מתום מלחמת ששת הימים, עוברת ישראל מכישלון אסטרטגי אחד למשנהו. לתקשורת חלק נכבד בכישלונות אלה. מעין יום כיפורים מתמשך. השבר עמוק. בעיני היא איבדה את האמינות לא רק בפרשנות אלא גם בעובדות שמציגה.
כמו בהערכת מודיעין, כך הם הדברים ברשימה זו, הם מבוססים על קטעי מידע לא מאומתים, על קריאה, האזנה וצפייה, על מה ששומעים מחברים, לעתים מידיעה אישית, מכל מקום, אין מדובר בראיות לבית משפט, אלא בהערכה.
איני טוען שבעבר המצב היה הרבה יותר טוב, אלא שהוא החריף והגיע היום לידי משבר שמתבטא ב:
1. ההערכות והפרשנויות הן מטעם, לפי האג'נדה של ה
עיתון, או העיתונאי, הערוץ או השדרן. עברו הימים שהציבור ציפה לקבל ניתוח מאוזן של השיקולים וההיבטים לכאן ולכאן. המצב הנוכחי הוא קטסטרופלי. בהתחשב בפיצול שבחברה הישראלית - מעין שבעה "עממים" - חרדים, תל אביבים, ערבים, עולים רוסים,
מתנחלים, פריפריה, אנשי ארץ ישראל הישנה. במקום לייצר לכידות של עם אחד, או לפחות יכולת הידברות בין הקבוצות - מחריף משבר התקשורת את חוסר הלכידות ומסכן בכך את הקיום כמדינה.
כל אמצעי התקשורת כיום הם מטעם - בעבר ידעו את מי מייצג "דבר", "על המשמר" ו"הצופה". היום, מלבד העיתונות החרדית, לכל אחד יש אג'נדה, כללית או פרטנית למקרה, אולם אף אמצעי תקשורת אינו מצהיר עליה. לא קשה לנחש, אך איני בטוח שרוב הציבור מודע לנושא.
2. מה שחמור יותר הוא ש
גם הידיעות והעובדות הן מטעם. המידע כבר אינו בהכרח אמת, ודאי לא כל האמת. אינו מוצג במשקל או בגודל הראוי לו. עיתונאים אינם ממהרים לוודא אותו. אם מוודאים, הוא לא נעשה כראוי. תופעה חדשה - מתוך מוטיבציה אדירה להשפיע -
יש שימציאו ידיעות, יבליטו או יצניעו או ימחזרו, או לא ידווחו כלל. זאת בנוסף כמובן לתמיכה הפרשנית. הציבור יודע מעט ובדיעבד, על הדברים שמאחורי הקלעים. יודע בעיקר מספריהם של עיתונאים. כמו
דן מרגלית שגילה, לא בזמן אמת, שהיה חבר של
אהוד אולמרט.
ניסים משעל שכותב בספרו החדש "הותר לפרסום" כי רבין "לא שיחק את המשחק של 'תן וקח' שהוא בסיס ליחסים בין עיתונאים לפוליטיקאים" (עמ' 50), או במקום אחר מדבר על פוליטיקאי בכיר, ש"היה מניפולטור גדול של התקשורת. היו לו חברים בכל אמצעי התקשורת שאהבו לטפח את ילד הפלא של הפוליטיקה. הוא מצדו הזין אותם במידע שתמיד נמצא ברשותו והם בתמורה עדכנו אותו ואם צריך גם 'שמרו' עליו". הדברים מצביעים על התופעות החמורות הנ"ל. מה זה? זה עיוות נוראי. אני מעריך שהעיתונאים יודעים הרבה. בדרך-כלל הם שותקים. יש יוצאים מהכלל. בדרך-כלל עיתונאים מביאים את הידיעה כעובדה מוגמרת שאין עליה עוררין. אני הייתי רוצה לדעת הכל בשקיפות ובזהירות הראויה. אם המידע לא ודאי - אפשר וצריך לציין את מקור הידיעה,
אפיונה, ובמידת הצורך גם את
הנגישות של המקור. אז אדע לשפוט ולתת המשקל הנכון לאמיתות הידיעה.
3. לכל אמצעי תקשורת יש "אתרוג" או "אתרוגים", שתמיד יטענו לטובתם ולהפך, יש שונאים (ערבות לעומת אתרוגים) שתמיד יבליטו ידיעות נגדם. יתר על כן, יש מידע רב אצל עיתונאים שמשיקולים שונים הוא מעוכב. כשמישהו אחר יפרסם את הידיעה, יאמרו: כן, המידע היה בידינו אך עיכבנוהו; או יתעלמו. דוגמאות לאתרוגים - משה דיין, השופט
אהרן ברק,
אריאל שרון בתקופה מסוימת,
חיים רמון. הסכנה באתרוגים גדולה - כי היא מרוממת את דעות האתרוג, את עוצמתו ומשבשת את האיזון הדרוש (ראה ספרו של
צבי זמיר על יום הכיפורים ומשה דיין). האתרוג "מחויב" לכאורה לתת תמורה ליחס המיוחד. יש התערבות בתוכן הידיעה, בפרסומה או בהשתקתה - כל הקטע הזה מוסתר מעיני הציבור.
