כמו מלט

גילה אלמגור-אגמון, שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה. אלמגור, שהופיעה בקרוב ל-50 סרטי קולנוע, וזכתה לכינוי 'מלכת הקולנוע הישראלי', היא כלת פרס ישראל לקולנוע לשנת תשס"ד.

ביום כיפור הולכת אלמגור לבית הכנסת שבקצה הרחוב שלה יחד עם ידיד שלה יוסי גרבר לומר 'יזכור' על הוריה. בית הכנסת הזה היא אומרת הוא "הכי ידידותי שיש, שבראשו עומד הרב אריה לוין, נכדו של הרב אריה לוין הידוע". הנכד מתברר הפך את בית הכנסת שהיה מוזנח וכמעט נטוש למקום מקרב, ידידותי, מואר ומטופח. "יש פעילויות בבית הכנסת בחגים לכל תושבי השכונה. בשמחת תורה העירייה סוגרת את הרחוב ויש חגיגה ושמחה גדולה. אתה לא צריך להיות דתי, או לשמוע את כל קריאת התורה כדי לחגוג את החג.

אלמגור אינה צמה ביום כיפור, אבל מתחברת לשקט שהוא משרה. "יש משהו בדממה שמשתלטת על הארץ, על העיר, על השכונה ועל האנשים שיוצר משהו שונה, וזה מצליל אותי למצב רוח אחר. משהו שונה שאיני יודעת להגדירו".

היא מאמינה "בקיום של כוח עליון גדול מאיתנו. פעמים רבות במהלך חיי מצאתי את עצמי מתחננת לאלוהים. גם אדם חילוני כמוני, ברגעים מסוימים נאחז פתאום בשביב אמונה, בתקווה וברצון להאמין שיש משהו שחורץ גורלות. מאז שבעלי (יעקב אגמון, ח"ש) היה חולה והחלים, תודה לאל, אני קוראת בכל יום פרק תהילים. מאז שגלעד שליט בשבי אני מוסיפה בכל יום לאחר פרק התהלים, תפילה שכוללת מספר פסוקים לשלומו ולשחרורו. איני יודעת מהיכן קיבלתי את התפילה, אבל היא מונחת לצד ספר התהלים שלי". לדבריה, זו הפעם הראשונה שהיא מדברת על המנהג הזה שקיבלה על עצמה.

איך יהדותך באה לידי ביטוי?

"אני מגיעה למקומות שונים בעולם, חלקם נידחים ואני תמיד מבקשת שייקחו אותי לבית הכנסת היהודי במקום ולבית הקברות היהודי. יש גם דברים שאני מאוד מתחברת אליהם. למשל אני מדליקה נרות שבת, למרות שאני נוסעת בשבת, כי יש משהו מיוחד בטקסיות הזאת. משפחת אמי מפולין, שנכחדה כולה, הייתה דתייה מאוד. אמי החדירה בי את הנוהג לנשק מזוזה בכל פעם שאני יוצאת מהבית. לא פעם הייתי מוצאת את עצמי נבוכה ולא מנשקת את המזוזה, ורק כשהרגשתי שלא רואים עשיתי זאת. אמא שלי תמיד אמרה: 'יש דברים שאת צריכה לעשות כי את בת לעם היהודי'. כשהתבגרתי, הפסקתי לנשק את המזוזה בכניסתי לחדר. לאחר שאמי נפטרה חזרתי למנהג הזה, מתוך מחויבות לה ולכל מה שנכחד".

היהדות, אומרת אלמגור, מזוהה אצלה עם השואה. "זה המקום שכוחו של אלוהים עמד בסימן שאלה. אני לא מבינה איך יהודים שעברו את השואה חזרו להאמין באלוהים כי הוא לא היה שם, והשואה הרי קרתה רק בגלל היותנו יהודים. אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני אוד מוצל של עם שלם שנכחד שם. והאודים המוצלים הללו עשו את הנס של הקמת מדינת ישראל ויש לנו צבא ותרבות ומדע. זה נס! לעומת זאת יש דברים שאני מתביישת בהם. אולי לא יאהבו לשמוע את זה ב'מקור ראשון', אבל בעיניי הכיבוש הוא טלאי של בושה לעם היהודי".

