למען אחיי

קליין חזר למפקד המחנה ואמר לו שהוא רוצה לשוב לארץ. "יידל היה בחור חכם מאוד. הוא אמר לי שאין בעיה שאחזור, אבל לפני שאני אחליט על כך סופית, הוא מבקש לסייר אתי במחנה". יידל הראה לקליין את האופה שחוסך מצרכים ממנת המזון הדלה שקיבל כדי לאפות עוגות ולהתפרנס. אחר כך הם עברו בנגרייה שבה פעלה מכונה שהורכבה מגלגל אופניים, רצועה ופדל. "מארגזי אוכל הם ייצרו אביזרים פשוטים, מסגרות לאלבומים או פריט ריהוט צנוע. מסלעים שהיו פזורים באזור המחנה הם פיסלו עבודות וחרטו עליהן את התאריך והמקום. ביקרנו בכל בתי מלאכה בזה אחר זה. הם היו אומנם פשוטים ביותר, אבל אנשים עבדו בהם. ראיתי צלמנייה פשוטה שאת התצלומים שצילמו בה פיתחו לאור השמש. הייתה מספרה שבה עבד ספר שסיפר וגילח אנשים בכלים מינימאליים ביותר, ובהמשך ראינו גם סנדלר, חייט, שען. המחנה היה חי! תוסס! עובד! יידל אמר לי: 'הרגו לנו 6 מיליון יהודים, אבל לא הצליחו לשבור את רוח העם הזה'. עשרה חודשים הייתי במחנה ומאז אם שואלים אותי 'מה אני?' אני אומר שקודם כל אני יהודי, ורק אחר כך אני ישראלי. ראיתי את העם הזה בתפארתו".

איך הצלחתם שלא לבלוט בנוף המחנה? הרי המראה שלכם היה שונה משל המעפילים.

"קודם כל תפרו לנו בגדים. ב'מחנות הקיץ' האוהלים היו עשויים שלוש שכבות. המעפילים בתושייתם הוציאו את השכבה האמצעית ותפרו לנו ממנה בגדים כדי שנהיה דומים להם".

איך הם התייחסו אליכם?

"היה רספקט עצום. אנשים שמעו לי, שהייתי ממש המום. רבים מהמעפילים היו חכמים ומשכילים ממני, אבל הם העריצו אותנו בצורה עיוורת. העריצו אותנו כי היה לנו כוח - הרי הברחנו מעפילים - וגם כי רוב האנשים היו בקבוצות של תנועות, ואנחנו היינו על-מפלגתיים. החיים במחנה היו מחולקים לפי קבוצות: המזרחי, בית"ר, אגודת ישראל, הקיבוץ המאוחד, וכן הלאה. הפעילות היחידה שהייתה על-מפלגתית הייתה של ההגנה, כלומר: הפלי"ם שלא היו שייכים לשום גוף מפלגתי. סיפקנו את הארגון והיינו מעורבים בכל התחומים של חיי היומיום. טיפלנו בבעיות מזון, בריאות, דת, עזרנו ביישוב סכסוכים בין אנשים ואפילו בין בני זוג, וגם שימשנו אוזן קשבת".

המטרה שבהקמת 'שורות המגינים' הייתה למנוע מהמעפילים, ששבו לחיות מאחורי גדרות תיל, לחזור למעמד הסביל של פליטים. "אפילו העברנו להם קורס מ"כים", מספר קליין.

הבריטים שחששו ממרד של המעפילים, חילקו את המחנות לתתי מחנות, שביניהם היו גשרונים המופרדים בסלילי תיל כפולים מחוברים לעמודים. חיילי שורות המגינים ניסרו את עמודי העץ כמעט עד הסוף באחד מלילות הסערה. "אמרנו שיש סיכוי שנמרוד בבריטים ורצינו להיות מוכנים ליום כזה. חתכנו כמה מאות מטרים, כדי שנוכל להפיל את הגדרות בקלות אם נרצה לפרוץ במרד".

איך תקשרתם עם מפקדת הפלמ"ח בארץ?

