הסופר אברהם מאפו בספרו 'אשמת שומרון' כתב : "ואמת ונכוחה ברחו משערי שומרון, להיטמן בנקרות צורים ובסעיפי הסלעים, ביער שכן הצדק ובמערות האמונה". כמו כל שנה, בתחליתה, באמצעה, ובסופה, יעמדו מורי ישראל על עמוד הקלון, שרים ומנכ"לים יקראו לבמות התקשורת, וכמו שאמרו הגששים החיוורים במערכון על 'העולה המיליון': הם ישאלו אותן שאלות ואלה ישיבו אותן תשובות. מדוע מושקעים כל כך הרבה כספים ותוצאות אין.
האמת הנעדרת, זו שמרקידה את מערכת החינוך, מעצבת את דמותו ואת תבניתו, נמצאת באקדמיה הישראלית, וליתר דיוק במחלקות האחראיות על תוכניות הלימודים בבתי הספר. אלה מעולם לא יישאלו מה חלקם בדבר, מעולם לא יתנו דין וחשבון. אבל את החשבון המלא הם ידרשו במזומן.
בשלושה מרכיבים עיקריים נבחנים תלמידי ישראל במבחנים בינלאומיים: חשבון, מדעים, שפה. בשלושתם, ההישגים לא מרשימים. ואולם לפני שנסביר מדוע, יש להדגיש שמדינת ישראל מילכדה את עצמה כאשר הסכימה לחתום על הסכם הצטרפות למידנות
OECD. אין, ואף אסור, לבצע השוואות בינלאומיות בכל תחום שהוא מפני שניסיון האחדה של שאלונים לא עולה יפה. ולא רק במקצוע 'שפת אם' אלא במדעים ואפילו במתמטיקה.
מדוע ההישגים בכל זאת נמוכים יחסית גם באותם נושאים שלכאורה 'אוניברסליים'? בתחילת שנות ה-90 במאה הקודמת, לפני 19 שנים, יצאו לאור שלוש תוכניות גדולות המשפיעות עד היום הזה על כל המערכת. הראשונה, שימוש בשיטת הבדידים ללימוד חשבון בכיתות הנמוכות, השנייה לימוד שפת אם בשיטת 'השפה כמכלול', שלישית, תוכנית ללימודי מדע עד חטיבת הביניים, קראו לה 'מחר 98'.
על שלושה חטאים אלה מבית מדרשה של האקדמיה, משלמים ריבית דריבית. נתמקד בראשונה. אומנם שיטת הבדידים חלפה לה לפני שנים אחדות, אולם ספיחיה, כמו ספיחי סופת הוריקן, מנשבים במערכת. לזה נלווית תוכנית לימודים, אשר נכתבת ומנוסחת על-ידי וועדת מקצוע שבה יושבים אנשי אקדמיה וכמה מורים. דעת המורים בדרך כלל לא מתקבלת, והעדויות לכך רבות. מה יש בתוכנית הזו שמעלה את לחץ הדם של מורים רבים? מדוע תוכנית הלימודים האחרונה נכתבה במשך 10 (עשר!) שנים וטרם הסתיימה באופן סופי?
תארו לעצמכם שתלמיד בפיזיקה ברמה של חמש יחידות, בכיתה יוד, נדרש ללמוד את תורת הקוונטים על משוואותיה בטרם למד משוואה ריבועית, טריגונומטריה, חוקי ניוטון, משוואות דיפרינציאליות וכו'. האם מישהו באמת מצפה מהמורים המבריקים ביותר שיצליחו ללמד את התלמיד עם שאר חבריו המצטיינים? אין סיכוי. זהו המצב בכיתות א'-ב' למשל. חוץ מפעולות חשבון יסודיות: חיבור וחיסור, נדרשים הילדים ללמוד עשרות נושאים ותת-נושאים, הם כותבים בחוברות (חד-פעמיות) מילה או שתיים, מספר או סימן חיבור, העברת קו ביד חופשית (כלומר אין סרגל בעולם), סכום הדפים עשוי להגיע לכלל ספר עס-כרס בגודל של 700 עמודים, אין לימוד בעל-פה שהוא יסוד היסודות בכל תחום (אני מודע ל'פרמיטיביות' שבצהרה זו), הכל במהירות. הנה דוגמאות מהנושאים שילד בכיתה א'-ב' צריך ללמוד: מנייה עד 50 , ספירה עד 100, סימני השוויון והאי-שוויון, ישר המספרים, כפל וחילוק עד 20, הזזה או שיקוף. "יש לפתח בתלמידים את היכולת לפתור משוואות פשוטות על-ידי ניסוי ובדיקה. בשלב זה אין מלמדים דרך אלגוריתמית לפתירת משוואות." חקר נתונים, שברים, וזה תקציר של שלל הוראות והנחיות בשפה 'גבוהה'. האם מישהו השתגע? האקדמיה בוודאי שלא.
