יום הכיפורים שלי

לפעמים זה נראה לי כי זה קרה היום. בדרך כלל, אני חש כאילו זה אירע לפני שנות דור. הפגיעה בטנק שלי במלחמת יום הכיפורים. היה זה שבת 20 באוקטובר. הבוקר התחיל כרגיל עם שטיפת הפנים מהג'ריקן וכניסה ל"כוננות עם שחר" וזאת אחרי לילה של הפגזה ארטילרית עלינו שבה נהרג אביחי ברגסון בטנק הצמוד אלינו בשעה ששנינו עמדנו בצריחון. נכנסנו איש איש בתאו. אילן קיטאי המט"ק, שרק לפני שבוע הכרתיו, משה משה הטען ויצחק אפו הנהג.

התסריט אמור היה להיות דומה לימים האחרונים. היינו אי שם על ציר לקסיקון (כך הוא נקרא במפת הקוד סיריוס) במאמץ מטופש ועקוב מדם להרחבת מסדרון הצליחה בגדה המערבית של התעלה. לא רחוק מ"החווה הסינית" וסמוך לאגם המר. מדי יום המתנו בעמדות עד אחרי שהשמש שהייתה מולנו עברה את קו הזניט וניתן יהיה לצפות באויב שעשה בנו שמות. התקדמנו עם הטנקים של גדוד 410 בחטיבה 600 . בקשר נשמע קולו של שפס המ"פ ושל יהודה גלר המג"ד. התחלנו לנוע תוך כדי ירי. לאחר מספר דקות חטפנו מטר טילי נ"ט. רבים נפגעו. נסוגו או כפי שהדבר נקרא בשפת השריון "שיפרנו עמדות לאחור". השארנו חברים, ראינו טנקים בוערים וכן הצלחנו להרחיב במעט את המסדרון. כך מדי יום. תסריט קבוע.

בשבת ה-20 באוקטובר התחלנו כרגיל. שוחחתי עם אילן בקשר הפנים של הטנק וקצת התלוננתי כי אנו מסתערים לפני הטנקים האחרים. "למה לפני כולם?" שאלתי קצת בהומור. ואילן, רציני להחריד, השיב כפי שרק קיבוצניק אוהב ארצו יכול להשיב: "השטח לפנינו נקי ועביר יותר. אם אנחנו לא נעשה זאת מי יעשה זאת". התשובה משכנעת. באמת נלחמנו על הבית ועל חיינו האישיים. לא חלף זמן רב ובקשר נשמע "2 ב טילים עליך". ביצענו מייד את התרגולת לה הורגלנו. אפו הנהג העביר להילוך אחורי ונתן פול גז, משה הטען הכניס פגז ואני תוך כדי נסיעה בזיגזג כאשר בעיניות הפריטלסקופ שלי אני רואה כדור אש מתקרב אלינו במהירות הצלחתי להבחין במשגר על ג'יפ ויריתי לעברו. איני יודע אם זו מיומנותי כתותחן (נחשבתי לצלף גדול) או המזל (סביר יותר) והפגז פגע בג'יפ וכדור האש צנח לקרקע במקום לפגוע בנו.

המשכנו בלחימה שעקרה מול חיילי חי"ר מצוידים בטילים אנטי טנקים ואנחנו מחומשים רק בפגזי חודרי שריון שביניהם לבין מלחמה נגד חיל רגלים אין ולא כלום. על זה נאמר "זה מה שצה"ל מנפק". גם המקלעים שיכלו להיות לעזר לא פעלו כראוי אלא באלתור מקומי כיוון שמדובר היה במקלעי המקור האמריקנים שיועדו ללחימת ג'ונגלים בויאטנם וטיפת חול סתמה אותם. גם כנות המקלע לא היו מתאימות הואיל ואלו הוחלפו לכנות עבור מקלעים ישראלים שטרם סופקו כאמור.