4. תוצאת הדברים הנ"ל:
א. יצירת חוסר אמון - קשה לי היום להאמין לאמצעי תקשורת. אם זה חשוב לי, אני דואג לאמת ידיעות על-ידי השוואתן למספר אמצעי תקשורת וכן על-ידי התעניינות אצל חברים הקרובים לנושא. את הפרשנות והמסקנות אני צריך לעשות בעצמי. מרוב תקשורת (רדיו, עיתונות, טלוויזיה, אינטרנט) - אני משווה ביניהם את העובדות. את ההערכה והמסקנות אני עושה לבד. למעשה, כבר איני קורא עיתון, אלא מרפרף בכותרות וקורא מאמר אחד או שניים ובסך-הכל של כחמישה עיתונאים שאני מעריך.
ב. השיח הציבורי נפגם מיסודו - הדמוקרטיה נפגעת, נכונות ההחלטות נפגמת וזאת בלי להזכיר את האמת ואת הצדק (מקווה שזה עוד מעניין), את איכות החיים ואיכות החלטות מערכות, כולל אלה של האכיפה. הדוגמאות רבות והן נושא לרשימה נפרדת. האמת חשובה מאוד לא לשם הרכילות. האמת היא שאין זה קל להגיע אל האמת. גם במרחק הזמן יש ויכוחים בין היסטוריונים. גם ועדות חקירה יכולות לפספס עובדות-אמת.
5. ממה נובע מצב התקשורת? בעיקר או בין היתר מ:
א. מבנה הבעלות - אמצעי התקשורת הם בידי אנשים שרוצים להשפיע. קיום בעלות יחיד או יחידים על מספר אמצעי תקשורת (עיתון + טלוויזיה + אתר במרשתת + הוצאת ספרים ועוד) מעצים את כוח ההשפעה ומגדיל את הרווח.
ב. עוצמת ההשפעה - מי יעז לצאת נגד התקשורת? חבר-כנסת בהחלט חושש מהתקשורת. היא בראש סדר העדיפות שלו. יש נושאים שבמפורש לא יעז לגעת בהם, מפני שהוא יקומם עליו חוג מסוים שיש לו נציגים בתקשורת. עוצמה זו הביאה את התקשורת לידי חוסר רגישות בצורה קיצונית, לפרטיות, לזכויות אדם. אם זה סקופ הוא יפורסם, לא יחוסו על קורבן, על אזרח. יש יהירות, אין בושה, אין יראת חוק, אין חשש מסוביודיצה, משיבוש הליכים, מפרסום בניגוד לצנזורה, בניגוד לצו בית משפט (יערימו), כי מי יעז לצאת נגד התקשורת - לא שר, לא חבר-כנסת, לא עובד-מדינה, לא מנכ"ל, לא אף-אחד, כי כל אחד רגיש, ובצדק, למה שנכתב עליו. מבחינת התקשורת, העיקר לפרסם. ושיהיה מעניין. ביטחון וחוק - "מעניין את הסבתא". מעניין האקשן, שהמהדורה תזרום, הקצב, העניין. הציבור אינו מודע לגודל הנזקים בחשיפות מסוימות. לצערי, יידועו רק יגרום נזק נוסף.
ג. חוסר יושרה (מה שקראו פעם יושר אינטלקטולי) - אם התרבות הזאת אינה טבועה בעיתונאי, אם הרצון להצליח בכל מחיר הוא שמניע את ההתנהגות - דבר לא יעזור.
ד. חולשת מועצת העיתונות - לא כל אמצעי התקשורת חברים בה. לעומדת בראשה יש אג'נדה. כללי אתיקה הם אות מתה ואין כופין אותם. היא אינה גוף סטטוטורי מחייב.
כל אחד יכול להיות עיתונאי. אין דרישת מינימום להשכלה, למקצועיות, לידיעת הלשון העברית, לניסיון חיים וליושרה.
ה. תחרות - התחרות גדולה ומצבם של העיתונים קשה. רצים אחר המכירה/צפייה/האזנה, אחר הרייטינג. לכן חשוב להם הסקופ כמקדם מכירות. לי לא חשובה המהירות. אני אשמח ואעדיף לקבל ידיעה אמיתית ובדוקה גם כעבור שבוע. המהירות הזאת עליה נותנים עיתונאים ראשם, באמת שאינה חשובה לאזרח.
