מסע ההתרפסות של
שלי יחימוביץ' בפני חוגי הימין מעורר בי סלידה. התפנית במסעה הפוליטי עלתה על שרטון, ממנו היא אינה מבקשת להיחלץ, אלא להפך, נוח לה שם, היא חשה מצוין על השרטון. מתוכו היא מגבירה את הקצב המסחרר של ירית בליסטראות נגד אנשי שמאל, שלדבריה, מספרם כמספר האנשים בתא טלפון ציבורי, לעומת הרבבות שהיא עשויה להביא עם נצחונה בפרימריז.
אני רוצה להזכיר לשלי יחימוביץ', שבימי האופוריה של 5 ביוני 1967 אפשר היה לדחוס בנקל לתוך תא טלפון ציבורי קטן או לחיפושית "
פולקסווגן" את כל חברי הכנסת, שייצגו עמדות של שמאל, והיו גם נאמנים לפתרון של "שתי מדינות לשני עמים". ואם שלי שכחה, אותם מעטים הוצגו באותם כינויי גנאי ששלי יחימוביץ' משתמשת כיום.
לעומתם, לא מעט חברי כנסת - שהשתעשעו בפנטזיה של ארץ ישראל השלימה, והטיחו דברי נאצה נגד הבוגדים מתא הטלפון הציבורי - בחלוף השנים ביקשו להימנות אל אנשי הטלפון הציבורי. הם החלו לדבר על "שתי מדינות לשני עמים" וגם על "שתי בירות בירושלים".
אפילו
בנימין נתניהו העז לומר "שתי מדינות לשני עמים", אך זה כבר סיפור אחר של אמירה, שלא התכוון לממש את תוכנה, אלא למצוא חן בעיני העולם, שהפנים - שזה הפתרון ושזה המוצא היחיד והצודק.
הפתרון, שהוצג מתוך התא הקטן של הטלפון הציבורי או מתוך חיפושית פוולקסווגן קטנטנה, הפך באיחור לנחלת ציבור גדול.
יש לי תזכורת קטנה לשלי יחימוביץ' ,שרואה בי חבר לא רצוי, עקב היותי נמנה לגרסתה כחבר במועדון של חברים בתא טלפון ציבורי. בתזכורת אני רוצה להסב את תשומת לבה, שחברותי בתא הטלפון הציבורי הקטן העניקה לי תעודת כבוד במסע ההיסטורי לפתרון הסכסוך בינינו ובין שכנינו. תעודה של יושר ציבורי .
ובך, שלי יחימוביץ', אני רואה אפורטוניסטית שמלקקת מצד ימין. הליקוק הזה מלווה בהנמכת קומה. לא יצא ממנו דבר טוב. לעומת זאת חברותי רבת השנים בתא הטלפון הציבורי העניקה לי רק זקיפות קומה. ועל כך אני גאה.
