מהומות לשם מהומות

המהומות בלונדון הביאו אותי להרים טלפון לכמה חברים ועמיתים.
מה נשמע, שאלתי. ממש נורא, אמרו כולם, פשוט שוקינג.
מישהו ניסה לשדוד אתכם, שאלתי, גנבו לכם את האייפון, נקלעתם לשריפה? לא, מה פתאום. מתברר שאיש לא חווה ישירות את המהומות. זה רחוק מדי, הסבירו, מדובר בשכונות שוליים, שבאופן רגיל ביומיום אין לנו מה לחפש שם. המקסימום ששמעתי היה מזוג חברים, שסיפר כי החליטו לבטל ביום שלישי יציאה לארוחת ערב ב"וורקינג דלהי", פשוט כדי לא להסתבך.

מהשיחות הבנתי שהחברים בלונדון צופים במהומות בטלוויזיה בדיוק כמו שצופים בהן בישראל, במדריד או בטימבוקטו. אין להם שום נקודת חיכוך עם המציאות בשכונות הללו. מבחינתם הם חיים כאילו מדובר ביקום נפרד.

לא התייאשתי. הרמתי טלפון לחבר, העובד כעורך-מתאם בדסק החדשות של אחד העיתונים הגדולים בבריטניה. ביום רביעי אחר-הצהריים כל העיתונאים שלו היו בשטח, בעיצומו של איסוף החומר לסוף השבוע.

תגיד, שאלתי, מה התחושה שאתה מקבל מהעיתונאים שלך בשטח? זה באמת נורא כמו שנראה מרחוק?

כן, אמר. כולם פה ממש בשוק. כולל עיתונאים שמכירים את המציאות באזורים הקשים וכבר סיקרו בעבר התפרצויות קודמות. הפעם מדובר במשהו שונה לחלוטין. זו פריצת כל המוסכמות, שבירת כל גבול בכל מה שקשור בחוק וסדר. האלימות והברוטליות חסרי תקדים. בבריטניה יש מדי פעם מהומות על-רקע חברתי, אולם הפעם זה סיפור שונה ומפחיד. שודדים חנויות, גונבים מאנשים ומציתים כדי לשרוף. והמשטרה, בשורה התחתונה, די חסרת אונים.

שאלתי אם יש כבר ניצנים של הבנה מה גרם להתפרצות. והכוונה, מעבר להרג בטעות בידי שוטר שהצית את המהומות.

הבנה עדיין אין, ונראה לי שייקח עוד זמן מה לעכל ולהבין מדוע כל זה התרחש בצורה אלימה כל כך, השיב. ייתכן שהתחלה של תשובות צריך לחפש במה שמכונה "תרבות הכנופיות". התופעה הזאת מוכרת בעיקר בארצות הברית, אולם היא קיימת גם כאן בבריטניה.

כוונתך שלמהומות האלו יש פן גזעי, אך עדיין מפחדים לומר את המילה המפורשת?

לא בדיוק. אלו אינן מהומות גזעיות במובן זה שקבוצה אתנית אחת נלחמת באחרת, אבל הייתי מנסח זאת כך: תרבות הכנופיות מזוהה יותר עם הקהילה השחורה. ואני אומר את זה בשיא הזהירות ומקווה שלא אתחרט על-כנותי.

גם הדינמיקה של המהומות האלו נראית שונה.

אכן. הדינמיקה לא רק שונה אלא גם מוזרה. בפעמים קודמות המהומות היו מקומיות והוגבלו לאזורים כמו בריקסטון, טוטנהם, ברדפורד. אולם הפעם המהומות לא הוגבלו למקום מסוים אלא התפשטו בו-זמנית במהירות ברחבי לונדון ומעבר לה. הכל התרחש במהירות מדהימה ויצא מכלל שליטה.

אולי זה הממד הטכנולוגי, אפקט המדיה החדשה.

זה חלק מהעניין. הכול קל יותר ומהיר יותר. ואם עוברת ידיעה ברשת על התאספות במקום מסוים, תוך דקות מגיעים עוד ועוד אנשים והעסק מתפתח ויוצא מכלל שליטה עוד לפני שהמשטרה מספיקה להגיע. על-אף שגם הם יושבים על הרשת.

זו דינמיקה שמזכירה קצת את מהומות ה-G-20 האלימות ובאחרונה גם את מהומות הסטודנטים נגד העלאת שכר הלימוד.

לא, ממש לא. המהומות הפעם שונות לחלוטין. הפעם לא מדובר באנשים שמפגינים. זו לא מחאה שיצאה מכלל שליטה. זו לא מחאה בכלל. לא נגד קפיטליזם או עוני או משהו אחר. זו שריפת בניינים לשם שריפתם, גניבה ושוד לשם גניבה. זה משהו שלא ראינו קודם ואנחנו עדיין לא יודעים לשים את האצבע ולומר במה מדובר. הדבר היחיד שברור הוא שמדובר בחֶברה חולה. יהיה צורך בהרבה "Soul Searching" כדי לרדת לשורש העניין, ולא בטוח שזה מה שיקרה באמת כי ברמה הפוליטית יהיו חייבים לדכא את העניין חזק ומהר ובזמן, לפני שיתחילו חגיגות האולימפיאדה בלונדון בשנה הקרובה.