משה דיין, באחת התקופות שלא עסק רק ב"מחקר" ארכיאולוגי אלא גם בביטחון, הגיב פעם לאמירה שנאמרה לו מתוך דאגה כי יש קצינים בצה"ל הששים אלי קרב. דיין יליד ההתיישבות "של אז" לא נשאר חייב, וענה במשל מהטרמינולוגיה הצבאית, כי עדיף סוסים אבירים שצריך לבלום, מאשר פרדים עצלים שצריך לדרבן. והנמשל האקטואלי נכון להיום ללא ספק הוא צה"ל. מזה זמן השתנה צה"ל מסוס אביר השש לקרב, היוזם, החותר להכרעה והמקיים בהתנהלותו את הקביעה הצבאית הבסיסית המוכחת זה דורות, כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
צה"ל הפך לפרד עצל, מתמגן, מתחפר, מתגדר על הקרקע ומתכסה בכיפת ברזל מלמעלה. רק מגיב וגם אז במידה ובמשורה ומרחוק כדי לא להיפגע ולא לפגוע ממש, בכדי לא להגביה חלילה את גובה הלהבות ולמנוע את התפשטותן. על-אף האיפוק הצהלי, נכון יותר בגללו, מתרחב והולך במימדים מבהילים השטח - הערים ומאות אלפי התושבים שמצורפים למעגל הסכנה ושיבוש החיים. וכך שדרות וסביבתה - זקניה ילדיה ונשיה, נודבו והורגלו משך השנים לשמש כגורם הסופג, המגן והמשחרר את צה"ל מחובתו וממטרת קיומו.
עולם הפוך, טירוף מערכות. לא רק הפוך- הפוך על הפוך. והנה נמצאה תעסוקה חלופית בטוחה לצה"ל ואחד מעיקרי פעולתם המבצעית של כוחות הביטחון וצה"ל הפך ההרס והחורבן של ישובים יהודיים. טירוף מוחלט. זרוע אחת בונה ויוצרת והזרוע האחרת מחריבה והורסת. צה"ל הפך למכשיר פוליטי בידי שר ביטחון - פוליטיקאי בפשיטת רגל שאיבד את כל הונו הפוליטי, אך כל עוד הוא נצרך "לצרכים קואליציוניים" הוא רותם את מערכת הביטחון ואת צה"ל לניסיון שיקומו הפוליטי.
בלב הניסיון - עלילות הגבורה של כוחותינו הפועלים בימים ובאחרונה גם בלילות בביצוע הרס שיטתי, חורבן ופגיעה במשפחות, בילדים ובתינוקות. מה עושה לילד לילה כזה ואיזה חיבור יהיה לו למדים האלו כשיגדל? והחמור מכל לדעתי הוא כי לא נימצא צדיק אחד במגרון. לא היה חייל, שוטר, אשר כאדם, כיהודי יקום ויאמר: עד כאן ולא עוד. אני לא יכול, לא לזה התגייסתי. עד היכן חדרה שטיפת המוח השקרית על הפגיעה בצה"ל בסירוב למלא פקודה בלתי חוקית בלתי מוסרית לא יהודית. ההינתקות הרגשית, האטימות, האוטיזם והרובוטיקה חדרו לנפשו ושכלו של החייל והשוטר היהודי. על איזה ערכים אנושיים יהודיים-ציוניים גדלים הצעירים בארץ הזו? באיזו מערכת חינוך הם לומדים?
לפני ימים אחדים למדנו עד היכן מגיעה הפרנויה "והאיוולת" של סירוב הפקודה, וזאת כדי שלא להשתמש במילה יותר חריפה. באירוע בו ניתנה סקירה על מבצע
עופרת יצוקה בקורס קצינים, כצ'ופר בסיום החלק העיוני, היה סיום בידורי של שירת חיילות. תשעה צוערים דתיים וחרדים המקפידים הלכתית שלא לשמוע שירה של אשה יצאו מהאולם. בלי הפגנות, בלי שלטים. הם נדרשו לחזור ולא חזרו. מבחינתם זה כמו פקודה לחייב לקחת חלק בקומזיץ מחלקתי בשבת. חלקם התנצלו - על מה? ארבעה סירבו והודחו מהקורס. ואנחנו מלינים על אי התגייסותם של החרדים.
הבוקר התפרסמה ידיעה כי הרמטכ"ל בנוסף לתפקידו החשוב, האחראי והרגיש, קיבל סמיכה לפסיקה הלכתית. (אחרת קשה להבין את פסיקתו) בשעת סיום המאמר עדיין 'ש ידיעות סותרות על זהות נותן הסמיכה. בכל מקרה עוד לפני הטקס הרשמי והחגיגי שיחרר הרמטכ"ל בדחיפות, לאור האירועים בבה"ד 1, פסק הלכה מהפכני המחייב את כל חיילי צה"ל לקחת חלק בשירת החיילות והזמרות ללא קשר לסוג השירה, רמתה וצורתה, רחמנא ליצלן.
בימים הקרובים זה יגובה בפקודת יום מיוחדת. בהודעה מצורפת הודגש כי השירה והבנות הן חלק אינטגרלי מצה"ל ומהמוכנות שלו לאתגרי העתיד, ומכשיר חשוב ורב ערך בהכשרת הקצינים לעתיד, וסירוב הפקודה של הצוערים הוא בגדר תקיעת סכין בגבו של צה"ל וממילא נעיצת סכין בגב האומה. שלא לפרסום: לבושתי חיבתי לשירה אינה מבדילה בין המינים. לעומת זאת אני הייתי מסרב פקודה עוד לפני מגרון.