הקרב נמשך. עשינו דרכנו לכיבוש שטחים נוספים תחת אש כבדה. טילים שלהם התעופפו לעשרות באוויר ואנו השיבונו באש טנקים שברובה עשתה אבק ורעש (בגלל סוג התחמושת) אך בחלקה הייתה יעילה.

תוך כדי תנועה נשמעה שוב הקריאה:" תחנות לורה טילים עליכם". שוב אפו נוסע לאחור. אילן, משה ואני מנסים להוציא פגז. אפו מצליח תוך כדי התמרונים לתת לי מכה ברגל דרך החיבור בין תא הנהג לזה של התותחן וצועק בום. מצא זמן להתלוצץ. אני נבהל ומתכופף אינסטינקטיבית מפחד. ופתאום בום אמיתי. אני מרגיש שנפגענו. חטפנו פגז מאחור ישר בצריחון המפקד. אילן נופל פנימה ואני מושך עצמי מתא התותחן ובמכה אחת מוציא עצמי לסל הצריח מחוץ לטנק. עשן כבד עולה מהטנק. פתח הטען נפתח ופרצופו של משה מוצף בדם יוצא ממנו. "אילן הרוג בפנים" אומר משה "הוא נפל עלי." אפו היסטרי כולו יוצא מתא הנהג . כל זאת בלב האזור מוכה הטילים כאשר פגזים וטילים עפים מצד אל צד. וכך אני עומד על הצריח. משה מנסה לנגב דם ואמר כי הוא בקושי רואה ואפו עומד על תובת הטנק מחוץ לתאו ומלמל דברים בחוסר פשר. גם אני היסטרי לא מעט. פתאום אני באמצע שדה הקרב. רואה מסביבי טנקים שלנו נסוגים בבהלה ממטחי טילים. מבין שאיש לא יחלץ אונו וכי עלינו לסגת לאחור כן עם הטנק המעשן. אני צועק לאפו הנהג לחזור לתאו ולנסוע בפול גז לאחור.

כך אנו נוסעים: אני עומד מחוץ לטנק, משה על יד תאו ואפו נוהג. לפתע אני מסתכל אחורה ורואה כי אנו דוהרים למצבור מוקשים. אני רץ על הספון קדימה וצועק לאפו לעצור. זה עוצר סנטימטרים מהמוקשים. שובר את ההגה, עוקף את המוקשים ונסוג לאחור. כאן עובר לידינו טנק אחר . אנחנו מנופפים לו בידינו שיבוא לחלצנו. מפקד הטנק מסמל בידו -לא וממשיך בנסיעתו לאחור מפחד הטילים. אחריו עובר טנק נוסף. של דוד גינזבורג. זה אינו פוחד, עוצר ומחלץ את שלושתנו מהטנק העשן. אחרי כמה מאות מטרים אנו עוברים לזחל"ם של הרופא. שם מטפלים בפציעה בעינו של משה ומכאן לאזור ההתכנסות. שם אני פוגש חבר מהתיכון שהחליף כבר מספר טנקים. אבידור אבני שמו. הוא מעיר לי כי הסרבל שלי מלא בדם מאחור. אני מוריד את הסרבל המוכתם בדם וקובר אותו בחולות סיני. מישהו מעיר לי כי רסיס שרט אותי לכל רוחב הגב.

נראה כי ההתכופפות שלי מצעקת הבום של הנהג הצילה אותי . ממילא אינני מרגיש דבר ולובש סרבל חדש. בכיס הסרבל הישן היה מכתב של אילן קיטאי לאביו. מכתב שניהלנו ויכוח על שליחתו לילה קודם. הוא, אילן, הפציר בי לשלוח מכתב לאשתי שבבית. אני מסרב בטענה כי ברור לי שאם אכתוב מכתב ,הוא יגיע אבל אני לא. קיטאי צוחק ואומר : אתה רואה כתבתי מכתב , שמור אותו למחר אצלך ולא יקרה לי כלום. המחר הגיע והמכתב של אילן שנהרג נשאר אצלי. במבוכה, או ליתר דיוק בפאניקה, בה שהיתי באותם רגעים החלטתי לקבור גם אותו בסיני.