מי שאוהב חזיר - שאהבתו ותאוותו יערבו לחיכו. שיבושם לו הריח בנחיריים וייזלו לו השומן והריר מהשפתיים. העדפותיו הקולינריות הן עניינו שבינו לבין תיאבונו. הן סוגייה מובהקת של רשות היחיד. זכות האדם למזון מכל זן וסוג שהוא היא כה בסיסית, כה מובנת מאליה, כה טבעית, עד כדי כך שכמעט מיותר להידרש אליה ולהיזקק לכתובים כדי לתמוך בה, לאשש ולעגן אותה בהלכה.
מיותר? לא ולא!
כמי שנפשו נוקעת מכל כפייה שהיא, אני תובע - קודם כל מעצמי - להפקיע את החזיר מהשיח הציבורי, שבו הן מחייבי איסור אכילתו והן שולליו מוסיפים עוד קיסם לאש השנאה היוקדת בין החרדים לבין החילוניים, אש אשר באחורנה נדמה היתה שהיא מתחילה לקטון ולשכוך.
גילוי נאות: אני מתעב בשר חזיר. אני סולד ממנו. אני נרתע ממנו. האמת? אני נגעל ממנו. אבל אני מבין את אי-הנכונות של אוהביו לוותר עליו, בוודאי לא משום שהוא מוחזק כ"לא-כשר" בעיני ציבור, אשר מבקש לכפות לא רק את דעתו על זולתו אלא להחיל עליו מנהגים שאינם מתיישבים עם אורחות חייו החופשיים.
מתחת למעטה הצדקנות וההתחסדות העטוי על השיח הציבורי רוחשים ומבעבעים אינטרסים כלכליים, הלכות, דיני רבנים, השמצות, נאצות ושאר מיני חזירויות. החזיר אינו רק יצור בשר ודם... הוא אינו רק חזיר כפשוטו. הוא גם סמל ומשל לכל מה שעלול לפלג את הציבור ולהשניא בו, אלה על אלה, פלגים, מחנות, מגזרים.
אני כותב זאת בצער ובכאב כי אחדים מידידיי היותר טובים הם, רחמנא ליצלן, יראי שם, חובשי כיפות גדולות, מקיימי תרי"ג מצוות (סליחה,אולי קצת פחות).
הצער והכאב נובעים מהעובדה שאני מכבד את אורחם ורבעם והם, מצידם, מכבדים את אורחות חיי. הם אינם מנסים להעביר אותי מדעתי (החילונית) אל דתם.
וידוי: בשנה האחרונה שיתפתי פעולה עם מוסד דתי. היו אלה מהיפים שבחודשי חיי הבוגרים. הייתי מקובל ואהוד. הערכה וחיבה היו מונחים בבסיס הקשר. כל הטוב והיפה, שנבנה כטפחות על המסד הזה, חזר מהם אליי וממני אליהם כמו הד המכפיל את הקול ומעצים אותו.
כששהייתי במחיצתם לא עשיתי בגלוי שום דבר שהיה עלול להיראות בעיניהם כאי-כיבוד מנהגיהם. הקפדתי עד דק. ברגעים של צחוקים, לא אחת, בלשון ליצנית, עוקצנית, סנטתי בהם בעדינות 'נו, מתי אתם חוזרים בתשובה?'. כשנאמרו המלים האלה, קפאו לרגע בני שיחי. היה זה רגע של מחשבה שנייה - בוודאי שלי - אולי, הלוואי, גם שלהם: רגע, סליחה. מי קבע שקיימת רק תשובה אחת - התשובה שלהם? התפתחה שיחה. שוחחנו על הא ועל דת. על חיי הלא-דתיים ועל חייהם האדוקים. השיחה קלחה וגלשה אל מחוזות שונים. הכל נעשה בנועם ובמתינות, בדרך ארץ, תוך כיבוד השוני. שמעתי והשמעתי. היה קשב הדדי.
לפנים, במקום ובזמן אחר, כשאמרתי שפעם, בילדותי, גידלו חזירים בקיבוץ שלנו (עשו זאת בהיחבא, גם אם לא בסוד כמוס, בפאתיו הצפון מזרחיים של הקיבוץ, הרחק מעינם של משגיחי-כשרות פוטנצלאיים...) הסתכלו עליי השומעים כלא מאמינים למשמע אוזניהם. הם הביטו עליי בתימהון ובסלידה, במיאוס ובבוז, כאילו בעודי מדבר זב משפתיי שומן ה"דבר אחר".
חזיר היה הגבול. חזיר היה קו אדום. חזיר היה נקודת האל-חזור, קו פרשת המים. ייהרג ובל יעבור. חזיר היה ה"עד כאן". חזיר היה ה"יש גבול". כאשר חשפתי את עברי החזירי - אף כי אישית בי נשבעתי שמעודי לא טעמתי בשר חזיר. לרגע הגילוי הכן הזה העכיר את האווירה. כל מה שהיה אחריו לא דמה משום בחינה שהיא למה שהיה לפניו.
מצטער, חברים יקרים, בכיפה ובלעדיה: אכילת בשר חזיר היא זכות אנושית בסיסית (וממילא גם - גידולם).
אסור לכם לבחוש בצלחתו של הזולת, כפי שלאיש אין זכות לפשפש בציציותיכם. אם תתעקשו לאכוף איסור מכירת חזיר ואכילתו בשם הדת, בחזקתה ובנימוקיה, בהלכותיה ובאיסוריה, אתם עלולים להחריף את הקיטוב במדינה ולגרום לא רק לפרימתה של הרקמה החברתית אלא לקריעתה. אתם עלולים לחולל פה מהומת אלוהים - השם ישמור - אם תמשיכו להילחם עד חרמה נגד מגדלי החזירים, מוכריהם ואוכליהם.
הניחו לחזירים. גם בלעדיהם יש די חזירויות במקומותינו שיש מקום וטעם לגנותם ולהוקיעם ואף להילחם בהן. נו, נראה אתכם.