וכל זה למה? האם מישהו מקבל ברצינות גמורה את העובדה שמורה מצטיינת לא מסוגלת להסביר את החומר הזה לתלמידים בני השש והשבע? למחפשים תשובה שיפנו אל המתמטיקאי פרופ' לינדרשטראוס שזכה בפרס יוקרתי מלפני שנה, כך הוא אומר: יש לי ילדה בכיתה ו', ילדה טובה, בית ספר טוב, ואני לא מסוגל להסביר לה את שיעורי הבית, במקום שהמתמטיקה תעסוק בפישוט דברים, היא מסבכת אותם." והוא התכוון בדיוק לוועדות המקצוע שהרצון לסבך ולסבך הוא מנת לחמם היומית. מהנדס ממוצע לא מסוגל להסביר לילדיו את שיטת הבדידים או תרגילים פשוטים, לכאורה, זה מעיד לא על המהנדס אלא על תוכנית הלימוד העקומה הזו. תשאלו מורים ותיקים וחדשים על המונח 'ספירלה'. זה לא סליל או מסלול של מטוס מסתחרר אל הקרקע, זוהי השיטה בה יש ללמד המון תתי-נושאים, מעט מכל דבר, ולשוב אל אותם נושאים תקופת זמן אחר כך, בדרך כלל אחרי שנה. ומישהו באקדמיה מצפה שילד יזכור מהו ציר המספרים או פתרון של חיבור "בשיטת המודול המצרפי"? הצחקתם אותם. ראוי לפנות אל דודו של פרופ' לינדרשטראוס,
מבקר המדינה, עבודה לשנים רבות מחכה לו בם.
תאמרו, שיתאמצו הילדים המפונקים. ממש אין קשר. אי-אפשר ללמד נושאים טרם זמנם ובטח כאשר הבסיס רעוע עד מאוד. ואז מגיעים לחטיבת ביניים. ובמה התלמידים מתקשים? בשברים ואחוזים. מהנושאים הקלים ביותר שיש בחשבון. אבל הזלזול האקדמי בשינון, ובתרגילי הבית והכיתה, נותן את אותותיו. שני נושאים אלה נשענים על פעולות החשבון היסודיות אבל הן לא נלמדות כדרך העולם ואז באות הדרישה לתגבור שעות ולמקצועיות של המורות (האם חשבון אינפיניטיסמלי מדרגה שמונה מסייע למישהו בגיל הזה?) והמערכת בלחץ, הילד מתוסכל, כולם בוכים, שר החינוך מוסיף 12 אלף שעות בשנה לכיבוי התבערה שמציתים מומחי תוכניות הלימוד. והאקדמיה סופרת את הכסף והכבוד.
הכלל הוא ברור: הרצון לדעת הכל מייד, מסתכם בידיעת כלום כל הזמן. אז מה עושים? מודיעים לאקדמיה שאין לה שום חלק ונחלה בכתיבת תוכניות לימודים. זה לא מתפקידה. צוות של שלושה מורים מנוסים וותיקים יכולים בשלושה חודשים להכין תוכנית לימודים פשוטה, נעימה ולא מתסכלת, וגם ספר לימוד אחד לשנה בן 200 עמודים לא יותר. שהתלמידים יתחילו לכתוב למחברות והמורות בלוח. המון כסף מגלגלת תעשיית החוברות החד-פעמיות. כאשר ילד כותב ופותר עוד תרגיל ועוד תרגיל לפי דרגת קושי ולא דילוג מנושא לנושא, ההצלחה תובטח, אם לא לכולם, הרי בודאי שלרובם המכריע.
תשאלו מדוע שיטת סינגפור לא פועלת? אכן, שיטה מתאימה למדינה. היא מתאימה למדינה תואמת סינגפור, אולם, עיקריה של השיטה קיימים כבר בתוכניות הלימודים מלפני שנות דור, עד שבאה מלכת הקרב החינוכי, ובלבלה את היוצרות. והאמת המלאה ומסמרת השיער על תוכנית סינגפור נמצאת ביער יחד עם האקדמיה. תוכניות הלימודים בשאר המקצועות דומות לסילבוס של מחלקות ללשון או תנ"ך באוניברסיטאות, או של הפקולטות למדעי המדינה. בחלק הבא נראה מה קרה למה שנקרא 'מדע' בבתי הספר. ואיך מהפכת המיחשוב תגדיל את התסכול מתוצאות לא מספקות במיוחד.
את המילה מחשב אפשר לכתוב בשתי מילים קצרות: מח-שב. והשאר ברור ומובן.
