דפני ליף: "עברתי אונס בגיל 14"

מלחמות אגו הן חלק בלתי נפרד מעלילת המשנה בסאגה הזו.

"היה רגע שהייתי מוקפת בכל מיני גבריאדה (מלשון גברים) שאמרו לי תעשי ככה ותעשי ככה (מסמנת עם האצבע בתקיפות). פתאום אני קולטת שהם עושים לי ככה (מחווה עם האצבע המאיימת) ואני מתקפלת (מחווה השתופפות בגוף), וזה לא היה שיח שווה. זה משהו שאסור שיקרה. שאגדיר את עצמי על-פי מי שמאיים עליי. אני נורא תמימה".

נבהלת?

"מיליון פעם. ברור לי שאני צעירה ועושה טעויות. הכוח האמיתי נמדד באיך אתה מודה בטעות ומתרומם וממשיך הלאה, לא מתחיל לחפור בזה".

אז איך נחלצת מהמשבצת הזו שאליה ניסו לדחוק אותך?

"לקחתי צעד אחורה מהאינטראקציה. אני לא מגיבה טוב לבריונות. לא שאלתי אף אחד אם לפתוח אוהל. הייתה שם בחירה מודעת שהתחילה 100% בדברים שהיו אצלי. אני לא מוכנה שיסתמו לי את הפה. אני בנאדם עם אישיות מגובשת. הרגשתי שלוקחים אותי לכל מיני מקומות, שמנסים להכניס לי מילים לפה. אומרים לי צריך לעשות ככה וככה, ואני לא אדם אלים".

ואיך זה השתנה?

"הרגישות שלי הפכה עוד יותר גדולה. כשמשהו חורה לי, כשמשהו לא ישר, לא מכבד - הגוף שלי מתכווץ. היו סיטואציות כוחניות שגזלו ממני אנרגיה. מצלמה שפולשת למקום לא לה, ראיונות שרוצים לדלות ממך אינפורמציה עסיסית, ניסיונות להקטין, לשבש".

איך את מתמודדת עם הכוחנות והאנטגוניזם מסביב?

"אני יוצאת מהאזור או אומרת: 'די, יש פה משהו שלא עובר'".

במהלך התקופה הזו היא כבר ידעה כמה וכמה התמוטטויות, היעלמויות, התקפי חרדה, בכי. בסופו של דבר, מכונת הכביסה הזו שנקראת "ציבוריות" סחטה ממנה כוחות רבים והטילה אותה שוב ושוב לחסדי כוחותיה המידלדלים, הן מהמחלה והן מהעומס ומהביקורת הנוקבת שהוטחה בה.

איך את שומרת על עצמך לא להתפרק?

"ראית את הסרט נוטינג היל? איך היא אומרת: 'איים ג'אסט אה גירל הו לאבז אה בוי'. זו תקופה מאוד בודדה מבחינתי. אני עם לב שבור כל התקופה הזו. זו עוד אנלוגיה למה שקורה בעולם.

"הכרתי בחור עוד לפני המחאה", היא מגלה, "אין לו פילטרים, וגם אני כזו. הרגשתי שיש חיבור בינינו, ולא הבנתי למה זה לא מסתדר. נקרעתי בין מה שאני מרגישה כלפיו לבין מה שאמרו לי מסביב. נקלעתי למשבר אמון ולא הצלחתי לסמוך על-אף אחד.

"כל שברונות הלב של כל מיני אנשים הגדירו לי את השברון הזה. אנחנו חיים בתרבות אינסטנט. לאנשים נדמה שאם משהו לא קורה מיד, הוא לא יקרה. התקשרתי אליו וצעקתי: 'אתה בלוף לא נורמלי, ואם אתה לא מעוניין לצאת איתי, אז תגיד. לא רוצה להיות הבחורה שמחכה לטלפון'. הוא נקרע מצחוק, וקבענו לבירה".

הוא לא התרגש מזה שדפני ליף רוצה אותו.

"לא כל העולם התהפך מבחינתו, רק כי משהו קרה והפכתי להיות מישהו. הוא אמיתי, ולכן זה מקסים בעיניי. זה רק גורם לי לכבד אותו יותר כאדם. מבחינתו, אני אותו בנאדם שהייתי לפני המהפכה".