"במחנה לא היה חשמל. היה לנו הסדר עם האיש שהוציא את משם הזבל שהוא מבריח לנו בטריות, אבל החלטנו שצריך להשיג חשמל כי אי-אפשר כל זמן להבריח בטריות. לילה אחד עשינו בחסות החושך תעלה מתחת לגדר. לקחנו חשמלאי, פליט משוודיה, וגנבנו חשמל ממפקד המחנה הבריטי בלי שהוא ידע. הבריטים בטובם סיפקו לנו חשמל. לא השתמשנו בו הרבה, בעיקר להודעות מורס". בדרך דומה הם הרכיבו אנטנה. "הרי לא ניתן לעשות חוט חשמל גלוי במחנה, אז לקחנו חבל רגיל ושזרנו בפנים חוט נחושת. על החבל הזה תלו בשוטף כביסה, וכשרצינו להשתמש בו כאנטנה הורידו את הכביסה". עד היום, אומר קליין, אין לו מושג איך נודע למעפילים במחנה שהתקבלה החלטת האו"ם על חלוקת הארץ בכ"ט בנובמבר. "לא היה שם חשמל ועד היום אין לי מושג מאיפה הם שמעו את זה. פתאום באמצע הלילה אלפים יצאו מהאוהלים והתחילה שמחה".

אנשי הפלי"ם הבריחו אלפי מעפילים לארץ דרך מנהרות שחפרו. "בניית המנהרה נמשכה שבעה חודשים וכמובן הראשונים שברחו היו חברי שורות המגינים. היינו שולחים לארץ הודעה שיש קבוצה שאנחנו רוצים להוציא לארץ, וציינו באיזה מפרץ היא תחכה. חלק מהמעפילים שהברחנו הצטרפו לשורות ההגנה. ביניהם היו גם כאלה שנהרגו בהמשך במלחמת השחרור".

חיים דרורי (פוגל באותם ימים) מספר בעדות שמסר במחנה המעפילים המשוחזר בעתלית, על הימים לאחר המלחמה שבהם היה על סף המוות. "כששוחררתי מבוכנוואלד, באפריל 1945, הייתי כולי רק עור ועצמות", הוא משחזר. "נער שעוד לא מלאו לו 15, בקושי חי, חולה בדיזנטריה. קיבתי לא הייתה מסוגלת לעכל מזון עשיר". לאחר שהחלים, החליט דרורי לנסות להגיע לבית הוריו בכפר הקטן נרסניצה שברוסיה הקרפטית (באותה תקופה הייתה חלק מצ'כוסלובקיה). בדרך הוא פגש באחותו נעמי ויחד הם המשיכו לכפר כדי לגלות, כמו רבים אחרים, שנותרו חסרי כל: ההורים, האח הבכור והאחות הצעירה נרצחו. מהבית והרכוש לא נותר דבר. כשכרוז שעבר ברחובות הכפר הודיע ימים ספורים אחר כך כי 'צ'כוסלובקיה הגדולה' מעבירה כאות תודה "למשחרר הגדול והאהוב" - 'ברית המועצות הקטנה', את חבל רוסיה הקרפטית, הם החליטו לברוח מהמקום יחד עם חברים ששרדו את המלחמה.

קרוב לשנתיים היטלטל דרורי בדרכים עם קבוצות ההכשרה של התנועה הציונית. קצת פחות משנתיים מאז השתחרר מבוכנוואלד, הגיע עם קבוצתו לחופי הים התיכון. מרחוק יכלו לראות את הספינה שעתידה לקחתם ארצה. "הספינה בת ה-200 הייתה רעועה והועלו אליה 800 מעפילים", מספר דרורי. "הים היה סוער, המצב הסניטרי היה ירוד והרעב היה כבד". ולמרות תלאות הדרך, הצליחה הספינה להגיע סמוך לארץ. "התקרבנו לחופי תל אביב לפנות בוקר של ה-15 בפברואר. הים היה שקט והספינה נעצרה כקילומטר וחצי מהחוף. אמרו לנו שהמנוע שבק, אבל אני מניח שזה היה תירוץ. מפקדת ההגנה, שהייתה בקשר עם הספינה, חששה כנראה מהשתלטות המשחתות הבריטיות עליה קרוב לחוף, ואלו אכן הגיעו תוך זמן קצר". לאחר מאבק לא ארוך הצליחו הבריטים להשתלט על הספינה וגררו אותה לנמל חיפה.

