כמי שביקרה בכל ארצות אירופה ובעולם, ונחשפה לשיאי התרבות ברוסיה, איטליה, הולנד, צרפת, ספרד, סין, יפן, טאיוואן, תאילנד והכי הכי - אמריקה, חטפתי הלם חזותי וחוויתי כה עז, שלא הייתי מסוגלת לכתוב על כך עד שאעכל כל זאת ככל האפשר. אומרים על האיטלקים שהעתיקות שלהם המוצגות לראווה, כולן משוחזרות ואין בהן טיפת מקור. אך מה זה שער טיטוס והקולוסיאום החרב, לעומת כל הארמונות, בנייני הפאר, שמירת זכרון העבר תוך הנצחת תקופת הנאצים לדראון עולם, בנייני האופרה, התיאטרון והמוזיאונים, שער ברנדנבורג וצ'ק פוינט צ'ארלי, חלקי חומת ברלין המצוירים המהווים מוזיאון פתוח וכל היתר - במשחק הזה מנצחים הגרמנים את כולם.
ברלין כיום הפכה, הן בזכות ההצלחה הכלכלית האדירה שלה, אך גם הודות לקרקע התרבותית עליה צמחו תושביה המקוריים ואלה שנספחו אליה מטעמי החממה התרבותית שהעניקה להם - למרכז תרבותי עולמי הנושק לניו-יורק בהתרחשויות שבו. גם אם לא באותה עוצמה וכמות, אך בכל זאת, יש הרבה ממה להתרגש.
שנים אמרתי שאני לגרמניה לא נוסעת. אך הפיכתה של ברלין למשהו שונה ממה שהייתה בימי מחציתה הראשונה המאה ה-20, התערבלות מיטב האמנים בה מהמזרח הרחוק, מכל אירופה ומהעולם בין תושבי הסצינה האמנותית שלה - כל אלה כרסמו בהחלטתי המקורית. עד שבוקר אחד, ראיתי בעיתון "ישראל היום" מודעה על טיסה מאורגנת לברלין שעליה לא יכולתי לוותר. הסיבה: בתוך שבעת ימי הטיול - שלושה היו חופשיים, וניתן היה להצטרף לטיולים מחוץ לברלין בתוספת מחיר, או להתרכז בעיר עצמה בצורה עצמאית. וזה היה הפיתיון שלא יכולתי לעמוד בפניו. כמה פעמים ראיתם טיולים מאורגנים שמלבבים אותך בביקורים במוזיאונים - לא אחד או שניים, אלא בכמות?. החלטנו מיד, צלצלנו לחברת "
השטיח המעופף" (גילוי נאות - שילמנו תבין וטקילין, והכתבה אינה מכורה), וטסנו באות ערב לברלין.
המדריכה שלנו, חנה דולב הייתה משהו מהסרטים. נמרצת, מלאת ידע, וגם כשלא היה רשום בתוכנית לבקר פה או שם - היא לקחה על עצמה להרוות אותנו במה שיותר. מסירות כזו למטיילים, ותחושה כה טובה של דאגה לרווחתם - לא מוצאים בכל יום. היא ידעה מתי לעשות פסק זמן ולדאוג שנאכל, נשתה ו"נתפנה" במידה הרצויה. היא מכירה כל מסעדה, חנות ואתרים כל שהם בברלין. עצותיה היו פנינים. בזכותה הפך הטיול לחויה עוד יותר מרתקת.
אבל העיקר - ברלין. אנשים כה מנומסים ותרבותיים כמו בברלין, שכה מנעימים לך את השהות - לא מצאנו אפילו בתאילנד, בה השירות לזולת הוא בדמם. בתי המלון כה נקיים, מצוחצחים, העיר נקיה ונעימה, מגדלי הענק המדהימים אינם מזכירים שום דבר דומה בעולם. אדריכלות כזו נועזת וחדשנית יכלו להרשות לעצמם רק הרומאים, בימי קדם, ובמידה מסוימת הצאר פטר הגדול, שבשלוש שנים בנה לעצמו עיר בירה חדשה, עם תעלות מים כמו בוונציה - סן פטרבורג.
נראה שהארכיטקטורה הברלינאית ינקה את שורשיה המודרניים מלודוויג מיס ואן דה רואו, שעיצב בין היתר את בנין המוזיאון העירוני שבמיתחם המוזיאונים בכיכר פוטסדאם. יש בבנין את אותם הערכים שעיצב מיס בניו-יורק בבנין סיגראם, שנחשב לאחד מהחשובים בניו-יורק מאז הוקם באמצע המאה שעברה. אין קירות חיצוניים. בו יש רק פסים המהווים תמיכה לחלונות הזכוכית ולבנין עצמו. הכל זכוכית. במוזיאון העירוני הזה מצויים בין היתר, אוצרות תרבות כמו האוסף הגדול ביותר במוזיאון אחד של האכספרסיוניסטים הגרמנים שהיטלר ציווה להשמיד, בכנותו אותה "אמנות דגנרטיבית".
