדברים על "הפלשתינים המסכנים" שמגיעה להם מדינה. רבים בעולם הערבי מעוניינים להקים מדינה פלשתינית אבל מסיבה אחרת לחלוטין: נמאס להם לשמוע על הפלשתינים. מצידם, יכולים הפלשתינים להקים את מדינתם בקרקעית הים. משם כבר הם לא יטרידו אף אחד.
ואלה הם "האחים הערבים", שאיתם הפלשתינים אינם צריכים אויבים.
