האדם צריך לדעת דבר גדול בחייו: לנתק את הכעסים הפנימיים שלו ולחשוב על הדברים כמו שהם, בלי לערב כעסים ודחפים פנימיים. כאשר האדם מערב כעסים ודחפים פנימיים, מאבד הוא את כל האמת שבחייו. ואף אם אתה מרגיש ורואה שהשתיקה שלך גורמת להפסד והאויב שלך משתמש בה להזיק לך, מוטב נזק של השתיקה ולא הנזק של התגובה עם כעסים פנימיים שבך, משום שתגובה עם כעסים פנימיים, סופה צער ונזק ארוך טווח יותר מהשתיקה. וידע האדם יסוד גדול, שמה שהשכל לא עושה, הזמן עושה. יש לזמן כוח גדול יותר מכל עשייה שיעשה בפזיזות ובכעס.
ומסופר על שני שרי צבא גדולים אשר בין מדינותיהם הייתה מלחמה גדולה וקשה, ואלפים מתו במלחמה הזאת. באחד הימים ישבו חכמי ויועצי אחת מן המדינות ונתנו עצה למלך: הנה אלפים ורבבות מתים במלחמה הזאת אשר לא נגמרת וכמה אלמנות וכמה יתומים יש לשני העמים. אנו מבינים שאי-אפשר לעצור את המלחמה משום שעמנו נלחם על עקרונות חשובים והעם השני נלחם רק למען רצונו להילחם ולשפוך דם. אך עצה טובה לנו למלכנו, יקחו את שר הצבא שלנו ואת שר הצבא של המדינה הנלחמת בנו וכל אחד יקח את חרבו ויילחמו, ומי שינצח וימית את שר הצבא של המדינה השנייה, הניצחון יהיה לעמו בלי כל השפיכות דמים הגדולה של כל החיילים ובני העם.
שמע המלך ושמח, אך ביקש את אישור המדינה השנייה. כשהציעו להם עצה זאת, שמחו שמחה גדולה. אף להם המלחמה החלה להכביד מאוד ופגעה בהם בפרנסה ובכל מהלך החיים והמלך של אותה מדינה ידע ששר צבאו אכזר וצמא דם והיה בטוח שינצח. וכך קבעו שתי המדינות - מיום מסוים, המלך של העם הראשון אשר הציע את המלחמה הזאת יעמוד בצד אחד ואחריו כל שריו וקציני צבאו, ושר צבאו יעמוד להילחם עם שר הצבא אשר מלכו ושריו וקציניו יעמדו מאחור, ומי שינצח, לו משפט הבכורה וכל דרישות ובקשות הצד המנצח יקוימו.
כל בני שני העמים שמחו מהעצה, אך היו מודאגים מאוד. שרי הצבא היו אהובים. במדינה הראשונה השר היה איש עניו, בעל מעלות ומדרגות נעלות. ובמדינה השנייה שר הצבא היה איש יהיר וגאה אשר בני עמו הלכו שבי אחרי יהירותו. יום הראשון עבר, מלחמה קשה של שעות ארוכות, פעם ידו של הראשון על העליונה ופעם ידו של השני, אך בסוף המלחמה הייתה שווה, ובהסכמה של שני המלכים דחו להמשיך את המלחמה ליום המחר. ביום המחר שוב המלכים ישבו בדאגה וכל השרים והיועצים בחרדה, ושוב המלחמה הייתה שקולה ודחו את המלחמה לעוד יום. כך עברו עשרה ימים, הכל היה קשה מאוד, לחוץ מאוד ומדאיג מאוד.
ביום העשירי, שר הצבא של המדינה הראשונה, השר העניו והאציל, הצליח להכניע את השר של המדינה השנייה ולשים את חרבו על גרונו. והנה בעוד רגע הורגו ומנצחו, ופה הסתיימה המלחמה הקשה בין שני העמים שלקחה זמן ממושך של שנים. אך רגע לפני שהכניעו השר הראשון, השר של המדינה השנייה, הגאה והיהיר, ירק בפניו של השר הראשון. ברגע שירק, התרומם השר הראשון ולא הרגו ולא עשה לו מאומה, השר השני לא האמין והמלך של מדינתו עמד נפעם. הנה ניצחו אותנו בעוד רגע, מדוע הוא לא הורג את שר הצבא שלו?!
עמד שר הצבא הראשון ואמר: אנו נלחמים על אמונה אשר אנו מאמינים בה, על עקרונות אשר הם העקרונות של חיינו, אך ברגע שנכנסים כעס ושנאה במחשבותינו, המלחמה נהיית מלחמה של כעס ושנאה, ומלחמה כזאת היא לא מלחמה אמיתית, היא מלחמה על צרכים אישיים. ברגע שירקת על פניי, אם הייתי מוציא אותך להורג, זו הייתה מלחמה אישית ומלחמה על כעס, על פגיעה, על שנאות אישיות, זאת מלחמת חורבן שטמון באחריתה נזק יותר מניצחון מדומה בראשיתה.
