חבריי היקרים, מנהיגי המאבק, מי שיושב על הברזים זו הממשלה, מי שמבקש לשתות זה אתם, אז טוב היה לו הייתם מוחלים על כבודכם, ומשקיעים בלימוד הדינמיקה של הממשל, והייתם עושים כל מאמץ למנוע מהממשל מללמוד את הדינמיקה שלכם (בתקווה שייכשל בלימודיו).
אחד השלבים הראשונים במאבק הוא הסתרת הדינמיקה של הנאבק, ניצול ההפתעה, ניצול הגמישות, והכרה על בוריה של הדינמיקה של הצד השני על כל אגפיו ועל כל רשויותיו.
והעצלנים, השמאלנים (מנהיגי המאבק), הם מומחים ב"תביא לי", הם מומחים בכניעה, אין להם טיפת אוויר לנשימה, הכל כאן ועכשיו, הם רצים לטווח קצר. ואין מאבקים אידיאולוגיים לטווח קצר, אלא בסוריה, שם מי שלא מסכים מת, ואם לא יתערב העולם, יושמדו כל המתנגדים והארץ תשקוט שם לעוד 20 שנה, עד הטבח הבא.
ורק רצים לטווח קצר, מפונקים, נרפים וחסרי מרץ לא קופצים על המציאה שבמינוי הצוות. רק רצים לטווח קצרצר לא רואים את ההישג הענק שבתחילת התממשקות עם גורמי ממשל, תחילת התחככות עם גורמי ממשל, על-מנת ללמוד את הדינמיקה של הממשל, ואז להבקיע, לאט, בשכל, בשלבים, אך להבקיע.
הם מבינים שזמנם קצוב, הם מבינים ששלמה ארצי לא יבוא כל שבוע, הם גם יודעים שעוד מעט מתחילה שנת הלימודים, ועוד מעט יבוא הגשם ועימו כל המאבק יירד לטמיון.
הם טיפסו על עץ גבוה מדי. מי צריך 300 אלף בהפגנה שנייה? לא די בעשרת אלפים? הם התאהבו בעצמם, השתן עלה לראש, זה הרי נראה אותו דבר ונשמע אותו דבר גם עם עשירית, אבל הם רצים לטווח קצר. שר האוצר לא מתאים להם, חלולים.
וזה שוחק, זה גומר את הכוח לפני שמכניסים את המפתח לסוויץ' – והם לא מבינים כלל ששולחיהם מוליכים אותם באף, הם לא מבינים שכל המהלכים הם שקופים לחלוטין, מהלכים של כוח פוליטי מרכזי, המלווה בבעלי הון שחוששים לאבד את המילה השנייה אחרי "בעלי", על-מנת ליצור כאן איזון פוליטי/חברתי/כלכלי/ביטחוני/מדיני אשר בעלי ההון כבר לא במוקדו. ולהם, לפוליטיקאים ולבעלי המה שמו שהולך לאיבוד, אצה הדרך, אותם מעניין צדק חברתי כמו קצה השולחן.
- הם צריכים את ביבי מחוץ לממשלה כאן ועכשיו.
- הם רוצים את שדות הגז שירשו מסבתא שלהם.
- הם רוצים את דמי הקישוריות של דודה שלהם.
- הם רוצים חסמי מעבר בין חברות התקשורת של אימא שלהם.
הם רגילים לים המלח, לחיפה כימיקלים, לבזק ולהכשרת הישוב (יש עוד) אבל אצל ביבי זה לא זז רוורס. גזלו להם את כבשת הרם, והם רוצים אותה בחזרה, וכל האמצעים כשרים, כולל ובייחוד, ניצול ציני של ילדים תמימים, אשר איבדו את הדרך בין תאילנד והודו, ובין הופעה של שלמה ארצי בקיסריה.
