פרשת השבוע, פרשת "כי תבוא" המונה קכ"ב פסוקים, כוללת שש מצוות המתחלקות לשתי קטגוריות. קטגוריה ראשונה - שלוש מצוות עשה והן: מצוות הביכורים (הבאה + קריאה), מצוות וידוי מעשר ומצוות ההידמות לדרכי ה' הטובות והישרות. וקטגוריה שנייה - שלוש מצוות לא תעשה המתייחסות לעניין מעשר שני, והן: מצוות לא לאכול מעשר שני באנינות, מצוות לא לאכול מעשר שני בטומאה ומצוות לא להוציא דמי מעשר שני על שאר דברים (שאינם קשורים באכילה ושתייה).
כמו תדיר, אין זה המקום והזמן להלאות את הקוראים באינפורמציה ובמידע רחב ומפורט על כל מכלול המצוות הנזכרות בפרשה, כמו גם על נושאים ועניינים אחרים. ברם, מאמרנו הלזה יידון וייסוב בהיבט לימודי וחינוכי, ערכי ואמוני "מן המעלה הראשונה" (ללא כחל וללא שרק), היבט מהותי וחשוב הנוגע ממש באושיות האומה היהודית הן במהלך שנות היסטורייתה והן, ואולי, במיוחד בימים טרופים אלה ממש, ימי חודש אלול שהוא כידוע לכל בר בי רב חודש של ימי רצון, רחמים, סליחה והכנה לקראת "ימי הדין והמשפט", ובעיקר, חודש של ימי חשבון נפש נוקב פרטי וציבורי כאחד.
שלא לדבר, שבשבועות ובימים אלה ממש, אנו עדים ל"עליהום" קנטרני, בריוני ואנטישמי מן הגרועים ביותר שחוותה המדינה והאומה היהודית במאה האחרונה. לצערנו ולדאבוננו הרב, מדינת ישראל ותושבי ציון מוקעים בראש כל חוצות וישנם אף "רואי שחורות ורעות" הטוענים ש"רוחות מלחמה מנשבות מכל רוח". בעיקר, משלושת "שליטי ציר הרשע", שלישיית הא' הצוררים, שהם:
ארדואן - ראש ממשלת טורקיה,
אחמדינג'אד - נשיאה של אירן ואסד "ג'וניור" - נשיאה הברוטאלי והאכזר של סוריה. שלושה אלה חברו יחדיו לצורריה ולשונאיה של ישראל והיהודים, מקרוב ומרחוק, מחוץ ומבית, ואין יום שעובר וחולף ללא חרפות, גידופים, איומים להכחדתו של "השטן הקטן", קרי: מדינת ישראל.
למותר לציין, שאף מקרבנו "יצאו אנשי בליעל" המגדירים והמכנים עצמם כ"אנשי רוח ואמנות" ו/או "אנשי אקדמיה ושוחרי חופש" ומצטרפים למקהלות הרשע הנ"ל ומבאישים ומוציאים דיבת הארץ רעה, בארץ ובעולם, וזאת בגין קלישאות הזויות, חסרות תוכן, מוסר ויושרה ציבורית עד כדי הגעה למימוש האימרה: "אין לנו על מי לסמוך, אלא על אבינו שבשמיים".
מה עושים? עומדים אובדי עצות?! מתייאשים?! - לא ולא. חלילה. אדרבה! יש לדבוק באמונה צרופה בצדקת הדרך. יש לחנך לאהבת חינם ולאחדות בעם ישראל. יש להתפלל ולחזק את חוסננו הפנימי, ובעיקר להתפלל לחוסנו של צה"ל שהוא "צבא ההגנה לישראל", כמו גם לחוסנם של שאר כוחות הביטחון העושים "לילות כימים" כדי לשמור ולהגן. יש להאמין שכוחו של האור, הברכה, רב מכוחו של החושך, הקללה, וכפי שלחוכמה יש יתרון מן הסכלות, לימדנו והבטיחנו שלמה מלכנו, החכם מכל האדם, שקיים יתרון לאור מן החושך [קהלת ב', י"ג].
חיזוק ורמז לגישה נכוחה ונכונה זו למדים אנו מפרשתנו, פרשת השבוע, וב"קצירת האומר": מי שמעיין היטב בסיפור ובתיאור "מעמד הברכות והקללות" הנאמר מפיהם של קבוצת כוהנים ולויים (כשארון הקודש נלווה עימם) והנמצאים פיזית בתחתית ובאמצע העמק שהפריד בין הר גריזים ששימש כ"הר הברכה" ובין הר עיבל ששימש כ"הר הקללה" יגלה וייווכח לדעת שמספרם הכולל של האנשים מששת השבטים שעמדו בראשו של הר גריזים גדול בספרה אחת בלבד ממספרם הכולל של האנשים מששת השבטים שעמדו בראשו של הר עיבל, באופן הבא: ששת השבטים שעמדו על הר גריזים: שמעון, לוי, יהודה, יששכר, יוסף ובנימין מנו 307,931, ואילו ששת השבטים הנותרים שעמדו על הר עיבל: ראובן, גד, אשר, זבולון, דן ונפתלי מנו 307,930. הבדל ועניין זה "אומר דרשני", כלומר: עניין זה מתבקש שידרשו בו ו/או ניתן למצוא בו רמז (אף שאינו מפורש במקרא) והוא: הגם שעם ישראל מבורך וארצו מבורכים עוד מן הראשית, ככתוב [ירמיה ב', ג']: "קודש ישראל לי-ה-ו-ה, ראשית תבואתו" והם שנבחרו על-ידי האל, עליהם להוכיח קבל עם ועולם שהם ראויים לכך. או אז, הספרה האחת והיחידה שמבדלת בין "הקללה" ובין "הברכה" תגדל, תתפתח ותהיה "אבן הראשה" לעם מבורך, בארץ מבורכת ממקור הברכות, שהוא האלוהים, יתברך שמו.
"תחל שנה וברכותיה ותכלה שנה וקללותיה". שנה טובה ומבורכת.
