החטא וההחטאה

ידוע כי אחד המכשולים הגבוהים בדרכה של ישראל להסדר כלשהו עם שכניה, הוא פליטי 1948 וצאצאיהם, המתגוררים עד היום ב-59 מחנות פליטים ביהודה ושומרון, ברצועת עזה, בלבנון, בסוריה ובירדן. פליטים אלה הם התוצאה של המלחמה העקובה מדם שהתנהלה בארץ בין היהודים ששאפו להקים את מדינתם על אדמת אבותיהם ובין הערבים שישבו כאן והתנגדו לכך, ויום לאחר הכרזת המדינה הצטרפו אליהם צבאות המדינות המקיפות את ישראל שפלשו אליה כדי לחסלה.

מספר הפליטים הערביים שנמלטו אז מהארץ נאמד בין 580 ל-650 אלף. כיום מספרם נאמד ביותר מ-8 מיליון, ו-4.8 מיליון מהם רשומים כפליטים. מי שמנהל את הרישום הוא אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים הפלשתינים של מלחמת 1948, מתוך כוונה ברורה לשמר את מעמדם כפליטים.

החטא

מספר גורמים חטאו בפליטים, ובראשם מדינות ערב והאו"ם. הגרועים ביותר היו ונשארו הערבים, המשתמשים עד היום באחיהם הפליטים הערביים ובסבלם כמכשיר פוליטי להכות בו את ישראל. כדי למנוע את פתרון בעיית הפליטים השאירו אותם המדינות המארחות במצב נחות הן מבחינת מעמדם האזרחי והן מבחינת השירותים המסופקים להם. בלבנון קובעת החוקה שפליטי פלשתין לעולם לא יקבלו אזרחות לבנונית, והחוק בלבנון כולל רשימה של כמה עשרות מקצועות שבהם אסור לפליטים הפלשתינים לעבוד.

הממשל הלבנוני אינו מאפשר לפליטים להכניס חומרי בנייה למחנות כדי שלא יבנו בתי קבע, הגם שחלק מהם הפכו לשכונות בתוך ערים שהתפשטו לכיוונם. לדוגמה, סברא, שתילא ובורג' אלבראג'נה הפכו מזמן לחלק מביירות. חשוב לציין, שבכל מקום הוקמו מחנות הפליטים דווקא בסמוך לערים, כדי שתושביהן יוכלו לנצל את הפליטים כ"חוטבי עצים ושואבי מים" בעבור שכר זעום.

חלק גדול מפליטי 48' באו במקור מהמדינות המקיפות את ישראל, ועברו לפלשתינה-א"י בימי המנדט ואף לפניו כדי לעבוד במושבות היהודיות שנבנו בה מאז הרבע האחרון של המאה ה-19: פתח תקוה, ראשון לציון, זיכרון יעקב, נס-ציונה, רחובות וראש פִּנה, וכן בערים דוגמת חיפה ותל אביב. העובדה שהם הגיעו לארץ ישראל מהמדינות הסמוכות ניכרת עד היום בשמותיהם: אל-עירקי, אלמצרי, אלחוראני (מדרום סוריה, שהובאו בשנות ה-30' לעבוד בנמל חיפה), אלצוראני (מצור שבלבנון), אלצידאוי (מצידון), אלטראבלסי (מטריפולי שבצפון לבנון), אלזרקאווי (מזרקא שבירדן), אלפיומי (אזור במצרים) ושמות רבים אחרים המעידים שאין הם במקורם מארץ ישראל, אלא מן הארצות המקיפות אותה.

אונר"א קמה על בסיס החלטת העצרת הכללית של האו"ם מספר 302, מן ה-8 בדצמבר 1949. הרעיון שעמד בבסיסה היה לתת תעסוקה לפליטים שתאפשר להם להשתלב במדינות הערביות המארחות, להשתחרר מהסיוע הבינלאומי. אלא שהפליטים הפכו את הפליטות למקצוע שהביא להם אוכל, חינוך ומגורים בחינם על חשבון העולם, אז למה שהם יוותרו מרצונם על מעמדם כפליטים, גם אם ימצאו עבודה?

אונר"א קיבלה לרשימותיה כל ערבי שטען כי גר בארץ ישראל לפחות שנתיים קודם להכרזת המדינה, גם אם לא היו בידיו כל מסמכים להוכחת דבריו. יתר על כן, במהלך שנות ה-50' עברו לבנונים רבים לגור במחנות הפליטים בגלל המצב הפוליטי הרעוע בלבנון באותן שנים, שהביאו רבים בלבנון לפת לחם. במחנות הפליטים הם קיבלו אוכל בחינם, ועד היום הם, בניהם, נכדיהם וניניהם הם "פליטים פלשתינים" הממתינים למימוש "זכות השיבה לפלשתין", הגם שלא הם ולא אבותיהם היו בה אפילו יום אחד.