לכן, כשיורקים על האדם, החוכמה הגדולה לא לנצח באותה שעה את המלחמה, אלא לחכות לזמן הנכון לנצח במלחמה. שנאות וכעסים, אף אם חושבים שזו עצת ה', זו עצת יצר הרע ולא עצת ה', כי "עצת ה' לעולם תעמוד". ואם יש כעס, אין את הקב"ה עם האדם, משום שכל הכועס כמי שעבד עבודה זרה ובוודאי הקב"ה ועצתו לא תעמוד עם עובד עבודה זרה.
לכן ילך האדם בדרך ובמתווה אשר הולך בה, "דרך המלך", נלך ולא ניטה ימין ושמאל, ולכל צער יש סוף ולכל כאב יש מרפא. וכשאדם יודע שהוא מתרפא מהכאב, זה חלק גדול מן הרפואה של הצרה והבעיה, וכשאדם אינו יודע שהתרפא, וחושב עוד על המחלה ועל הצער האם הוא בריא או לא?! זו הבעיה והצרה הגדולה של האדם.
התפילה הגדולה
לפני כמה שנים ביקשו מאיתנו לקבוע מזוזה בבית חולים מהחשובים בארץ הקודש, אשר אחד מן הקרובים האהובים עלינו תרם מחלקות וכולי. המנהל של הבית חולים הסתובב והראה לנו את המחלקות, מחלקה אחת, הראה לנו, זו מחלקה של חולי סרטן. מחלקה שנייה של השתלות. וכך הראה לנו עוד כמה מחלקות והסביר ואמר על כל מקום ומקום. בסוף אמר לנו על איזו מחלקה שהיא המחלקה הקשה ביותר והמסוכנת ביותר בבית החולים. הסתכלנו בפנים והנה ראינו אנשים נראים טוב - הולכים, אוכלים, שותים, מדברים עם בני משפחותיהם. שאלנו את מנהל בית החולים וכל החכמים אשר איתו: מדוע זו המחלקה המסוכנת ביותר?! ענה ואמר: מי שחולה בסרטן או בכל מחלה יודע ונלחם להתמודד עם המחלה, פה זו המחלקה לפני שיוצאים לבית, ויש הרבה אנשים שהזמן הזה שאחרי שעברו את המחלות הקשות לצאת בריאים לחיים הרגילים ולהתנתק מהחולי שעברו, זה הדבר הקשה והחמור ביותר בשבילם. ולכן זו המחלקה הקשה ביותר.
לדעת ש"סיימנו ניסיון גדול" ולצאת לחיים חדשים, עם כל הצער והכאב, זו התפילה הגדולה שכל יהודי צריך להתפלל כשעוברים ניסיון קיומי. לדעת לא לענות ולעשות דברים מכעס אלא עם יראת שמיים, ולדעת לצאת מן המחלקה של האנשים שבריאים אך לא יודעים בנפש להתנתק מהחולי, זה הדבר החשוב ביותר, משום שאדם שצועק ואומר עברתי ניתוח וחולי, אולי הכאב בגוף עבר, אבל כל עוד שמזכיר זאת, עדיין לא התרפא. לספר על ניסיון שעבר, אולי הניסיון עבר, אך הרושם עדיין נמצא בתוכו.
לכן ניקח את הלימוד שצריך ללמוד, את האמונה בהקב"ה שרוצה לראות את עם ישראל עובדים את הקב"ה בכל המצבים, בטוב, בפחות טוב, בשמחה ובצער, ולהמשיך באמונה בה'. "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון ולהגיד בבוקר חסדך". "בוקר" זה כשבוקר לאדם וטוב לו וכל ענייניו בצד הטוב ביותר. אך להיות חזק בלילות, כאשר הכל חושך ורע, לדעת שזה ניסיון ולחזק את האמונה בלילות.
הנה כשלוש שנים אנו בניסיון קיומי גדול וקשה, השתדלנו להפחית בדיבור ומעטים יודעים הצער והיגון אשר עברנו. אך אנו יודעים שזו כפרת עוונות ותיקון לכלל ולפרט, והצער שעברנו זה זריעה לדורות לקהילת קודש שובה ישראל. בראשית כל הצער בראש השנה חלמנו חלום קשה אשר לא הבנו אותו ונפשנו הייתה בצער גדול. ואחרי שנולדו לנו הבן מאיר אליהו שיחיה והבת יהודית שמחה שתחיה, התחלנו להבין החלום אשר חלמנו חודש לפני כן, וככל שעברו הימים הבנו שהקב"ה הראה לנו בראשית את כל הצער הקשה והנורא אשר אבן מקיר תזעק. ולפני כשנה וחצי קראנו לבודדים אשר עמדו בעוז ותעצומות ואמרנו להם כל דברי החלום, דבר דיבור על אופניו, עניין שפיכות דמים של בן משפחתנו וכלה בשיטפון גדול בניו-יורק ועוד דברים אשר השתיקה יפה להם ולכן יודעים אנו שזה סיום הניסיון. ובעזרת ה' "וקווי ה' יחליפו כח".
מתחילים באיתמר בן-גביר שהוא השר לשגעון הלאומי - דיינו, עוברים לשר האוצר ששודד את הקופה הציבורית - דיינו, ושר המשפ...
