מולי סוויני - בריאן פריל - הרואה העיוורת <br>

אין לנו בארץ הזדמנות לראות מחזות רבים של מחזאים איריים והפעם יש לנו הזדמנות כזו לראות מחזה שכתב האירי בריאן פריל שהוא אחד המחזאים הידועים של אירלנד ונחשב לחשוב מבינם בתקופתנו.

הוא כתב את המחזה "מולי סוויני" ב-1994 כאשר ב-1979 כתב מחזה אחר הבנוי באותה מתכונת של מולי סוויני.

בריל כותב באנגלית למרות רצונו לכתוב באירית וזאת הוא עושה כדי שמחזותיו יזכו לתפוצה רבה יותר.

בכתיבת שני המחזות בצורת פרוזה - מונולוגים - הוא חשב שזאת צורה שבה יוכל להתגבר על מגבלת הלשון.

למעשה מולי סוויני אינה הצגה בצורה שהיינו רגילים לראות עד היום.

בזמן האחרון במקרה או שלא במקרה מתוך 10 הצגות שראיתי 7 היו בסגנון זה. האם זה מקרה? נראה לי שזה הסגנון החדש של הבימוי, שלי לא נראה כלל.

סגנון חדש זה של בימוי הצגה הוא ללא דו שיח וללא דיאלוגים. יש מונולוגים הבאים אחד אחרי השני והם המהווים את ה"הצגה" כולה.

במולי סויני כל שחקן משחק לעצמו, כל שחקן נמצא בעולמו שלו ללא כל קשר עם הפרטנרים שלו - השחקנים האחרים. אין מגע ביניהם וגם לא קשר של מבט או מילה המופנת אל השני. האם זו האופנה החדשה בתיאטרון? מקווה שלא.

מולי סוויני הנה הצגה סטאטית. אין בה כמעט תנועה של השחקנים. כל אחד עומד בפינה הקבועה שלו ולא מחליף מקום. יש מעמדים שהוא לא זז משך דקות ארוכות.

כל אחד מגיש את המונולוג שלו לפי סדר קבוע שכמעט ולא משתנה. הרופא מדבר, לאחר מכן הבעל ולאחריו האישה ושוב הרופא, הבעל וכו'. שום גיוון. שום תנועה. כאשר האחד מדבר השניים האחרים קופאים במקומם.

כל אחד מדבר על דברים הנוגעים לו ללא קשר בין סיפור לסיפור.
האחד לא מתבונן בשני גם כאשר במונולוג יש כביכול שאלה אל השני ותשובה.

התפאורה והתלבושות - פולינה אדמוב הנה עיגול באמצע הבמה כששלושת השחקנים כל אחד במקום קבוע עומד כמעט ללא תזוזה ובקדמת הבמה בריכת מים קטנה כשמפעם לפעם מולי מכניסה את רגליה בתוך המים.

בכמה מעמדים כנר - נמרוד נול - מסתובב על הבמה כדי להנעים בנגינתו היפה את הזמן.

התאורה - רוני כהן יחד עם התוכן הופכים את המחזה לפיוטי ביותר.

ג'טה מונטה ביימה כל זאת בימוי איטי ומתמשך, בימוי ללא קצב, בימוי פיוטי מאוד.

השחקנים במשחקם המעולה מרגשים אותנו. למרות צורת המחזה והודות לבימוי המיוחד והטוב של מונטה, כולם גורמים להנאה לצופים אם כי הנאה מסוג אחר.

זהו אתגר גדול לחאן הירושלמי כאשר העלה הצגה זו וטוב שעשה כך.

המחזה מבוסס על מקרה אמיתי בו בעלה של עיוורת 40 שנה ורופא מנסים להחזיר לה את הראיה. השאלה היא האם הניתוח יצליח והאם העיוורת תוכל לראות משך כל חייה.

פרנק (יואב הימן) כבעלה מתקשר עם רופא ד"ר רייס (אבי פניני) הרוצה לחזור לעבודה לאחר שירד מגודלתו. הוא משתמש בעיוורת כשפן ניסיונות אם כי מזהיר מה עלולות להיות התוצאות הנובעות מהניתוח.

בסופו של דבר מולי נחשבה מבחינה קלינית כרואה אך מבחינה פסיכולוגית נשארה עיוורת.

לאחר הניתוח חלק מהראיה חזרה אך הראיה שלה הייתה עיוורת.מולי הייתה אומנם תקופה ארוכה עיוורת אך לא הרגישה זאת בגלל אביה שדאג לה לכל. האושר שהיה לה כעיוורת אבד לאחר הנתוח.

כל המונולוגים כאמור מבוצעים מצויין. התפאורה והתלבושות עוצבו על-ידי פולינה אדמוב. חצי עיגול באמצע הבמה כאשר שלושה שחקנים כל אחד במקומו הקבוע ללא תזוזה ושינוי מקום נמצא על הבמה לאורך כל הערב.

בקידמת הבמה בריכת מים קטנה כשמפעם לפעם השחקנית (אורית גל) המשחקת עיוורת מכניסה את רגליה בתוך המים.

אבי פניני משחק מצויין את תפקיד הרופא שירד מגדולתו ונראה כעת הן במראהו והן בתנועותיו יותר כהיפי פושט יד מאשר רופא. הוא נמצא בתנוחות משונות בזמן שכל אחד אומר את המונולוג שלו. הוא בשכיבה על הרצפה, בקריעה, בשכיבה על הבטן ועל הגב ועוד.

לראות או לא לראות: למרות צורת ההצגה היא מרתקת וחוויתית ביותר. כדאי לראותה כשמודעים לסוג ההצגה אליה הולכים.