יש איזה יום כיפור שאת זוכרת במיוחד?

"יש משהו מאוד הגיוני ביום הזה שבו צריכה לנוח הנשמה. בלי שום רעש. לא רעש של מכוניות נוסעות, או מוזיקה. אני זוכרת את מלחמת יום כיפור. חילול השקט היה סימן שמשהו קרה. אני זוכרת ששאלתי את בעלי 'מה קורה לאנשים? מה זה חילול השקט הזה?'. עלינו לקומה השנייה וראינו את כל הרכבים וכל ההמולה ויענקל'ה אמר: 'משהו קרה'. אולי זאת חוויית יום הכיפורים המכוננת בחיי. איך שהוציאו אנשים מבתי הכנסת, וכל המכוניות, הטלפונים, הסירנות והאזעקה באמצע היום. הרמתי טלפון לחברתי לילי שרון זכרה לברכה ושאלתי אותה: 'לילי מה קורה?' והיא ענתה לי בקודים: 'קורה!'. אני זוכרת שהתחלנו להתקשר לחברים ושמענו שהוציאו אנשים מהתפילות, בצום. זה היה הדבר הנוראי ביותר. והשמועות החלו להגיע ותוך שעות הכול התגלגל, והבנו שזאת מלחמה שלא דומה לשום דבר אחר. אני זוכרת שהיה מי שדיבר במושגים של חורבן הבית השלישי. אני מפחדת לחשוב במושגים כאלה, אבל אני זוכרת את האימה".

הרב ישראל מאיר לאו כיהן כרב הראשי לישראל בין השנים 1993-2003, וקודם כרבה של תל אביב-יפו בין השנים 1988 ל-1993, ואחר כך שוב, משנת 2005 ועד עתה. הרב לאו הוא יו"ר מועצת 'יד ושם' וחתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת תשס"ה.

עבור הרב לאו, יש שעה אחת שהיא היפה ביותר בכל ימות השנה לעם ישראל: השעה שבה נוהרים המוני בית ישראל לבתי הכנסת לתפילת 'כל נדרי'. "זוהי השעה שאני מצפה לה בכל ימות השנה, הוא אומר. "אין הבדל בין כביש למדרכה. אין הבדל בין ירושלים לתל אביב. אין שתי מדינות אלא אחת, ואנשים הולכים בבגדי לבן מכף רגל ועד כיפת ראשם ובידם הטלית. אנשים שאינך מכיר מברכים אותך מרחוק: 'שתהיה לך שנה טובה!', 'גמר חתימה טובה!', 'שתהיה שנת שלום!' וגם 'שתהיה לך נחת מהילדים'. זאת שעה שאין לה תמורה בכל ימות השנה. השעה בה"א הידיעה. פתאום אתה מרגיש, שומע ורואה שא-ל אחד לכולנו".

את יום הכיפורים הוא מגדיר כ"מלט המחבר את כל עם ישראל". לכן, הוא טוען, לא הופתע מהסקר שנערך לפני כשנתיים שבו נמצא כי 76 אחוז מהיהודים צמים ביום כיפור. "למעשה חשבתי שצמים יותר, כי האווירה היא של יום התעלות רוחנית והינתקות מהבלי העולם הזה וטרדותיו, בהיעדר אמצעי תקשורת אלקטרוניים ובהיעדר ההמולה מסביב".

מזה 18 שנה מתפלל הרב לאו בבית הכנסת הגדול בירושלים. "בבית הכנסת אין הבדל בין שוע ובין דל. באחד מימי הכיפור ישב בשורה הראשונה ראש הממשלה בנימין נתניהו ומשמאלו ראש העיר אהוד אולמרט. בתווך ישב מי שהיה באותם ימים שגריר ארצות הברית בישראל מרטין אינדיק, שידע את כל הפיוטים. הוא הכיר אותם מבית הוריו בסידני, אוסטרליה. בעזרת נשים ישבו נשות ראש הממשלה בעבר ובהווה, נשיאת בית המשפט דורית ביניש ולצדה מרים נאור, שופטת בית המשפט העליון. בעלה, מי שהיה מזכיר הממשלה, אריה נאור ישב למטה. יחד שבטי ישראל: תיירים מרחבי העולם, חיילים ונוער. בית הכנסת פתוח לכל. לא מבקשים כרטיס כניסה מאיש. וכולם מברכים ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הזה' אחרי החזן במנגינה עתיקה שמקורה בימי האנוסים בספרד. מנגינה שככל הנראה מקורה בלאדינו, והנוסח שלה מלווה את העם מאז גירוש ספרד, קרוב ל-520 שנה".

