אולי הקביעה שבכותרת (יש אנשים שנהנים להרוס) נראית לא הגיונית, אבל לעת עתה לא מצאתי שום הסבר אחר לדבקותם במשימת ההרס של מחריבי בתי היהודים, במגרון ובכלל. ככל הנראה, בעיני הששים להחריב, ה"מתנחלים" אינם נמנים על בני המין האנושי, שכן אחרת לא ניתן להבין את ביצוע פעולת ההרס באישון לילה לעיני ילדים רכים המבועתים מהרס ביתם לעיניהם. ומה שמציק לח"מ בכל העניין היא השאלה, מי מרוויח מההתנהלות הזאת ומה הוא מרוויח? על פניו, קשה מאוד לחשוב על איזשהו רווח שיכול מישהו להפיק מתהליכי החורבן. אפילו הערבים שגויסו לאסוף ולארוז את המטלטלין מבין קירות הבתים שנהרסו, גם הם לא יכולים להרוויח דבר מהחורבן הזה. אז למה בכל זאת מתעקשים על הרס? ההסבר היחיד שמצאתי הוא שהם פשוט נהנים להרוס, הרס לשם הרס.

לא נעים, אבל יש אנשים כאלה, זו עובדה. עד לאחרונה הייתי בטוח שהאנשים האלה מצויים רק בכפרים שמהם יצאו אלה שנצפו רוקדים לצלילי השיר: "נאר, נאר, חביב א'נאר" לאחר שהציתו איזה יער ציוני. אבל לאחרונה, עם גילויי הדבקות ללא פשרות במשימת החורבן, אין מנוס מהמסקנה שהנאורים בעיני עצמם שלנו, השתלבו היטב במרחב ה(אנטי)שמי וחדוות ההרס דבקה בהם. אומנם יערות הם לא מציתים (עדיין?) אבל אש של שנאה הם מציתים ועוד איך, שנאה לכל מה שמדיף אפילו רק קצת ריח של יהדות, שזה כולל כמובן שנאה עצמית מפותחת ביותר. שאם לא כן, כיצד ניתן להסביר את הסיוע האינטנסיבי שהם מעניקים בכל המישורים לאלה המבקשים לנקות את הארץ מיהודים? בעצם, למה ללכת רחוק עד לסיוע שהם מעניקים וכו', הרי הם עצמם חותרים לנקות מיהודים חבלי ארץ שלמים, בערך כמו שעשו בגוש קטיף.

מסתבר שעבורם יהודים ויהדות זה סוג של לכלוך שחייבים להיפטר ממנו. ואם בדרך אפשר גם להכאיב לו, לדרוך עליו ולבזותו - מה טוב. וכמובן, הכל - גם תלישת ילדים רכים ממיטותיהם בשלוש לפנות בוקר, הוצאתם מביתם והחרבתו לעיניהם, הכל נעשה בשם הנאורות ההומניסטית. ומה שיפה זה שאת כל המהלכים ה"אנושיים" האלה הם עושים כנציגי המדינה שנועדה לשמש "בית לאומי" ליהודים, ובשליחותה. בשבוע שעבר ניסינו להבין מהו בית, מהו השורש הרוחני שלו וכיצד ניתן להתחבר לאותו שורש. לענ"ד, בדבר אחד אין ספק; החרבת בתים אינה הדרך להתחבר אל אותו שורש עליון. ואת זה אמרנו בניסיון להימנע מלומר שזו הדרך להתנתק ממנו. איני יודע מה מעניין את המחריבים מעבר להנאה שהם מפיקים מעצם מעשי החורבן, אבל ככל הנראה, הדבר האחרון שמעניין אותם הוא החיבור לשורש העליון. הם פשוט לא מאמינים בקיומו.

קשה מאוד לכתוב על דברים כאלה שבועיים לפני ראש השנה. לכאורה, ראוי להתמקד כעת דווקא באחדות ישראל, לא לכתוב על דברים שמשמעותם הפוכה לחלוטין. אבל מה לעשות, אם לא נתייחס לרע - לא נדע מהו טוב. וכבר טבע מורנו הבעש"ט את הביטוי "הרע - כסא לטוב". הטוב המוחלט טמון באחדות ישראל והרע המוחלט גלוי לגמרי במעשיהם של המחריבים בעם, חייבים להוקיע את הרוע כדי שנוכל להתחבר אל הטוב. ואכן, בפרשת השבוע כִּי-תָבוֹא, מוגשים לנו במלוא העוצמה גם הטוב וגם הפכו [דברים כ"ז]: [יא] וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר. [יב] אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת-הָעָם, עַל-הַר גְּרִזִים, בְּעָבְרְכֶם, אֶת-הַיַּרְדֵּן (...) [יג] וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל-הַקְּלָלָה, בְּהַר עֵיבָל (...). (רש"י): ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה לראש הר עיבל והכהנים והלוים והארון למטה באמצע; הפכו לוים פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו' ואלו ואלו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה (...) וכן כולם עד [כו] אָרוּר, אֲשֶׁר לֹא-יָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת--לַעֲשׂוֹת אוֹתָם.