ומבחינתך?

"אני עומדת יותר זקוף עכשיו".

ימים ספורים אחרי שהקימה את המאהל רצתה לאסוף הכול ולחזור לעבודתה. היא חשבה שהיא באה ליומיים, אבל זה נהיה כותרות ראשיות. היא הודיעה שהיא עוזבת. "את מטורפת", דחקו בה, "את לא צריכה את העבודה, תוך כמה ימים כל המדינה תכיר אותך".

"כשהוצאתי את האוהל הרגשתי שזה שיא האומץ. בהתחלה היינו 30 אוהלים. בכל פעם שהייתה פרובוקציה או ניסיון להשתיק אותנו - זה רק חיזק אותנו. כשמישהו ניסה לגרום לי ללכת, הבנתי: אסור שזה יתמסמס, אני לא זזה. התפטרתי מהעבודה שלי אחרי שלושה ימים במאהל. זה היה אומץ מאוד גדול להחליט לשים את כל הביצים בסל הזה".

אז מי מממן אותך?

"אף אחד. אני במינוס. ההורים קצת עוזרים, אבל המזל הוא שחייבים לי עוד משכורות מכל מיני עבודות פרילנס".

היית צריכה הרבה אומץ כדי להמר על המחאה, ולוותר על העבודה שלך.

"בהתחלה לא נתנו לי להרגיש כמו מנהיגה. נתנו לי להרגיש כמו סמל, טפלון, כאילו התפקיד שלי מסתכם ב'יוזמת מחאת האוהלים'. השבוע הראשון היה מדהים, ספונטני וזה הלך וגדל, וכולם רק ישבו והתחבקו. היו פיקים מטורפים של אדרנלין, אנשים כמעט התפוצצו מאהבה".

אבל האופוריה הופרעה. יש שראו במאהל שלכם הזדמנות למנף את עצמם, ממקום ציני.

"הייתי במצב של לקבל אנרגיה ולתת, ופתאום באו כל מיני אסטרטגים, פוליטיקאים, לתת עצות. התחלנו בתור קבוצה של אנשים שהרוב המכריע שלהם זה אנשי רוח ואמנות. לאנשים כמונו אין דבר יותר חשוב מחופש הביטוי. השפה שלנו היא אחרת משפה של פוליטיקאים. אני וסתיו (שפיר) יכולות להיות במרחק של קילומטר ועדיין יש לנו שפה משותפת. ואין לי מושג אפילו מה התפיסה הפוליטית שלה. הרבה יותר חשוב לי לדעת איזה ספרים היא קוראת. יש בינינו באלאנס. היא מביאה את המשהו המיושב, המבוגר. היא הזן ואני הרוקנרול".

למה את חווה את התקופה הזו כבדידות כל כך גדולה?

"החברים הוותיקים שלי לא נמצאים בעין הסערה. איך תשקפי להם מה עובר עלייך, איך הולמים בך ואיך את מתה מפחד ברגעים מסוימים. את צריכה שההורים שלך יצליחו לישון בלילה בשקט, את לא רוצה להדאיג אותם. אני אפילו לא מסוגלת להכיל את זה בעצמי. כולם מסתכלים עליי, אני מזוהה עם המהפכה שקורית כאן".

ספרי על הרגעים האלה, מטילי האימה.

"אני מתה מפחד כשאני מרגישה שיש עליי לחצים להתנהג בצורה לא טבעית לי. מצד שני, אלה הרגעים שאחריהם באה הקפיצה הכי גדולה. תמיד".

יש בסביבתך אווירה של חשדנות מאוד גדולה.

"יש כל מיני אנשים שמנסים לרוץ לבחירות, להשיג קולות, והם מנסים לרכוב על המחאה הזו. כולם רואים שזה קורה, ואף אחד לא מדבר על זה".

נחשים?

"כן. יש הרבה קיפודים, ואיפה שיש קיפודים יש נחשים. בסופשבוע האחרון החרא התחיל לצוף. בכל פעם שאני מרגישה שהמחאה עלולה לעבור לידיים הלא נכונות, זה רגע שאני מתה מפחד. המחשבה על כך שמישהו יצליח לתפוס על זה טרמפ. שהתקווה היחידה הזו תיפול, ואנשים לא יצאו לרחובות. אם זה לא יצליח, מה יצליח? הרבה אנשים חרדים, זה חייב להצליח.

