בשנות התשעים התרפק מחנה השמאל במלוא עוזו על חלום השלום, חזון המזרח התיכון החדש, וודסטוק בגרסת תל אביב-רמאללה ותקוות יפות נוספות שכאלה. עשור השלום הוורוד והצמרירי כוסה בעננה שחורה של אוטובוסים מתפוצצים ברחבי ישראל, מתפללים מוסלמים נטבחים בחברון, מחבלים מתאבדים וראש ממשלה שנרצח בכיכר.
עשור לאחר מכן, עם קריסת תהליך אוסלו והתחדשות האלימות, למדנו שגם אם באהבה זה לא יילך בין ישראל לבין הפלשתינים, הרי שגם באלימות זה לא יילך. בשנות האלפיים הבינו הפלשתינים כמה נוראה היא ההתנגדות האלימה באינתיפאדה ובירי מהרצועה, בעוד שאנחנו למדנו שגם עם חומת מגן מ
עופרת יצוקה אי-אפשר להשיג שקט אמיתי.
אז עברנו, אפוא, משאיפה ל"שלום עם הפלשתינים" אל היעד הצנוע והקר יותר של "היפרדות". אחרי שמעדנו במארש המלחמה ואחרי שמארש החתונה נשחק, חיפשנו את הקצב והמנגינה הנכונים לגירושין. הלהיטים הנבחרים לדואט המתיש עם הפלשתינים הפכו להיות "היפרדות", "הינתקות" ו"התכנסות".
הניסיון להפריד לחלוטין בין העמים, כך שלא נשמע יותר דבר ואף חצי דבר מעברה השני של הגדר, נכשל גם הוא. לא בשקט נגמרה ההינתקות מעזה, אלא בשריקות של קסאמים ופצצות של מטוסי חיל האוויר, ופרדיגמת הגירושין התכסתה אף היא באזעקות של צבע אדום וזעקות של דם ילדים שנשפך.
כעת פונים הפלשתינים לאו"ם בבקשה לקבל הכרה כמדינה. הפנייה נעשית על-בסיס שלושה עקרונות: מחויבות לאי-אלימות, המשך בניית המדינה הפלשתינית והימנעות ממו"מ עקר. אלה מציבים אותנו בפתחו של פרק חדש בהיסטוריה.
לאחר שני עשורים של ניסיונות לתהליכי פיוס וגירושין, התקבעו בשנתיים האחרונות שלושת עקרונות אלה. פלשתינים רבים, לרבות ההנהגה בגדה המערבית, מכירים בכך שהאינתיפאדה השנייה הייתה טעות ואף בעזה מבינים שהפסקת אש עדיפה על-פני התלקחות אלימה. ההצלחה של ההתנגדות הבלתי-אלימה לתוואי גדר ההפרדה בכפרים כמו בודרוס ובילעין, כמו גם בכיכר תחריר שבקהיר ובמוקדים אחרים של האביב הערבי, הורידה את האלימות מסדר היום הפלשתיני.
העיקרון השני של בניית המדינה נתמך בדוחות מפרגנים מאת הבנק העולמי, האיחוד האירופי וקרן המטבע העולמית. עם זאת, נדמה שההשראה הגדולה ביותר לתהליכי בניית המוסדות הפוליטיים, המשפטיים, הכלכליים והביטחוניים של המדינה הפלשתינית שבדרך היה דוד בן-גוריון. לא אחת נעשתה ההשוואה בין פועלו הנמרץ והחלוצי של בן-גוריון לדמותו השקולה והאחראית של ראש הממשלה הפלשתיני, סלאם פיאד. כך, כמעט מחוץ לשדה הראייה של רוב הישראלים, נבנתה בשנים האחרונות מדינה פלשתינית לכל דבר.
העיקרון השלישי של הימנעות ממו"מ עקר רואה יותר נזק מאשר תועלת במו"מ ללא תנאים מוקדמים, במיוחד בהתחשב בהתבטאויות החוזרות ועולות מהממשלה הנוכחית בישראל שאיננה מוכנה להיות פרטנר לפתרון שתי המדינות על-בסיס קווי 67'. גם אם אלה יכללו חילופי שטחים בהסכמה.
אם אכן מדובר במדינה חדשה המתבססת על עקרונות חדשים, יש לתהות איזו מנגינה תלווה את מדינת פלשתין? במידה רבה, זה תלוי בנו.
השבוע אמר שר הדתות הפלשתיני, מחמוד חבאש, שפלשתין תהיה פתוחה לכל בני הדתות. מוסלמים, נוצרים וגם יהודים יהיו אזרחים שווים בה, אם יסכימו לקבל את ריבונותה.
גם סלאם פיאד והשגריר הפלשתיני לאו"ם, מע'ן עריקאת, התבטאו באופן דומה. לאור כל אלה, נראה שההנהגה הפלשתינית הנוכחית לא רק מוכנה לאפשר לנו להתנתק ממיליוני הפלשתינים בגדה ובעזה, אלא גם מאפשרת לוויתורים הכרוכים בהינתקות זו להיות כואבים הרבה פחות מן הצפוי. לפי התבטאויות אלה, אנו לא חייבים לוותר ויתור מוחלט על חבלי ארץ היסטוריים.
בהחלט יכול להיות שאם ניתן צ'אנס לפלשתין, אומנם לא נמשיך לשלוט בכל יהודה ושומרון, אך בהחלט נוכל להמשיך לבקר ולטייל בהם. ריבונות יהודית בחברון אומנם לא תתאפשר, אך נוכל להמשיך להתפלל ולערוך בה סיורים חינוכיים. ללא חשד גזל וללא צל של מרמה, נוכל אף לערוך חפירות ארכיאולוגיות משותפות בערים היסטוריות כמו יריחו, שילה, בית-אל ושכם.
אם ניתן צ'אנס לפלשתין, אומנם יאלצו כשמונים אלף יהודים לבחור בין נטישת בתיהם בלב הגדה המערבית לבין המשך חייהם תחת ריבונות פלשתינית. אולם יהודה ושומרון בהחלט יוכלו להמשיך ולהיות הסיפור של כולנו. כפי שיהודים מתכנסים לתפילות גם מחוץ לגבולות ריבונותנו בלובלין שבפולין או באומן שבאוקראינה, או כפי שנערכים גם היום סיורי שורשים של יהודים בתוניס או במרוקו, היהודים לא חייבים בניתוק מוחלט מהשטחים. ישראל יכולה לנצל ולחזק את גישתם הפתוחה של חבאש, פיאד ועריקאת. היא יכולה לפעול להסדרת תיירות יהודית ופרויקטים משותפים של מחקר ופיתוח בארץ האבות, גם כשחלק ממנה יהיה תחת ריבונות פלשתינית.
עדיין אפשר להפוך את ההכרזה הפלשתינית בספטמבר להזדמנות שתשרת גם אותנו. גם אם לא נרקוד עם הפלשתינים ברחובות לאחר שיקבלו הכרה מהאו"ם, המנגינה שתבוא אחרי ספטמבר לא חייבת להיות צורמת כל-כך כמו מארש האבל, המלחמה והגירוש. לשם כך תזדקק הממשלה לדיפלומטיה חכמה ויצירתית שתשרת את האינטרסים הלאומיים האמיתיים שלנו, על-פני הכבוד הלאומי של ראשיה.
