בית משפט הוציא צו ארעי שהורה לעובדי הרכבת להפסיק את העיצומים לבינתיים, לפחות עד יום שישי בשמונה בבוקר. זו סיבה טובה להאמין שמשהו מהאמירה של הוועד על כך שהוא שומר על החוק יתממש. אני יוצא השכם בבוקר לתחנת הרכבת בארלוזורוב שבתל אביב, ולרגע מתפתה לחשוב שהגעתי ביום הלא-נכון.
הרציפים, שבדרך כלל מלאים כבר בשעות בוקר מוקדמות, ריקים כמעט לגמרי. מזכיר לי במשהו את יום כיפור.
07:35 - קול נעלי העקב של אחת מעובדות הרכבת חותך את השקט, רמז לכך שאני הולך להתעכב. תיק תיק מעל הרציף. צגי המידע אינם מבשרים את הבאות. איש לא טרח להדליק אותם, כדי לעדכן את הנוסעים מתי יגיעו הרכבות הבאות. הרכבת לעכו אמורה להגיע ב-07:57, ובינתיים אני יושב בתחנה הכמעט ריקה ומחכה. קולו של הכרוז נשמע ומבשר על הרכבות הבאות לתחנות השונות ברציפים האחרים. יש קול אבל אין עונה, הרכבות ייזכרו להגיע רק בחלוף כמה דקות.
07:50 - נוסעים נאספים אט-אט. בזריזים להגיע גם כתבת
גלי צה"ל, שמנסה להבין למה אנשים הגיעו בכל זאת. מזיע כולו, מתיישב לידי איש מבוגר חבוש בראשו. הוא מבשר בטלפון לבתו, שבתוך שעה הוא בבת גלים שבחיפה. "אופטימי, הא?", שאלתי אחרי שניתק. מתברר שהוא היה בבית חולים וכלל לא שמע על העיצומים. הוא מעלעל במהירות בעיתון שהחזקתי, ונכנס לעניינים.
08:08 - האיש מתייסר, הרכבת מאחרת לו ב-11 דקות, ואין לו מושג אם ללכת ולחפש מונית שירות לחיפה או שמא מוטב לו להמשיך ולהמתין. אני מתאר בפניו את המציאות כמות שהיא ומותיר בפניו את הברירה לבחור לבד, תוך שאני מעלה בפניו גם את האפשרות שהרכבת תגיע דקה אחרי שיעזוב. מסכן, לא הייתי רוצה להתחלף איתו. הוא מחליט להישאר עוד קצת. פתאום הכרוז מודיע על הגעתה לרציף של הרכבת צפונה והוא שמח. יחד עם אנשים אחרים הוא נעמד, ואני - על סמך הניסיון עם הכרוז, משכנע אותו להמשיך לשבת. עד שהיא לא כאן - היא לא באמת כאן.
08:14 - צדקתי. הרכבת מגיעה לתחנה באיחור, ויוצאת בשמונה ורבע לדרך. הנסיעה איטית, מזכירה את הרכבות מלפני עשור. פה ושם היא עוצרת. מעניין מתי היא תגיע לעכו - אני שואל בפייסבוק - ואיש חידודי הלשון יעקב פרוינד מציע לי להפעיל שירות עכו אחריי, אבל אני מעדיף לנצל את הזמן לשינה.
09:28 - הרכבת כבר הייתה אמורה להגיע, אבל היא משתרכת אי שם לאטה. אני חוזר לישון.
10:05 - הרכבת מגיעה סוף-סוף לעכו. אנשים עולים על הרכבת, ואני אומר להם שהיא לא ממשיכה לנהריה בגלל עבודות, אבל העדר בשלו. איש אינו מודיע לנוסעים שזה עתה הגיעו על זכאותם לקבל כרטיס פיצוי. מיהרתי ולכן שמרתי את הכרטיס להזדמנות אחרת. בינתיים אני עולה על שירות ההסעיות שהעמידה הרכבת לטובת הנוסעים לנהריה. לא חולפות חמש דקות, והוא כבר יוצא לדרכו. העיקר שהגענו לפני שבת.