ועוד חקיקה לטובת החזקים והעשירים

במסווה של עור של כבש, מסתתרים זאבי הצעת החוק לאיסור פרסום פרטים של חשוד, תוך שהם משתמשים בציניות במושגים כגון הגנת האדם הקטן מפני הדורסנות של המשטרה ושל התקשורת. המציאות היא שהם מבקשים אך ורק להגן על החזקים ביותר, אם בעלי כוח כלכלי ואם בעלי כוח פוליטי. ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת אישרה זה מקרוב הצעת חוק האוסרת לפרסם פרטיו של חשוד למשך 48 שעות מרגע שנודע לו על קיום חקירה נגדו או מהמועד בו היה אמור להתייצב לחקירה.

כמה שמות של חשודים ונחקרים אתם חושבים שמתפרסמים בתקשורת? אף כי לא ספרתי במדויק, אני מעריך שלכל היותר מתפרסמים בתקשורת שמותיהם של כעשרה חשודים מידי יום. אולם, גם אם נניח שהתקשורת מפרסמת שמותיהם של 20 חשודים מידי יום, אין זה יותר מ-3% מכל החשודים הנחקרים במשטרה, לרבות חשודים שנעצרו.

אם כך, מדוע נדמה לכולם שהתקשורת מפרסמת שמות של חשודים רבים? התשובה היא כי שמותיהם של בכירים, מפורסמים, ידוענים, פוליטיקאים, טייקונים ודומיהם, שהמשטרה מנהלת נגדם חקירה, מתפרסמים לעתים קרובות, למעשה בכל פעם שנודע לכלי התקשורת על חקירה כזו (או כמעט בכל פעם). למעשה, התקשורת מפרסמת רק שמות מעטים ביותר של חשודים, שאינם ידוענים או בכירים. שמו של "בוזגלו" מתפרסם רק לעתים רחוקות ביותר.

יש חשיבות עליונה לפרסום שמות של חשודים בכירים. בדרך כלל, מונים את הסיבות הרגילות לפרסום שמותיהם - זכות הציבור לדעת ולהכיר את מעשיהם של נבחריו, החשיבות לידיעת שמות חשודים של אלו המשפיעים עלינו כלכלית, בין אם מחזיקים בכספנו בבנקים או בקופות גמל או בקופות הפנסיה, או אלו בעלי חברות המעסיקות עובדים רבים ועוד. אך יש סיבה נוספת, שחשיבותה אינה פחותה מהאחרות. אי חשיפת שמו של בעל מאה ודעה, החשוד בעבירות שונות, עשויה לסייע לו ללחוץ על מערכת אכיפת החוק להקל עליו, עד כדי סגירת התיק, מבלי שהציבור ידע בכלל שאותו אדם חשוד בביצוע עבירה. בידי אותם בכירים ובעלי כוח אמצעי שאינו קיים בידי בני השכבות החלשות - השפעה על המחליטים, בין אם על קציני משטרה, בכירי הייעוץ המשפטי והפרקליטות ואפילו שופטים. נוסף לכך, הם עושים שימוש בהונם הרב, ומגישים תביעות דיבה, גם אם הידיעה נכונה.

ניתן לטעון, כי בסך הכול מדובר באיסור פרסום ליומיים, אך לעתים זה מספיק לבעל מאה להפעיל את עורכי דינו להוצאת צו לאיסור פרסום שמו ופרטיו, וכידוע לנו, בתי המשפט נעתרים לעתים מזומנות לבקשות שכאלה. מאחר שבשנים האחרונות, חלק ניכר מהתקשורת כבר אינה חופשית כבעבר, אלא נמצאת בבעלות בעלי הון, שהם עצמם מקורבים לשלטון, ושיקולי הפרסום שלהם תלויים יותר בשיקוליהם הפרטיים של בעלי כלי התקשורת, קשה לסמוך על האובייקטיביות שלהם. נמצא, שאיסור כזה דווקא מחזק את הקשרים השליליים בין הון לשלטון. אין כל ספק, שתקשורת לא עצמאית היא מקל בגלגלי הדמוקרטיה ותורמת לצמיחת השחיתות. השוואה פשוטה בין כלי תקשורת לא עצמאיים ובין כלי תקשורת עצמאיים, מצביעה כי הראשונים נמצאים במדינות דיקטטוריות ו/או מושחתות. ואילו במדינות, להן אנו בישראל רוצים להידמות, כלי התקשורת עצמאיים יותר.

מה שמדאיג יותר היא העובדה שהצעת החוק נתמכת על-ידי משרד המשפטים. אולי זו התוצאה של "השלטון" החדש שם, המצוי בידיהם של נציגי בעלי הון ושל אלו שהגנו בעבר על כאלה. אפילו ועדת השופט וינוגרד (משנת 2000), שדנה בפרסומים מחקירות המשטרה והמליצה להפחית פרסומים כאלה ואפילו לנקוט צעדים משמעתיים ו/או פליליים נגד מדליפים, קבעה כי "אישי ציבור צריכים להיכלל בקטגוריה שונה, ויש מקום לידע את הציבור על החשדות שעולים נגדם כבר בשלבים הראשונים של החקירה. הוא הדין בקשר לעבירות שיש בהן עניין ציבורי מיוחד".

זהו חוק נוסף, מבית היוצר של הממשלה הנוכחית, שעד עתה תרמה לחיזוק מעמדם הכלכלי של בעלי ההון ולהחלשת השכבות הנמוכות, ועתה מנסה לחזק את מעמד החזקים גם ככה, כלפי רשויות אכיפת החוק ולהחליש את החלשים בלאו הכי.