"אחרי העצרת בשבת באה אליי בחורה, וצעקה עליי: 'איפה את? אני לא רואה אותך ברוטשילד'. ראיתי אצלה כאב. היא נמצאת שם חודש וחצי ולא מתקלחת, ולא מקבלת את כל תשומת הלב שאני מקבלת. יש המון אנשים כאלה".

כשפתחו לך ערך בוויקיפדיה ניצת ויכוח. יש שאמרו: מה היא כבר עשתה.

"זה לא מעניין אותי. הפריע לי שלא כתבו שם איזה סרטים ערכתי".

וזו הזהות שלך.

"מגיל עשר. לא ראיתי סרט כבר חודשיים. הבחור הזה שאני אוהבת הזכיר לי מי אני. ישבנו באיזה בר ובאיזשהו שלב ניגשו הבעלים של הבר והתחילו לחפור על המאבק. הם שאלו אותי 'אז מה עשית לפני?', ועניתי: 'עורכת וידיאו'. ואז הבחור אמר: 'ואת גם במאית, דפני, אל תשכחי שאת במאית'. זה רגע מאוד חשוב. באתי ואמרתי לו: 'אני אוהבת אותך. זה מי שאני. אני מגדירה אותי בלי לפחד'. עכשיו אני מחכה שהוא יתעשת, וירצה גם".

את סופגת ביקורת על זה שלא שירתת בצבא, שההורים שלך גרים בכפר שמריהו. זה לא הפרופיל שניתן היה לצפות שיהיה למנהיגה חברתית.

"עכשיו זה מגיע במסה מכל הכיוונים. אני חולה במחלת הנפילה, לא בחרתי להיות חולה, זה בחר בי. אני חיה בתחושת חרדה כל הזמן - אם אני אפול, איפה אני אפול. גם רישיון אין לי. חודש וחצי לפני תחילת המחאה הייתה לי התפרצות אפילפסיה, והתחלתי טיפול תרופתי.

"נתנו לי פרופיל 21, ולכן לא הלכתי לצבא. לא נאבקתי בזה, זה נכון (בוכה). יכולתי לעשות שירות לאומי, בחרתי שלא. אם אתה מתנדב זה חייב לבוא ממך, לא כי אתה חייב. זו האמת שלי, ואני משלמת עליה מחיר".

האישיות שלך נבנתה מהמגבלות הפיזיולוגיות.

"הייתי בנאדם שלא סומך כמעט על-אף אחד. את כל הרגעים הכי כואבים חוויתי לבד. לא מספיק שאת עובדת בתחום של גברים, את יותר צעירה מכולם, וגם אישה וגם חולה. וזו מחלה נורא מוזרה, שגורמת לך לאבד רגעים בזמן, עם ניתוקים וקפיצות ידיים".

מתי היה הרגע הכי טראומטי?

"כשהייתי סטודנטית לקולנוע הלכתי למסיבה, וכשהתכוונתי לעזוב היה לי התקף. לאנשים לקח זמן לשים לב. התרוממתי ואז נפלתי שוב, ופצעתי את הפנים. אחרי שהתאוששתי הרמתי טלפון לחבר שלי (זוגיות בת חמש שנים, חיינו יחד), והוא אמר: 'טוב, אני מחכה לך בבית'".

נפגעת?

"נפגעתי מאוד. הגעתי הביתה, והוא ישן. לא הצלחתי להעיר אותו. בכיתי כל הלילה, עזבתי את הבית. זו הייתה נקודת אל חזור. מאז קשה לי לסמוך על אנשים. כשמשהו ממש כבד עובר עליי אני לא בקשר עם אף אחד, אני בדממת אלחוט".

"בחיים לא סבלתי כמו שסבלתי מאחורי הקלעים של העצרת הרביעית. על הבמה כל האנשים המדהימים שבאים לדבר, ומאחורי הקלעים את קולטת כל מיני אנשים שמנסים לתמרן, לנצל את הרגע לתועלתם. זה היה מסריח.