המנגינה הזאת מזכירה לרב את תפילת כל נדרי כמה מאות שנים לאחר מכן, במחנה הריכוז, בשנה האחרונה למלחמה. "בחור שלמד איתי שנים לאחר מכן בישיבה בירושלים סיפר לי כיצד התכנסו יהודים במחנה ביום שידעו כי יום כיפור הוא. ואחד מהם שזכר פחות או יותר את נוסח התפילה, עבר לפני התיבה שלא הייתה קיימת. אותו חבר סיפר לי שכאשר אמר בעת תפילת 'כל נדרי' את המילים 'מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה' זאת הייתה הפעם היחידה שבה התפלל בבכי. 'הסתכלתי על עצמי', כך סיפר לי, 'ועל שלדי האדם שהקיפו אותי ושאלתי את עצמי: איך אומרים 'עד יום כיפורים הבא' אם לא יודעים אם אשרוד עד הבוקר? אם איני יודע אם אזכה לראות אור יום? אמרתי זאת, והדמעות זלגו. והנה, עיניך הרואות, אני איתך בירושלים ואני יכול לספר לך מהו כוחה של אמונה".

אבל הזיכרון החזק ביותר של הרב לאו מיום כיפור נצרב בשנת תשל"ד. "את יום הכיפורים ההוא לא אשכח לעולם. בית הכנסת 'תפארת צבי' בצפון תל אביב הכיל כאלף איש בתפילת 'כל נדרי'. בבוקר שמענו את רעם מנועי הג'יפים שהגיעו אפילו לאוזני המתפללים ברחוב הצר שבו נמצא בית הכנסת. מדי כמה דקות נעצר אחד מכלי הרכב ואל תוך בית הכנסת נכנס חייל עם דף בידו, חיפש חיילים מתוך הרשימה ואמר להם: 'בואו איתי, יש מלחמה". והבחורים הצעירים הללו עולים על הג'יפ ובקושי מספיקים להיפרד ממשפחתם. חיבוק חפוז לאבא, נפנוף לשלום לאימא שישבה עזרת נשים. חלקם לא שבו. 2,656 לוחמים לא חזרו ולמעלה מ-7,000 נפצעו. האזעקה נשמעה רק בעשרה לשתיים בצהריים. בדיוק כשהתפללנו תפילת מוסף בעת הפיוט 'אלה אזכרה' שמתאר את מותם של עשרת הרוגי מלכות על קידוש ה'. והייתה מלחמה בצפון והייתה מלחמה בדרום".

הרב לאו שותק לרגע ומוסיף נרגש: "זה היה מעמד שבוודאי נחרט בי וכך גם ברבים אחרים. והיום כשאני עומד בבית הכנסת בעת הזכרת נשמות, והשמות והאנשים צפים לנגד עיניי, הם מעניקים ליום הזה משמעות נוספת".

איך אתה מצפה שהציבור ינהג ביום הזה?

"הייתי מבקש להביא לתודעה הציבורית שליום כיפור יש כוח של כפרת עוונות מאז נמחל חטא העגל. ביום זה שבו חזר משה רבנו עם לוחות הברית 'ויאמר ה' סלחתי כדבריך'. חשוב שהציבור ידע שהיום הזה אינו מכפר באופן אוטומטי בלי חמשת שלבי החזרה בתשובה של הכרת החטא, חרטה, עזיבת החטא, וידוי וקבלה לעתיד. יום הכיפורים אינו אוטומט שמכפר מאליו. למה הדבר דומה? למכונת כביסה, שאם לא תחבר אותה לחשמל, תכניס כביסה וחומרי ניקוי ותפעיל אותה, היא לא תטהר את הכתמים. רק אחרי ההשקעה מצדך היא תפעל. יום הכיפורים מחייב את כל ההכנות של 40 ימי התשובה. אלו אותם שלבים, אלו הם חומרי הניקוי, ואז המכונה הגדולה פועלת את פעולתה, למחול, לסלוח, לכפר, להיכתב ולהיחתם לשנה טובה".