"שני המפקדים שלנו היו פלמ"חניקים מפורסמים: יוסל'ה דרור ממעגן מיכאל, מפקדה הראשון של שייטת 13 בעתלית, ושאול ביבר, לימים פזמונאי ובמאי. בדרך לחיפה החליט יוסל'ה לתלות את דגל ישראל על ראש התורן של ספינתנו. שאול ארגן אותנו סביב התורן והכבלים שלו כדי שהחיילים הבריטיים יתקשו להתקרב אליו. יוסל'ה הצליח לעלות ולהניף את הדגל מול אקדחיהם השלופים של החיילים, והדגל נשאר שם עד חיפה. הרגשנו שניצחנו את הבריטים ופתחנו ספונטנית בשירת התקווה".

לאחר שספינת המעפילים עגנה בחיפה, אומר דרורי "דבר ראשון איבקו אותנו ב-DDT כדי שלא נעביר את הכינים שלנו לספינת הגירוש. קיבלנו הוראה להתנגד להעברה לספינת הגירוש, ונשכבו על הסיפון. בתגובה תפסו ארבעה חיילים בריטיים כל אחד מאיתנו בידיים וברגליים והעבירו אותנו לשם".

כשהגיעו לנמל פמגוסטה בקפריסין, מספר דרורי, חיכתה להם הפתעה נעימה. "עובדי הנמל הקפריסאים קיבלו את פנינו בתפוזים, שנזרקו לאונייה שלנו". ההמשך היה פחות נעים. "הוסענו במשאיות צבאיות בריטיות 'למחנה החורף' שהיה בקרבת החוף, ושם ארגנו אותנו לירידה".

הקבוצה שעמה הגיע דרורי הוכנסה למחנה 65 החדש, שיועד לילדים ולבני נוער, וזכה לכינוי "כפר הנוער". מאוחר יותר נפתחו ארבעה מחנות נוער נוספים. התחושה שם הייתה קשה ביותר, הוא מספר. זיכרון המחנות עדיין חרך את הנפש ומראה גדרות התיל והשמירה הקפדנית מסביב הזכירו את מה שכולם רצו לשכוח. גם תנאי המגורים לא הקלו על המגורשים. "בחורף היה בפחונים קור כלבים, ובקיץ חום לוהט. ישנו אז בחוץ, בין הפחונים, כי היה קשה להירדם בחום ששרר בתוכם".

אך לצד הסבל הנפשי והפיזי, היו גם דברים שהפתיעו לטובה. דרורי: "המון שליחים מהארץ, מדריכים ומורים, ארגנו לנו לימודים מסודרים בעברית, ידיעת הארץ וכדומה. בשעות אחר-הצהריים והערב הייתה פעילות חברתית, וגם פעילות ספורט מגוונת. מאוחר יותר גם התאמנו בספורט שימושי, שהיה בעצם התחלה של פעילות במסגרת הגדנ"ע. בהמשך נשבענו להגנה אחרי שהגיעה קבוצה גדולה של פלמ"חניקים שאימנו אותנו.

"בסך הכול היו המון אנשים שדאגו להעסיק את הצעירים. למעשה כל קבוצת נוער קיבלה מדריך ישראלי ששהה איתה, לימד ואימן. לא היה משעמם. אפילו שרנו 'לא אכפת לי לשבת בקפריסין, קפריסין גם היא ארץ ישראל'. היינו עסוקים וזה פיצה אותנו על התנאים הקשים במחנה".

"הם ממש הרגישו שהם שלוחה של ארץ ישראל", מסבירה רוטנברג. "אם הייתה הפגנה בארץ, התקיימה הפגנה גם במחנות. הייתה שם גם תנועה תרבותית מדהימה. כל חג נחגג שם. היה תיאטרון, עיתון של המחנות, המנון ומסדרים. בקפריסין גם קמה ההתארגנות 'שורות המגינים' שהכשירה לוחמים לשורות ההגנה. אנשים שעברו שם הכשרה צבאית, היו רק שנתיים קודם לכן מזי רעב ולא ידעו איך ישרדו".