"לפני שעליתי לנאום, הייתי בתחושה שהולכים לאכול אותי חיה, אחרי שעשו עליי עליהום במשך שבוע. התחילו לזרוק עליי המון אש. כשעליתי היה חם, וכל כך רציתי שזה יצליח. אחר כך אמרו שזה היה הנאום הכי טוב שלי. באתי כמו לביאה. היה לי רגע של 'אל תתעסקו איתי, אל תנסו לתפוס טרמפ על המחאה הזו'".

שוב עשו לך עם האצבע.

"לא עוד. עכשיו אני תופסת להם את האצבע ומכופפת. זו המחאה הכי גדולה שאי פעם הייתה פה. המחאה הכי לא ממומנת שהייתה פה. חשבון הטלפון שלי מרקיע שחקים, ואין לי עבודה. יש אנשים שלא ראו את הילדים שלהם חודש וחצי, כי הם מרגישים שזה עכשיו או לעולם לא. לנו זה כואב האומללות הזו שיש במדינה".

אבל כשקראת לציבור לבוא למאהל מכרת להם וודסטוק.

"גם הסרט 'החיים יפים' (רוברטו בניני) זה אחד הסרטים הכי עצובים והכי שמחים שיש. החיים מורכבים, זה לא פלקט. אנשים הפסיקו להסתכל אחד על השני כקלישאות, כמותג אשכנזי, ספרדי, דתי".

ליף, היא בתם של המלחין פרופ' ינעם ליף ושל טניה, מנהלת פרויקטים בביטוח הלאומי. היא נולדה וגדלה בשכונת רחביה בירושלים, ולמדה בגימנסיה העברית. בגיל 16 עברה עם משפחתה לכפר שמריהו, ולמדה בתיכון ברמת השרון במגמת קולנוע. היא לא גויסה לצה"ל בשל מחלת הנפילה, ובמקום זה עברה לתל אביב, והחלה בלימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב ובמקביל עבדה כעורכת וידיאו. בין היתר ערכה וידיאו-קליפים לאמנים ישראלים.

היית ילדת כאפות.

"הציקו לי בתור ילדה מגיל מאוד צעיר. רוב החיים שלי סבלתי הצקות. ביסודי הייתי מקבלת טלפונים אנונימיים עם קללות וצרחות שאני מכוערת ושונאים אותי. זה גרם לי להתאמץ מאוד שיאהבו אותי. פחדתי להגיד לאנשים לא. 'רוצים עזרה בשיעורי בית? סבבה'. 'רוצים את הצעצוע שלי? סבבה'.

"האסקפיזם שלי היה הסרטים. הקולנוע הפך להצלה שלי. הלכתי המון לסרטים. כבר בגיל 11 היה לי מנוי לסינמטק בירושלים.

"בגיל 14, כשהלכתי יום אחד לבד חזרה בלילה דרך הפארק, מישהו תפס אותי ונאנסתי. זה הודחק הצידה, ורק שנים מאוחר יותר זה צף. בעקבות מה שקרה העליתי הרבה במשקל. היה לי חשוב להתעסק בתוכן, כי שם היה המרחב המוגן שלי. אבי אמר לי כל הזמן שהחירות האינטלקטואלית זה הדבר הכי חשוב, שאף אחד לא יכול לגעת בו".

"לפני כמה ימים הייתה תחושה שמנסים לעשות מחטף על המחאה הזו. לא הבנתי מאיפה זה מגיע. אבא שלי התקשר מודאג, ואמרתי לו: 'אבא, מישהו מנסה לעשות על הילדה שלך חרם'. זה מעשה כוחני".

זה החזיר אותך לתקופה ההיא בילדות?

"לא. וככה זה נפתר, כי אני כבר לא ילדת כאפות. הבנתי שלא חייבים להסתדר עם כולם. לא כולם חייבים לאהוב אותי. במחאה הזו יש הרבה אנשים שלא הייתי סומכת עליהם בסט של סרט".

למה?

"הם רוצים להיות הבמאי, והם לא מבינים שיש פה קואופרציה".

את הבמאית?

"לא".

מי הבמאי?

"זה דוקומנטרי, לא עלילתי. התסריט נכתב תוך כדי התהוות, אין משיכה בחוטים".