אבל זה לא מתחיל ולא נגמר במעמד חידוש הברית בין הר גריזים להר עיבל, הרעיון של טוב מול רע, ברכה מול קללה שהם תוצאה של מעשים שלנו, שזור בפרשה לכל ארכה; זה מתחיל בפרשת הביכורים [פרק כ"ו]: [ג] וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. גם הפעולה וגם האמירה מבוססות על המודעות שאת הארץ הזאת נתן לנו הקב"ה, וזו הדרך להוריד אלינו מלמעלה את הברכה, שתתגלה פה על הארץ.

ואף על-פי כן בנֹה תִּבָּנֶה הארץ

אולי בהתאם לכלל ש"פותחין בברכה" החלק הראשון של הפרשה עוסק אך ורק בטוב ובברכה: [יא] וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ--וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. ובפירוש אומרת לנו פרשת השבוע שזה עניין של יחסי גומלין: [יז] אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו--וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. [יח] וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְו‍ֹתָיו. [יט] וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַה' אֱלֹקֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. דומה כי המחריבים שלנו טוענים לשוויון מוחלט בין בני המין האנושי - שהרי לכאורה זו ההצדקה שלהם לרדיפת היהודים, שמירה על "זכויות הפלשתינים" העשוקים - ולפיכך מסתבר שהם לא אוהבים את הרעיון שאנחנו עַם סְגֻלָּה ובטח לא את הרעיון שאנחנו נהיה עם עֶלְיוֹן עַל כָּל-הַגּוֹיִם.

אין זה מענייננו להתייחס כרגע לתפישה זו, אבל נזכיר את מה שכבר אמרנו, שמתוך השקפת העולם ההומניסטית שלהם הם מגיעים לאנטישמיות כפשוטה. את הצד האישי כבר הזכרנו, סדרה של ברכות למי שינהג כראוי וכנגדן קללות למי שלא ינהג כראוי, כאשר גם הברכה וגם הקללה הן תוצאה של מעשי האדם. אחר-כך באה סדרה של ברכות שיבואו עלינו, על כלל ישראל בתנאים הבאים [פרק כ"ח]: [א] וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. [ב] וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ: כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ. [ג] בָּרוּךְ אַתָּה, בָּעִיר; וּבָרוּךְ אַתָּה, בַּשָּׂדֶה. [ז] יִתֵּן ה' אֶת-אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ: בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ. כמובן, יש עוד ברכות, אבל נשאיר משהו לעיונם של הקוראים.

וכאן אנחנו מגיעים לצד השני של המטבע, זה המובא בהמשך הפרשה, מה עלול לקרות אם לא נתמיד לבחור בטוב ובברכה: [טו] וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ. וכאן באה סדרה ארוכה, צ"ח קללות מפחידות ביותר. לא נאריך בקטע הזה בעיקר מפני שכבר רואים בגלוי את התגשמות חזונו של ישעיהו הנביא, בפרק שקוראים בהפטרת השבת, בדבר הגאולה האמיתית והשלמה אשר תבוא למרות הכל. נכון שעל אודות המחריבים הוא מדבר בפרק אחר (מ"ט) אבל מסתבר ששני התהליכים מתחוללים במקביל. לא הגיוני אבל עובדתי. בפרק מ"ט הוא כותב: [יז] מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ. אומר על זה המדרש [תנחומא, פקודי, א]: ועל מה חרבה (ירושלים)? אלא כי מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ, על זה חרבה. זהו ההסבר שמצא המדרש לחורבנה של ירושלים למרות שהקב"ה אוהב אותה מאוד.

בהפטרת השבוע מבטיח הנביא [פרק ס']: [א] קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ה', עָלַיִךְ זָרָח. [ב] כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים; וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה', וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. [ג] וְהָלְכוּ גוֹיִם, לְאוֹרֵךְ; וּמְלָכִים, לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ. אומנם אצלנו לא מזהים עדיין את האור הזה, אפילו נדמה שהחושך מתגבר. והראיה - יהודים מחריבים בתים של יהודים לטובת הגויים כביכול. אבל גויים רבים כבר רואים את האור הזורח עלינו והם אינם מסתירים את התפעלותם מהאור הזה. אחדים מהם ביקרו אצלנו לאחרונה, זכו לקיתונות של בוז ולעג מצד הנאורים בעיני עצמם שלנו וליחס ספקני משהו מצד היהודים, אבל הם בשלהם - עם ישראל הוא העם הנבחר וארץ הקודש שייכת לו ורק לו. כך כתוב בתנ"ך וזהו הקושאן היחיד שתקף בעניין הזה, הם אומרים. היהודים חוששים כנראה ממיסיונריות (לא מבחינים שזו התגשמות גלויה של הנבואה) והנאורים כאילו, בזים להם כנ"ל.

צריכים לדעת שנבואה לטובה לעולם אינה חוזרת. יכול להיות שיקח קצת זמן עד שתתקיים בגלוי, אבל היא תתקיים. זה נכון לגבי נבואת ישעיהו שבהפטרת השבוע כמו גם לגבי כל הנבואות. כולל ובעיקר נבואתו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויץ' שהכריז בימי מלחמת המפרץ הראשונה ש"ארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר בעולם" כי זו הארץ שעליה אומרת התורה שהיא [דברים י"א] [יב] אֶרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. אז כעת אנחנו לקראת אַחֲרִית שָׁנָה וכבר הגיע הזמן שתכלה שנה וקללותיה. ובפרוס השנה החדשה נזכה להתגלות האור החדש, אור הגאולה האמיתית והשלמה.