בניגוד לדרורי, את האווירה במחנה זוכר קליין כקשה. "התחושה הייתה נוראה! אנשים יצאו ממחנות השמדה, ראו את הארץ מרחוק והובלו ישר למחנות הסגר. לא תיתכן אווירה טובה במצב כזה. אנשים חיו באוהלים, האוכל היה במסורה ואפילו עשיית הצרכים נעשתה בחוסר פרטיות, בתוך שורה של חורים באדמה, בלי מחיצות, בלי כבוד.

"גם לא היה חדר אוכל", הוא ממשיך. "חלק מתפקידי היה לדאוג לחלוקת אוכל שווה בין המעפילים, ולדאוג למזון עבור התינוקות שנולדו במחנה". 2,200 תינוקות נולדו שם בתנאים קשים וטופלו במרפאה קטנה ומאולתרת שבה עבדו רופאים מעפילים לצד רופאים ואחיות שנשלחו מהארץ. "מבין המעפילים היה מנתח מוח בעל שם עולמי, ד"ר אשכנזי, שהברחנו מיידית לארץ בהוראת מטה הפלמ"ח. היה בו צורך חיוני לטיפול בפצועי הקרבות. רבים מהפצועים חבים לו את חייהם".

את הסתירה בין דבריו של קליין, שתיאר את האווירה במחנה הפליטים כקשה, לבין אלו של חיים דרורי, מסבירה רוטנברג, בכך "שהתמונה אינה של שחור ולבן. יש כאלה שזוכרים את המעצר כקטסטרופלי ולא מסוגלים לגעת בזיכרון, ויש כאלה, בדרך כלל הילדים, שזוכרים את התקופה ההיא כיפה בחייהם".

יש לך הסבר לזה?

"פתאום היו אנשים שעזרו להם, פתאום הם חיו חיי תרבות, חגגו את החגים. פתאום הם התחילו ללמוד - וצריך לזכור שרבים מהם לא למדו עד אז. כל זה אפשר לחלק מהם לפתוח דף חדש".

כפי שסיפר דרורי, אנשי פלמ"ח, הכוח הצבאי הסדיר של ההגנה, פעלו לטובת המעפילים המגורשים בדרכים מגוונות. בהקשר זה הוא זוכר את המעשה יוצא הדופן של אוניית המעפילים 'שבתאי לוז'ינסקי'. "האונייה", הוא מספר, "הצליחה לשבור את המצור הבריטי ולהוריד אנשים על חוף ניצנים. הבריטים ניסו לאתר את המעפילים שירדו לחוף, אבל אלו כבר התערבבו באלפי חברי קיבוצים ופלמ"חניקים. בתגובה הוחלט לגרש לקפריסין קרוב ל-1,000 איש, חלקם מעפילים וחלקם אנשי ארץ ישראל שהגיעו לחוף מיישובים שכנים. מאוחר יותר נשלחה לקפריסין ועדה, שבחנה את המגורשים האלה אחד-אחד. מי שידע עברית, ובין המעפילים היו גם יודעי עברית, יכול היה לחזור לארץ. בהזדמנות זו נשארה בקפריסין קבוצה גדולה של אנשי פלמ"ח, שהמוסדות בארץ החליטו להשאיר שם לטובת המעפילים".

פרשת 'שבתאי לוז'ינסקי' הוכיחה עד כמה עמוקה הייתה ההזדהות של אנשי היישוב בארץ עם המגורשים. אבל מקרה כמו זה היה חד-פעמי, שכן לרוב הספינות לא הצליחו להגיע אל החוף. חלק גדול מהשליחים היו שליחי הפלי"ם (הזרוע הימית של הפלמ"ח) שהיו אחראים על המעפילים מרגע שעלו על הספינות באירופה ועד להגעתם לארץ. היות שהמעפילים בקפריסין לא הגיעו לארץ, שליחי הפלי"ם הוסיפו להיות אחראים עליהם מטעם הפלמ"ח.