כמי שהצליח להתחבב על הציבור החילוני, אולי תוכל לגלות את הסוד: איך צריך לנהוג דתי כדי שחילוני ירגיש שבית הכנסת הוא גם שלו?

"אני חושב שכשאתה מאיר פנים בפתח בית הכנסת, כשאתה מציע מקום ישיבה מכובד, כשאתה מראה במחזור היכן התפילה, כשאתה משתף - כל מאור הפנים הזה נותן תחושת אחדות ועולה במסלול בית אל. שכן הדרך בין אדם למקום עוברת בנתיב של בין האדם לחברו".

נחום (נחצ'ה) היימן מגדולי המלחינים בזמר העברי. רבים ממאות הלחנים שכתב במשך שנות פעילותו הארוכות, הפכו לנכסי צאן ברזל. היימן הוא יו"ר העמותה למורשת הזמר העברי וחתן פרס ישראל לזמר העברי לשנת תשס"ט.

נחום היימן נח ביום כיפור, וצם. "לא תמיד זה היה כך", הוא אומר, "כשהייתי בבית-אלפא לא צמתי. התחלתי כשהייתי בצרפת או באנגליה, אחרי מלחמת ששת הימים. בהתחלה צמתי מטעמי בריאות. רציתי לנקות את הגוף. אחר כך התגבר בי הקשר למסורת, ולאו-דווקא הקשר לדת. הצום הפך להיות שילוב של המסורת וניקוי הגוף".

בית כנסת?

"הייתי בבית הכנסת פעמים רבות, אבל לא ביום כיפור. זה כבד לי מדי".

אתה מאמין באלוהים?

"אני מאמין במובן הרחב של המילה. האמונה שלי היא ממקום של חיבור עמוק למסורת היהודית. מאידך-גיסא, אלוהים מופיע אצלי בכל מיני צורות. פעם כמי שברא את העולם ופעם אחרת במשק כנפי הפרפר. זה קשור בישות של בורא לעולם ולאו-דווקא בשמו המפורש. אומר זאת כך: אני יהודי בן 3,000 שנה. ושלושת אלפי השנים האלו מאפשרות לי לחיות את הקשיים והעוולות של 60 שנות קיומינו. הקיום היהודי הוא קשה. מאידך, עברנו את פרעה ועוד כמה צרות, ואנחנו עוד פה ואחרים כבר לא. כשאבות אבותיי כתבו את התנ"ך, עמים אחרים עוד טיפסו על עצים".

את יהדותו, הוא אומר, הוא מרגיש בכל מיני דרכים. "אני קורא פרק בתנ"ך כל יום מאז שהשתחררתי מהצבא בערך. אני קורא את טעמי המקרא באופן חופשי. זה התחיל מעבודת מחקר כשעשיתי את ה-B.A באוניברסיטה ועסקתי בשאלה איך התפשטה הנצרות במאה שנות קיומה הראשונות במהירות גדולה כל כך בעולם. נסעתי לכל ארצות הים התיכון שאליהם גלו בני ישראל לאחר חורבן בית שני. צילמתי את הנוימות, התווים הנוצריים הישנים והפכתי אותם לתווים בני זמננו. אחר כך הלכתי לרב תימני ולמדתי את טעמי המקרא התימנים שהם הטעמים הנכונים. כשבני ישראל התפזרו בכל קדמת הים התיכון הם הושפעו מהתרבות המוזיקלית של הארצות שאליהן הם גלו. כך זה היה חוץ מאשר בתימן, כי היהודים שהגיעו לתימן הגיעו לארץ שהייתה נחותה מהם בצורה משמעותית, ולכן השפיעו יותר משהושפעו. בעבודה הזאת גיליתי שהנוצרים השתמשו בטעמי המקרא כדי להפיץ את הנצרות דרך המוזיקה. על העבודה הזאת קיבלתי B.A בהצטיינות".