ו. שכר העיתונאים ירוד כיום. רבים עובדים כפרילנסר. השכיח כיום הוא צעיר חסר ניסיון שמתקן עצמו אוטומטית כל יום. בעיתון לא רואים את הגיל וחוסר ניסיון החיים.
ז. החקיקה והיעדר רגולציה - אין מי שיבוא עם עיתונאים ועם אמצעי תקשורת בביקורת.
6. כיצד לתקן? ועדת מומחים של אנשי ציבור מתחומים שונים - עיתונאים, פוליטיקאים ואקדמאים - צריכה לשבת על המדוכה, לשמוע, לאסוף, לבחון ולהגיע למסקנות. זה בהחלט בנפשנו.
אני מאמין שלו היה מתקיים דיון ציבורי אמיתי ושקול - היינו מונעים את הטעויות שנעשו במלחמת יום הכיפורים, בדרך הנסיגה מלבנון, בהסכם אוסלו (שלא עמדנו על המניע האמיתי של הצד השני) ובהינתקות. גם בנושאי כלכלה וחברה - ההפרטה, הריכוזיות, ועדת בכר, המיסוי, הבחירות הישירות ועוד. בפשטות, אמצעי התקשורת הטמיעו אמירות מסוימות כאקסיומות שאין בלתן. בשנים האחרונות תפסו הטייקונים שיעור נכבד מאוד מהידיעות ומהתמונות. כל זאת ללא הצדקה וללא מחשבה; או כמו שאמר הנביא ירמיהו: "וילכו אחרי ההבל ויהבלו".
האמת היא שכל העולם סובל מהתחלואים הנ"ל ומהטעויות שנובעות מהתקשורת. כשמעלים טענות נגד התקשורת, תגובת אנשיה היא תמיד לא לעניין: "כן, תמיד התקשורת אשמה. אתם שונאים להסתכל במראה". הגיע הזמן לדון בתפקודה של התקשורת. הגיע הזמן שהיא תדון בכללים, בהתנהלותה ובעבודתה. לא כולה מקשה אחת כמובן - יש עיתון ויש רדיו ויש טלוויזיה ויש מרשתת (אינטרנט). ויש הארץ ויש
ידיעות אחרונות ו
מעריב וישראל היום ומקור ראשון ויש אתרי חדשות. כאן אתייחס בקצרה רק לשלוש נקודות חיוניות הראויות לבחינה:
א. קדושת העובדות - אני מצפה שהעובדות תהיינה נכונות ובדוקות. המציאות מדהימה. פעמים רבות העובדות אינן נכונות או שנכונות בחלקן. והשיא בו אפשר להיתקל - "המצאת" עובדות. שזה ממש חטא מבחינה ציבורית. כאזרח, הייתי רוצה עובדות בדוקות ומדויקות; התעלמות מאינטרסים, מאינטרסנטים ומהשקפת עולם; אובייקטיביות ועובדות מדויקות.
ב. שקיפות - אנחנו בעולם חדש מבחינה טכנולוגית, בו דרישת השקיפות היא ראשונה במעלה. המקור ירד בערכו. יש הרבה מידע, יש חוק חופש המידע. אני מניח שרוב הידיעות מועברות על-ידי דוברים של אישים, מוסדות וארגונים, העיתונאי אינו מציין זאת כמובן (דובר זה גורם רשמי, זה לא מקור חסוי). טוענים לשקיפות, אך עבודת התקשורת אינה שקופה כלל. העיתונאים אינם מנדבים מידע רב על דרך עבודתם. מי נפגש עם מי? מי חבר של מי? מי "סוחט" את מי? איננו יודעים את דרך השגת העובדות - יש קוד קדוש של חיסיון עיתונאי. נקבל זאת, אך מה עם מקרה שבו אומר עיתונאי לבעל תפקיד "העבר לי מידע", וההוא אינו מעביר. אז מופיעות כתבות לא אוהדות על האיש (מה זה אם לא סחיטה ואיום?); או בעל תפקיד מקבל כתבות חיוביות כי הוא מעביר מידע; או מקרים של ניגוד אינטרסים, של חברות עם העיתונאי, של פינוק וטובות הנאה.
ג. מועצת העיתונות - השופטת (בדימוס)
דליה דורנר היא בעלת אג'נדה מסוימת. איני יודע מה תרומתה למניעת השחתת התקשורת. מכל מקום, פעילות המועצה כמעט שאינה מורגשת. יואב יצחק, שהיה עיתונאי צעיר כשכתב את "עגל הזהב" ושילם על כך באומץ את המחיר, מארגן כיום
אגודת עיתונאים אלטרנטיבית. זוהי יוזמה ברוכה שתעודד תחרות. אני מקווה שבסופו של דבר תהיה חקיקה מקיפה שתסדיר את מקצוע העיתונאות על כל היבטיו, כולל מה שנוגע למועצת העיתונות.