על-פי הסכם עם הבריטים, את המחנות ניהל הג'וינט האמריקני, שסיפק מזון וחלק מצורכי המחנה. הבריטים שמרו על המחנה מבחוץ ולא הורשו, על-פי אותו הסכם, להיכנס פנימה. לכן על הפליטים בתוך המחנות היה לנהל את חייהם בעצמם, ובהמשך זכו לסיוע מטעם הנהגת היישוב בארץ.

משה קליין ששירת בפלי"ם באותה תקופה מספר: "הייתי ילד בן 20. הדרכתי בקורס במחנה בשיח' אברק. פתאום הגיע טנדר, והנהג שלו ביקש שאצטרף אליו. הובאתי לשדרות רוטשילד, למטה הפלמ"ח, ומשם נסענו לשדות-ים. רק שם נאמר לי שאני נשלח לקפריסין להדריך אנשים ולהקים יחידות מאורגנות של 'שורות המגינים' (התארגנות חשאית של 'ההגנה', שפעלה בשיתוף עם עצורי המחנות בקפריסין). מי שפיקד עלינו היה בחור בשם יוסק'ה רום".

ביחד עם עוד חמישה חברי פל"ים, הפליג קליין בספינת דיג עד לב הים. משם הם התקרבו לחוף באמצעות סירה קטנה. "יוסק'ה אמר לי: 'תשחה 200 מטר עד החוף'. שחיתי, שחיתי, שחיתי... אולי שני קילומטר עד שהגעתי לחוף. עד היום יש לי איתו ויכוח. אני אומר שהוא ניסה להטביע אותי, והוא אומר שאני אידיוט כי שחיתי באלכסון".

קליין, צעיר בן 84, הוא התגלמות הפלמ"חניק. שופע ביטחון עצמי, שופע סיפורים ושופע הומור. את עשרת החודשים שבהם שהה בקפריסין הוא זוכר כחוויה מטלטלת. על חופה של קפריסין, הוא אומר, לא המתין לו ולחבריו איש, ואל המחנה זחלו לבד דרך מנהרה. כשנכנסו פנימה פגשו את מפקד הפלי"ם של המחנות בקפריסין, יהודה דרקסלר, שכונה 'יידל'. "כולו בן 24", מציין קליין.

קצת צעירים כדי לנהל את כל המערך הזה ולקבל החלטות הרות גורל.

"לדעתי כל ההצלחה שלנו במלחמת השחרור נבעה מכך שהיינו צעירים חסרי אחריות. ילדים שפיקדו על ספינות בים סוער. איזה מבוגר אחראי היה נותן לנו לעשות דבר כזה? ניצחנו כי היינו צעירים וגם כי לא הייתה לנו ברירה. היינו חייבים להקים מדינה".

בלילה הראשון במחנה הם לא ישנו. "ההתרגשות גברה על העייפות", אומר קליין. "במשך כל אותו הלילה שוחחנו עם יידל, על המצב ועל המשימות העומדות לפנינו. הוא סקר בפנינו בפירוט את המתרחש במחנה אבל גם אמר לנו חצי בצחוק שאנחנו משוגעים. הוא לא הבין מה פתאום הגענו".

למחרת בבוקר יצא קליין לסיבוב ראשון במחנה. "כמעט בתחילת הסיור ניגש אליי רוכל שמכר עוגות וקרא ביידיש: 'כּוּכְן, כּוּכְן למכירה!'. חטפתי שוק. זה היה כמו פטיש על הראש". המפגש הזה של בחור צעיר מהפלמ"ח, גאה, נועז, יפה בלורית ותואר, עם ניצולי שואה גלותיים היה קשה. "הייתי ילד בן 20 שנשלח לאותו למחנה, שחה בים ועבר במנהרות, והדבר הראשון שראיתי כשיצאתי החוצה היה רוכל גלותי. לא הייתי מוכן למפגש הזה. המקום נראה לי כמו מחנה הסגר של יהודים גלותיים".