פוטסדאם פלאץ (כיכר) הייתה שטח עזוב ולא נחשק, שהשתרע על מאות דונמים של חול. עיריית ברלין עודדה חברות ענק כמו סוני ועוד, שתבנינה את משרדיהן בכיכר, תמורת בנית מין כיכר פנימית ביניהם, שצריך להיות יודעי ח"ן כדי לדעת מהיכן להכנס לשם. תקרת הזכוכית המהממת, שמחליפה אורות מדי כמה שניות, מהווה תצוגה מרהיבה, שמהפנטת אותך לכמה שעות. מתחתיה - מזרקה שהאורות היוצאים ממנה יוצרים גם הם מיצג בפני עצמו המשתלב עם הכיפה, מסעדות ובתי בירה.
גם את כיפת בניין הרייכסטאג שהופצצה במלחמה, בנו מחדש, ומזכוכית. זכוכית היא החומר המועדף על הארכיטקטים שבונים את ברלין החדשה. כך גם בביקור ב"גאלרי לאפייט" שברחוב הכי מהודר ומאלף בעיר - פרידריש שטראסה, מגלים שלחנות שבתוך הקניון הענק יש תקרת זכוכית מחודדת בצורת קונוס, המשתפלת ויורדת למטה בקונוס הפוך. גם כאן צבעוניות האורות היא מיצג מהפנט. חנה לקחה אותנו גם לבנין בנק גדול, שהארכיטקט והמעצב הגדול ביותר כיום, פרנק גרי היהודי האמריקני, עיצב את אולם הכנסים של הבנק, כשפסל של כעין ציפור ענק מרחף מעליו ומהווה את תקרתו. כל יצירה של פרנק גרי בעולם מהווה סיבה טובה לנסוע ולראותה וכם אסור גם להחמיץ יצירה זו.
המלון המקסים שלנו שכן בקרבת הפוטסדאם פלאץ. כיף להיות כה קרוב למרכז קניות, מסעדות, בתי בירות ושכולו מוקף בבתי דירות שעיצובן פשוט לא רגיל ומופלא. ובל נשכח את ארוחות הבוקר במלון, שלכמותן לא זוכים גם במלונות דה לאקס, בעוד שלנו היה רק 4 כוכבים... הרכבת התחתית והעילית הן משהו שראוי היה לשלוח את מנהלי הרכבת שלנו לשם כדי ללמוד ולהפיק לקחים. נקיון, שקט, סדר, מהירות הגעה בצ'יק צ'אק. ה"רכבת הקלה" שקרויה שם "טראם" סיימה את הקריירה שלה, ורק בחלקים של העיר המזרחית לשעבר עדיין נראית לפעמים. שירות האוטובוסים מהיר ללא המתנה של יותר מכמה דקות. בקיצור - אפשר להסתדר נפלא גם ללא מדריך. אבל - רק אחרי שסיירת עם מדריך והכרת את פני העיר.
מכל שפע המוזיאונים, שהידוע בהם הוא הפרגמון, ודווקא אליו לא הספקנו להגיע, היינו בכמה, על אחד כבר( me) דיווחנו ובו תערוכת "כולנו קאניבלים?” שתהיה פתוחה עד ה-12.9. לידיעת כל הישראלים שטסים לברלין. מוזיאון me מצוי ברובע היהודי הישן ששופץ, ברחוב הגלריות של ברלין - אוגוסט שטראסה. ברחוב מצויות גלריות גם בתוך חצרות פנימיות, יחד עם בתי קפה מקסימים, שלא מרבים לראות בם תיירים אלא בוהמיינים ואינטליגציה גרמנית. המוזיאון השני הכה מרשים שראינו, ועליו נדווח לחוד בהמשך, הוא ה"נויה ברלינישה גאלרי" שברחוב אלטע יאקוב. השלישי המרשים במיוחד הוא הגלריה העירונית (חלקה המודרני של זו המצויה באי המוזיאונים ומכונה "מיטה", ובה מצוי הריכוז הגדול ביותר של גדול אמני גרמניה במאה התשע עשרה - קאספר דוויד פרידריש). במוזיאון החדש יותר, יש אוסף מדהים של ציור גרמני מהמודרניזם ואילך, ותערוכות מתחלפות של אמנות עכשווית, שפשוט מדליקות את הצופים. כך תערוכת ריינר פטינג, עליה נדווח בבלוג הבא.
אפשר להמשיך ולתאר את קסמי ברלין. אם תבקשו - נמשיך ונפרט. אך כדי לא להלאות, זה הכל להפעם. ואילו אנו נוסיף לראות בעינינו את המראות המרהיבים של נהר השפייר ופלגיו, העוטפים את כל חלקי העיר בשפע ירוק העצים וכחול המים, על הקתדרלות הקולוסאליות, הרוח הבינלאומית שבה שומעים בליל שפות כמו איטלקית, צרפתית מעט ואנגלית, טורקית וגרמנית. ונחלום על הביקור הבא שם.