וזה אינו הביטוי היחיד לקשר של היימן ליהדות. "אני שומר גם על כשרות בבית וגם שומר על נטילת ידיים. יש הרבה מצוות שמקובלות עלי באופן מוחלט גם בשנת 2010 ויש כאלו שלא".

אלו מצוות לא מקובלות עליך?

"למשל, כל הנושא של תחום שבת, הוא לא הגיוני ולכן אני לא מקיים. אני נוסע ומעשן בשבת. אפשר להגיד שאני חצי יהודי ושלושת-רבעי דתי".

איזו חוויה מיוחדת אתה זוכר מיום כיפור?

"לפעמים ביום הזה אני נזכר בשואה. אבא, אמא ואני היינו היחידים שניצלנו מתוך המשפחה המורחבת. הגענו לארץ ביום שבו פרצה המלחמה. הייתי אז בן חמש. הסבים שלי משני הצדדים היו ציוניים ודיברו עברית. על האוניה דיברתי עברית צחה".

למה אתה נזכר דווקא בשואה?

"זה כנראה בא מתוך תחושת ההתגברות על הרעב ותחושת התגברות על שאלת הקיום של העם היהודי".

פרופ' אסא כשר הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. חוקר ופעיל בתחומי האתיקה המקצועית בצבא, ברפואה, בתקשורת, באקדמיה ובמחקר המדעי. ממחברי רוח צה"ל, הקוד האתי של צבא הגנה לישראל. זוכה פרס ישראל לחקר הפילוסופיה הכללית לשנת תש"ס.

פרופסור כשר צם ביום הכיפורים ומשתתף בכל התפילות בבית הכנסת השכונתי. התפילה בבית הכנסת אינה זרה לו: הוא פוקד את בית הכנסת בערבי שבת, בחגים ובימי הזיכרון. "אני לא רוצה להגדיר את עצמי, לא כדתי ולא כחילוני. אני לא רוצה למצוא את עצמי בשום מגירה של קבוצה מסוימת", הוא אומר. "ברגע שאתה חלק מקבוצה, אתה הופך בעל כורחך להיות נציג שלה. איני רוצה להיות נציג של שום קבוצה ועוד יותר מזה, אינני רוצה שמישהו יצטייר בתור נציג שלי, רק כי אני מצטייר בתור שייך לקבוצה שלו".

את הדרך הזאת ספגת בבית הוריך?

"לאמיתו של דבר, הוריי לא היו דתיים ולא היו חילוניים, אבל הם לא חינכו אותי להשקפה כזו. גם אבי, כמוני, כך נדמה לי, לא רצה להיות חלק מאף קבוצה. ועם זאת, חשוב לי מאוד שמדור הסבים שלי ואחורה, עד למאה ה-14, כולם היו רבנים, ביניהם חשובים. אבא של אבא שלי הוא הרב מנחם מ' כשר, מצאצאי הרמ"א ורש"י. אימא שלי היא אחיינית של הראי"ה קוק, מצאצאי בעל הלבושים, ועוד כהנה וכהנה".

כשר לא למד בבית ספר דתי, אבל את ילדיו בחרו הוא ואשתו, ד"ר נעמי כשר, לשלוח לבתי ספר דתיים. "כדי שיהיו בני התרבות היהודית וכדי ששום דבר באוצר התרבותי המדהים של הדת היהודית לא יהיה זר להם", הוא מנמק. השאלה אם יבחרו בהשפעת מערכת החינוך להיות דתיים לא הטרידה אותו. "חשוב היה לי שיחליטו מתוך ידע ממשי, מתוך היכרות בלתי אמצעית".

כשר חש כבן התרבות היהודית, וחי כבן התרבות היהודית. "זה מתבטא לא רק בספרייה שלנו, אלא באורח חיינו. הרבה ממנהגי חיי אינם שונים מאלה של חבר או שכן דתי, אבל בעיניי, הרבה פעמים, המשמעות התרבותיות היא העיקר, לא המשמעות הדתית".

