בחורה ישראלית צעירה , דפני ליף, ומספר צעירים , שהתלוו אליה ב-14 ביולי כדי להציב את האוהלים הראשונים בשדרות רוטשילד , הם כבר חקקו תאריך חשוב בתולדותיה של מדינת ישראל - יום הבסטיליה הישראלית .
ב-14 ביולי 2011 הצליחה קבוצה קטנה של צעירים לנפץ את הבסטיליה של אדישות וקיטור ויצירת בסיסי עשייה אקטיבית. בהצבת האוהל הראשון, שסחף עוד 80 קהילות של אוהלים , הונחו יסודות לעשייה, המעלה על סדר היום כמיהה לשינוי חברתי .
התקשורת התמקדה בעיקר בהפגנות המוניות , שעלו וגעשו כפרץ מפתיע ברחבי הארץ . הפגנות המוניות נלכדו יפה בעין התקשורת . מצער אותי , שהתקשורת פסחה על תופעה מרשימה של מעגלי דיון , ששטפו את המאהלים . מעגלי דיון רבים , שנשבה בהם רוח של כמיהה לסדר יום חברתי חדש בישראל .
החברה הישראלית חבה תודה גדולה לתנועת המחאה, שהעניקה לנו פנינה ערכית ורבת עוצמות של שיח ציבורי , שכל תכליתו להניח אדנים למדינה, הרואה לנגד עיניה בראש ובראשונה את ההון האנושי כערך עליון.
אני מבקש להתייחס אל מעגל דיון אחד כזה , שהיה רחוק מעיני המצלמות . מעגל דיון שהיה בערבו של יום די קודר במציאות הישראלית , והתקיים בקטע הקטן בשדרות רוטשילד בין רחוב נחמני ובין רחוב בצלאל יפה .
זו הייתה התכנסות שנייה של אותו מעגל , שהמתמקד בדיון בטקסטים מתוך הספר "אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל. אודה , שזה היה ערב קשה . ערב המביא עימו לדיון התוסס ידיעות כואבות על רצח של חיילים ואזרחים במבואות העיר אילת , וחששות כבדים מה טומן בחובו המחר .
לדיון הערני בתוך הסאונה הרותחת של אוגוסט לוהט נכנסות זו אחר זו ידיעות על רצח , שמבצעת חולית דמים , שבאה מסיני לזרוע מוות . בתוך האווירה הזו של מוות ודם בדרום מתקיים מעגל דיון כואב במיוחד, כשבידי המשתתפים דפים מטקסט של "אלטנוילנד" . מנחה הדיון הוא צעיר ישראלי , שנולד בישראל למשפחה שעלתה מאתיופיה וכיום תלמיד במכללת ספיר .
משדרות רוטשילד אני נזרק עשרות שנים לאחור , לאי שם בשיעור מחנך בכתה ח' בבית הספר לילדי עובדים ע"ש משה הס בפתח תקוה , לשיעור בו אנחנו קוראים אותו טקסט בהתרגשות . כי כך אנחנו רוצים לראות את המדינה העתידה לקום . אנחנו מזדהים עם שורות מספרו של הרצל , המביעות משאלה על "כינונה של חברה שתהיה מושתתת על עקרונות של שוויון סוציאלי...זו תהיה מדינה חילונית שוויונית , מדינה של צדק חברתי" . (מילים מוכרות מקצב סוחף של קולות שניתן לשמוע בימים האחרונים)
היינו ילדים על סף כניסה לעולם של נעורים ובגרות התווכחנו בלהט על הסיפא למשפט הקודם - "יש מקום רב ליוזמה הפרטית והעיקרון החברתי המוגדר בהדדיות" . הכיתה נחצתה בין מצדדים ובין מבקרים . אך כל הכיתה תמימת דעים , עם המשפט "צדק חברתי אינו מתיישב עם זכויות יתר לבעלי הון".
באותו להט דנים באותו טקסט כאן בשדרות רוטשילד רק בהבדל אחד . אני פגשתי את הטקסט הזה פעם ראשונה ערב לידתה של המדינה , וכאן ההסתכלות היא מתוך התייחסות להיסטוריה , שחצתה כבר ששים שנות מדינה .
כשאני פגשתי את הטקסט כנער לוותה אותי אופטימיות , שאת הצדק החברתי והשוויון הסוציאלי אנחנו יוצקים ביסודותיה של מדינה חדשה העומדת לקום .
כצופה מהצד במעגל הדיון בשדרה חשתי עוצמת פער בין ציוויו החברתיים של הרצל באלטנוילנד ובין המעשה בפועל על-ידי המתיימרים להיות מיצגי החזון ליד הגה השלטון.
הדיון נמשך ולזכותו של המנחה הצעיר יש לי רק מלים טובות , כשהוא מצליח לשלוט ביד רמה בדיון , שעלול כל רגע לנוע ליותר מדי סמטאות צדדיות .
דווקא המנחה הצעיר , מיוצאי אתיופיה , ואווירת הדיון במעגל החזירו לי את התקווה , שניתן לגשר על פני עוצמת הפער בין התקוות שליוו אותי כנער במפגש הראשון עם אלטנוילנד ובין כל מה ומי שמפגישות אותנו המציאות הנוכחית כיום.