תחשבו שהכול התחיל מדף אירוע שפתחה בפייסבוק, אחרי שנקלעה למצוקת דיור. זה מעשה שעושים אלפי אנשים מדי יום בארץ, פותחים דף בפייסבוק ועושים איבנט למשהו. במקרה שלה זה התפתח טיפה אחרת. בן לילה הפכה לאיקונה. למה? כי היא יודעת לעשות את זה. יש לה את הטוויסט. אלפים עשו את מה שהיא עשתה, אבל אותה אהבו, הסיפור שלה תפס, לה האמינו.

במה שונה דפני של היום מדפני של לפני חודשיים?

"לפני חודשיים הייתי בפאניקה. לא ידעתי מה לעשות. כמה חודשים קודם מישהו שאני מכירה, בחור מדהים, התאבד בגיל 22. יצא לי ללמד אותו עריכת קולנוע בתיכון אלון, וראיתי את עצמי בו. היה לנו חיבור ברמה של התבוננות על העולם (משתתקת). הפסקתי לתפקד אחרי שהוא מת (דומעת). הייתי אבודה.

"היום והלילה שלי התהפכו לגמרי, התחלתי להקשיב לשירים שכתב. לא הבנתי למה הרגיש צורך לעשות צ'ק אאוט, והתחלתי להשליך את זה על עצמי. שאלתי את עצמי שאלות כמו חיי לאן, העולם הזה לאן, מה אני עושה פה. כאב לי. זה היה רגע מכונן של להיות או לחדול.

"הייתה שורה בשיר שהוא כתב: 'איך העולם ממשיך להסתובב ואין דרך לשנות אותו'. זה קרע אותי. ייחסתי למשפט הזה המון כוח. העולם צריך אנשים כאלה, יוצרים חסרי ציניות, חולמים (בכיה מתגבר).

"התחלתי לקרוא עיתונים, לחפור באתר של הכנסת. ניסיתי להבין בתור יוצרת צעירה מה סוג הנושאים שמעניינים אותי, האם אני יכולה ליצור כאן. התחלתי להתחרפן. ישבתי בכל בוקר וקראתי עיתון וכל עמוד שהפכתי - התחלתי לצעוק. היה לי עצוב, הייתי בוכה. אני תמיד בתחושה שצפייה בחדשות - זה עונש, לקרוא עיתון - זה עונש".

מה קורה לך כל הזמן הזה מבחינה אישית?

"הלכתי והידרדרתי מבחינת הזנחה. לא עניין אותי כלום. הסתובבתי על האופניים בלילות, הייתי בוכה באמצע משמרת עריכה (לתוכנית הטלוויזיה 'הבית שלך שווה יותר' בערוץ 2). הרגשתי תחושה של אבסורד, שאני לא יודעת מה קורה איתי.

"ואז החלטתי שאני לא מחכה יותר. התחלתי לחפש דירה, והבנתי שאין לי ממה לחיות. אני עובדת שבעה ימים בשבוע, מרוויחה 8,000 שקל, משכורת מדהימה, אין לי ילדים ואני לבד, ושכר הדירה שלי הוא 3,200 שקל. מטורף. בלי ארנונה, חשמל, מים, סיגריות. לקחת משהו לאכול? לא שילמת את ההלוואה שלקחת כדי לצלם את הסרט. איך את חוסכת במצב הזה כסף לסרט?

"התחלתי להיות מתוסכלת. מצאתי דירה ב-3,000 שקל שלא היה בה מקום לשום דבר. אין מקום למקרר, הכיור מעל האסלה, וזה עוד אחרי שהיא שופצה. נסעתי משם להיפגש עם השחקנים של הסרט שלי, ובמקום לדבר על התסריט מצאנו את עצמנו מדברים על 'בוא'נה, הכול יקר'. ואז התברר לי שיש משהו דפוק באיך שדברים מתנהלים כאן".

את התסכול פרקת בפייסבוק, ופתחת איבנט.

"אני לא רושמת סטטוסים בפייסבוק אף פעם. פתאום התחלתי להפציץ סטטוסים של תסכול. כתבתי 'בואו נפתח אוהל בהבימה'. פתחתי את האיבנט ושמתי תמונה של הובר ויל (שכונות אוהלים ופחונים בשולי ערים גדולות, ור"ר). פתחתי את החלון וצעקתי".