עדויות העצורים מקפריסין נאגרות באתר הלאומי המשוחזר של מחנה המעפילים בעתלית. כשהחלו עבודות השחזור שם בשנות ה-80, חשבו במועצה לשימור אתרים כי המקום יהיה אתר לשימור בלבד. "די מהר הבנו שיש כאן סיפור ייחודי", אומרת זהבית רוטנברג מנהלת האתר. "מעפילים ובני משפחותיהם החלו לבקר כאן והחלטנו לאסוף מהם סיפורים ועדויות". כדי להבין את סיפור ההעפלה, היה צריך להעמיק ולחקור את הרוח שנשבה באותה תקופה, לקלוט מה עברו האנשים במהלך השואה ואיזה מסע עשו לאחר שהסתיימה המלחמה.

"ככל שאני שומעת יותר עדויות, אני מבינה פחות", ממשיכה רוטנברג. "בלתי נתפש הפער בין המשבר שחוו המעפילים, המקום שאליו המלחמה הובילה אותם, האובדן הגדול שהם חוו, אובדן האמון באנושות, לבין הבחירה לקחת אחריות על עצמם ולעזור במפעל הציוני. אחד הדברים שהבנו בעת איסוף העדויות היה מסר חשוב: בכל הסיפור הגדול הזה קיימת משמעות גדולה לעובדה הבסיסית שכל ישראל ערבים זה לזה. כל תנועת הבריחה מאירופה שלאחר המלחמה היא של יהודים שלקחו אחריות על יהודים אחרים. לתנועה הזאת אין אח ורע בתולדות האנושות".

על-פי עדויות הניצולים התנועה ממקום למקום באירופה שלאחר המלחמה לא הייתה קלה. היבשת הייתה מחולקת בין בנות הברית, וגם אנשים שרצו לחזור לבית שממנו גורשו, התקשו לחצות גבולות בחופשיות. כל שכן, אלו שמטרתם הייתה להגיע למחנות העקורים שעל גדות הים התיכון. "היחידים שחברו לקבוצה, ולא משנה מאיזה ארץ מוצא, היו היהודים", אומרת רוטנברג. "הם התחילו להתקבץ כתנועה והמשיכו הלאה".

איך כל השורדים הבודדים ידעו לנוע?

"ניצולים החלו להגיע לתחנות רכבת, למרות התשתית הכתושה, ולרשום שמות. במקומות שונים קם ועד יהודי שריכז מידע ושהוציא ילדים שהוחבאו במקומות מסתור שונים. יש עדויות על ניצולים שתוך כדי יציאה מהמחנות החלו לחבור לקבוצות יהודים אחרות, ויחד הם גנבו את הגבולות. התנועה הזאת פעלה כמו צבא. היה מנגנון שלם של מציאת נתיבי בריחה, אספקת ציוד, שינוע רכבים ושיחוד של שומרי הגבולות בנתיבי הבריחה. לוגיסטיקה שלמה".

מאיפה הגיע הכסף?

"בעיקר מהג'וינט. הייתה התגייסות של יהדות העולם לטובת יהדות אירופה".

איך יהודים שאיבדו את היקר להם מכל מוצאים כוחות לעזור לאחרים?

"דווקא המטרה, היעד המשותף לכולם, הם שהחזירו את הניצולים לחיים. הרבה מאוד ניצולים, כמו אבא קובנר וחבריו, אנשים שיצאו מהיערות, מינפו את המשבר להנהגה. היו להם כל הסיבות שבעולם להיות דיכאוניים, להאשים את כל העולם, אבל מה שצמח פה זה דבר מדהים".

כדי לעמוד על עומק האחווה שהפגינו אותם ניצולים יהודים, יש להבין את הרקע לאירועי אותה תקופה באירופה. "השבר של הניצולים היהודים מתחיל כשהם רואים את העולם חוגג, בעוד הם רק מתחילים לקלוט את האסון שלהם", מסבירה רוטנברג. "ההבנה שכל הקלפים נטרפו, מציפה אותם דווקא עם השחרור, משום שבמלחמה הם היו עסוקים בהישרדות. בעצם ההבנה הנוראית שכל מה שהכירו כבר לא קיים, מתחילה דווקא כשהעולם חוגג את הניצחון. אני מדגישה את זה, כי בדיוק משם קמה תנועת הבריחה. ההעפלה לא הייתה יכולה להתקיים ללא תנועת הבריחה, וזו קיבלה את העוצמה שלה מן הידיעה שיש לאן להגיע, יש לאן לחתור".