באחת ההרצאות בקורס 'יהדות כתרבות' שאותו לימד באוניברסיטת תל אביב, שאל כשר את הסטודנטים מה הם צבעי הטלית. "50 סטודנטים היו שם", הוא אומר, "ואף אחד לא ענה. שאלתי: מי ראה טלית? שניים הצביעו. זה בלתי נסבל לא רק במובן הדתי, אלא גם במובן היהודי. הנתק בין העם לתרבות שמתרחש כאן בעם היהודי הוא ממש טרגי".

אתה מאמין באלוהים?

"בספר '17 שיחות עם אסא כשר' שכתבה העיתונאית ורד לוי-ברזילי יש פרק שלם שבו אני מסביר מה לא בסדר בשאלה הזאת. כיום אני עורך עבור הוצאה אירופית גדולה ספר שנקרא 'מודלים של האלוהות והמציאות המוחלטת'. יש אוקיינוס של השקפות בדבר האלוהות. לשאול 'האם אתה מאמין באלוהים', פירושו להציג שאלה לא גמורה. על איזה מודל של אלוהים את שואלת אותי? יש מודלים של אלוהים שאני לא מבין ויש מודלים שאני לא מזדהה איתם".

אני מניחה שגם ביהדות על-פי הגישה הזאת יש כמה מודלים לאלוהות?

"קודם כל, בוודאי שיש הרבה מודלים יהודיים. די אם ניקח את המודל הנאיבי שתופס את הכתוב בתורה כפשוטו ומולו את המודל של הרמב"ם שעל פיו אלוהים הוא ישות שלא ניתן לדבר עליה, או את מודל האלוהים על-פי הזוהר. וישנם מודלים נוספים הנבדלים בשאלות של השגחה כללית ופרטית לדוגמה, ועוד כהנה וכהנה. יש מודלים רבים מספור. לכן השאלה לא מלאה. מעניין אותי במיוחד הביטוי 'אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב'. בתנ"ך, אלוהים מדבר עם האבות ועם הנביאים. היה להם מושג כלשהו אודות האלוהות. לדבר על 'אלוהי אבותינו' פירושו לתת אמון באבותינו ובנביאים, בתכני רוחם הנסתרים מעינינו. אנחנו לא יודעים מה חוו ומה חשבו, אבל אנחנו יודעים איך חיו. אנחנו יכולים להמשיך ללכת בדרך שבה ביטאו את תפיסותיהם".

יש חוויה מיוחדת מיום הכיפורים שחרותה בזיכרונך?

"באחד מימי הכיפורים הייתי בברלין. הייתה לי משרת מחקר בקיץ באוניברסיטה הטכנית של ברלין, והייתי אמור לחזור לארץ כשבוע לאחר יום כיפור. לא היה בית כנסת במרחק הליכה, והחלטתי להישאר בבית. משהו בי גרם לי להשאיר את הרדיו דולק ברקע, מכוון לתחנה של הכוחות הצבאיים האמריקניים באירופה. באמצע היום, בעודי יושב בבית ומהרהר הרהורי יום הכיפורים, שמעתי שפרצה מלחמה במזרח התיכון. זאת הייתה חוויה קשה להיות לגמרי לבד, ללא משפחה וללא קהילה, לדעת שפרצה מלחמה בבית ולהיות כל כך רחוק".

לפני כשני עשורים, נהרג בתאונה במהלך טיול בסיני, בנך הבכור, רב סרן יהורז, מ"פ בשריון, שהיה בחופשה באותו יום טרגי. האם תפילת הזכרת הנשמות קיבלה משמעות אחרת מאז מותו?

"אכן. זהו חלק משמעותי מאוד של סידור התפילות בעולמי, גם ביום הכיפורים וגם בכל מועד אחר של הזכרת נשמות. המנהג להזכיר את השמות, באופן אישי ומלא, נותן למתים נוכחות חיונית בחיי זולתם. מנהג מופלא מאין כמוהו. מאז שנספה יהורז ז"ל, לא יכול להיות שום כוח שבעולם שימנע ממני להיות בבית הכנסת כאשר מזכירים בו את שמו, באוזני הקהל כולו. השניות שבהן בעל התפילה קורא את שמו המלא, למרות שהן חולפות כהרף עין, למרות שהן מופיעות שוב ושוב כמה פעמים כל שנה, הן מן המטלטלות ביותר שיש לי בחיי".