חבורה של אנשים הגיבו לקריאתה, והתאספו אצלה בסלון. חמישה ימים מאוחר יותר, ב-14 ביולי, הוקם אוהל המחאה בשדרות רוטשילד. מחאת הדיור, שסיפחה אליה בהדרגה עוד ועוד קבוצות, הפכה למחאה הגדולה ביותר בתולדות המדינה.

החלום הקטן שלך לדירה תפח לממדים בלתי נתפסים.

"הוצאתי אוהל כי נמאס לי מהשיטה, לא בגלל דיור. זו פרשנות. לקחו ממני את האפשרות ליצור, לחלום. ממני באופן אישי נלקחה החירות האינטלקטואלית, היצירתיות שלי נחסמה. זה מצב מסוכן. אני לא פה כדי לשרוד, אלא כדי לחיות. זה השינוי התודעתי הכי חשוב שיש פה בחודש האחרון. מלהגיד 'העיקר הבריאות והביטחון', אנשים התחילו להתעורר, התחילו לחלום".

מהפכה רגשית?

"מה זאת אומרת, אתה לא יכול לעשות שינוי בלי זה. אנשים התחילו להיפגש במאהלים, שהקסם שלהם בזה שהם מרכזים קהילתיים. יש פה תרפיה שאנחנו עוברים כחברה. קבוצת תמיכה ענקית. אתה מודה שהחיים שלך בלתי אפשריים. לבוא ולהגיד 'מגיע לי' זה ממקום של self-esteem גבוה. אנחנו בונים את ההערכה העצמית שלנו מחדש כחברה".

לא קל להתייחס לדפני ליף, 25, כאל מנהיגה. היא אנטי גיבורה. צעירה מאוד, נאיבית, חסרת ניסיון, עם נטייה כבדה לבכי, לא רטוריקנית בחסד. ועדיין, מפתיע עד כמה למרות כל המלחמות הפנימיות מאחורי הקלעים, היא לא נותנת לאף אחד אחר לתפוס את מקומה בחזית המחאה. באסרטיביות שאין לזלזל בה, היא מתמרנת את דרכה ומפעילה את אנשיה בשטח.

איך הצלחת לשמור על המנהיגות שלך בתוך המהומה הכללית, מארג האינטרסים וכל הניסיונות להדיח אותך?

"היה לי חשוב לא לאבד את עצמי בתהליך. אני בנאדם שכולו לב, בנאדם של עבודת שטח, בנאדם מאוד רגשי. אסטרטגיות זה לא אני. ההנהגה נשמרה או ניזונה מכך שאנשים קולטים בולשיט, ונשבר להם מבולשיט".

איך הרגשת כשעמדת על הבמה, ודיברת מול מאות אלפים?

"בפעם הראשונה היה מלחיץ אימים. עליתי על הבמה עם טקסט שהדפיסו לי, ושלא נערך עד הסוף. מעולם לא עמדתי ודיברתי קודם מול 30 אלף איש. אני הכי טובה באחד על אחד. לא יכולתי להקריא מהדף. הסתכלתי אחורה, וראיתי את סתיו לוחשת לי: 'את יכולה לעשות את זה. דברי מהלב'. הייתי צריכה לאלתר".

וזה גרר הרמת גבה אצל רבים. אמרו: "זו עילגת, לא יודעת לדבר".

"למי שאומר את זה אומר: 'הא לך, נראה אותך מתמודד עם זה".

אז למרות חוסר המקצועיות - זה תפס.

"בגלל".

תסבירי.

"אני מחפשת רגע אמיתי. כשבנאדם קורס לי לתוך הידיים בבכי, כשמישהי נותנת לי חיבוק והיא מלאה בתקווה. כשבחור בשם משה עמד במסיבת העיתונאים שלנו ואמר: 'עזבו אותי ממספרים. אין לי מה לאכול', ניגשתי וחיבקתי אותו. זה רגע של אומץ לוותר על האגו ככה. זה היה ה-רגע מבחינתי במסיבת העיתונאים".

מה למדת מההתנסות הזו על מנהיגות?

"יש פה תהליך מבגר. את יוצאת מהמערה, אם להשתמש בשפת אפלטון, ואומרת: 'וואו, בואנה, מושחת כאן'. יש לי שתי מסקנות מכל הדבר הזה: אין דבר יותר חשוב מאהבת אדם ומתחושת ה'אני' - לדעת שאי-אפשר לקנות אותי".

ניסו?

"ברור. פוליטיקאים ניסו לדבר איתי. בשביל מה שפוליטיקאי ידבר איתי? אין סיבה, חוץ מזה שהוא רוצה משהו. אם היה לי אמון בנבחרי הציבור, לא הייתי חלק מהמחאה. כולנו איבדנו אמון בנבחרי הציבור, כי אנחנו לא מטופלים".

מה צריך לקרות כדי שזה ייגמר?

"לא חושבת שזה צריך להיגמר. יש פה ציבור שלם שמתעורר ועומד על שלו, ואנחנו צריכים להמשיך לפעול כדי שדברים לא יתמוססו. אנחנו כבר תנועה חברתית".

יש סיכוי שתתעלי את האנרגיה האדירה והפופולריות העצומה לפוליטיקה?

"לא. אני הולכת לאיבוד במספרים. יש לי הפרעת קשב, אני בנאדם של עשייה, לא של לזיין את השכל".

ילחצו עלייך לרוץ לבחירות.

"אין לי בעיה להיות חלק מקהילה שתפקח עין מבחוץ על מה שקורה. יש לי שתי אהבות בחיים: בני אדם והנגזרת של זה - קולנוע".

מה היה רגע השיא במחאה, מבחינתך?

"זה היה אחרי העצרת השלישית (שבה השתתפו כרבע מיליון איש). לקחתי את התיק שלי והלכתי לבד באבן גבירול. אלפי אנשים הלכו ושרו 'הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד'. זה היה אדיר. רגע של שינוי תודעה, תחושת הספונטניות, תחושת הקהילה. הלכתי בשקט להתייחד עם עצמי".

למה את לא מתעדת את התחושות שלך בכל הזמן הזה?

"אני פרנואידית. פוחדת שזה ייפול לידיים של מישהו. תאמיני או לא, הייתי בנאדם נורא פרטי קודם".

אולי יש הערכת-יתר לרעיון הפרטיות?

"הרגעים של ה'לארג'ר דן לייף', אני לא תופסת אותם בכלל. לא מסוגלת להכיל אותם. וזה היומיום שלי היום".

את באופוריה?

"לא. יכול להיות לי יום מאוד קשה, ואז אני צריכה להתמודד עם יום הצילום הזה".

פה נדרש תרגום קל בגוף הסרט. ליף אומרת 'יום צילום', אבל זה רק כי היא חווה את המציאות כסט צילומים קולנועי, כפי שיתברר שוב ושוב במהלך השיחות איתה.

התרגלת למעמד שאליו הגעת?

"לא. מבאס. אני מקבלת את זה ברמת האחריות ואני מחבקת את זה, מה שהיה קשה לי בהתחלה".

יוני כהנא, יזם ההייטק אמר: "אני לא מוכן לממן לדפני דירה ליד הבימה. זו מחאה של אנשים שחיים טוב ורוצים עוד".

"מישהו פה פספס את הנקודה. יש פה דחיפה קודם כל לעזור לאלה שבמיידי יש להם בעיה. לא יפתרו את בעיית הדיור על חשבון מישהו אחר".

את שומעת את המוזיקה של הדברים. יש תיעול של האגרסיה לכיוון העשירים. אחד הסממנים הכי חזקים זה ההסתה הפרסונלית נגדם, מגיעים אליהם הביתה. וזה רק ילך ויגבר.

"אומרים לנו שהכלכלה במצב מצוין, אבל כולם ברחוב כי אי-אפשר להתקיים פה. כולם מוציאים תלושי משכורת, ומראים. כל אחד חשב שהוא לא בסדר, אבל אם לי קשה ולו קשה וככה זה בכל הארץ, אז איפה הכסף? הוא לא אצלנו. אז אצל מי הוא? כולם כועסים על זה, יוצאים נגד החמדנות, נגד חוסר המוסריות".

את פוחדת שזה יידרדר למקומות אלימים?

"מאוד".