רבים מהפליטים נמלטו מארץ ישראל חזרה לארצות מוצאם, אך שם הם נתקלו בממשלות שמנעו מהם לשוב למקומות מגוריהם המקוריים והשאירו אותם במחנות פליטים. מדינות ערב אשר נשאו במידה רבה באחריות להיווצרות בעיית הפליטים, סירבו להכיר באחריותן שאותה הטילו על העולם בטענה שמדינת ישראל הוקמה על-ידי אירופה, שסילקה את היהודים לארץ ישראל, ועל-ידי האו"ם שהחליט על הקמתה של מדינת ישראל.

העולם נפל בפח שטמנו לו הערבים, ומתוך חמלה על הפליטים המסכנים, פתח את כיסו והקים עבורם את אונר"א שהייתה על-פי הגדרתה "סוכנות סעד ותעסוקה", שאינה אמורה לסיים את מעמדם כפליטים, אלא לדאוג לרווחתם ולשילובם בעבודה. הכללים שעל פיהם פועלת אונר"א מיועדים אפוא להנציח את בעיית הפליטים, וכך גם את קיומה של הסוכנות עצמה: הפליט יכול להוריש את פליטותו לבניו, לנכדיו, לניניו ולצאצאיו עד סוף כל הדורות. הפליטים אינם משלמים מיסים על בתיהם, ופליטים משכירים את בתיהם לזרים במחיר גבוה ממחירי השכירות בעיר, שכן דיירי המחנה פטורים ממסי עירייה, ובאותה עת גרים הפליטים המשכירים ברווחה במקום אחר.

מזון שמחלקת אונר"א בחינם - שקי אורז, קמח וסוכר - אמור להיות נצרך על-ידי הפליטים, אך במקרים רבים הוא מוצא את דרכו לשווקים, והפליטים מרוויחים פעמיים: אוכל בחינם על חשבון העולם והכנסה ממכירתו לכיסם הפרטי. פליטה המתחתנת עם לבנוני, סורי, ירדני או תושב קבע בי"ש אינה מאבדת את מעמד הפליט שלה, וגם ילדיה נחשבים פליטים, למרות שאביהם שאינו פליט דואג היטב לכל מחסורם. ככלל, אונר"א תומכת בפליטים ללא קשר למצבם הכלכלי. הם יכולים להיות עשירים ואמידים, אך אונר"א תמשיך לספק להם שקי מזון ולילדיהם - חינוך בחינם.

מעניין במיוחד מצב הפליטים בירדן. הרוב המכריע של פליטי 48' בירדן קיבלו אזרחות ירדנית, דבר המסיים לכאורה את מעמדם כפליט כי יש מדינה שפרשה עליהם את אזרחותה, והם זכאים עקב כך לקבל ממנה שירותים כמו כל אזרח אחר. אלא שהמציאות שונה: אונר"א ממשיכה לתמוך בפליטים בירדן כאילו הם חסרי אזרחות. למה? לאונר"א פתרונים.

אלא שמלבד ההנצחה של מעמד הפליט, אונר"א מציבה שתי בעיות קשות: החינוך לטרור והזרמת כספים לטרור. החינוך לטרור מתבצע בריש גלי, כשבבתי הספר של אונר"א מוצגות לראווה תמונות של שהידים ומתקיימות פעילויות להנצחת טרוריסטים ולהעלאה על נס של פועלם. בעזה זכה חמאס בבחירות של ועד העובדים של אונר"א שרובם מועסקים במערכת החינוך. מכאן שמרביתם של עובדי אונר"א העוסקים בחינוך הם חברי חמאס. הם משלמים לחמאס מעשר ממשכורתם, וכך מסייעת אונר"א לחמאס, הן במתן תעסוקה לפעילי ארגון טרור והן בהעברת חלק מן המשכורות לקופת ארגון הטרור. יצוין כי סעיד ציאם, טרוריסט מדופלם שהיה שר הביטחון בממשלת חמאס עד מבצע "עופרת יצוקה", כיהן בעברו תקופה ארוכה כמורה בבית ספר של אונר"א.

במהלך השנים האחרונות תועדו מקרים שבהם פעילי טרור שיגרו טילים לעבר ישראל מתוך בתי ספר ברצועת עזה המופעלים על-ידי אונר"א, בהנחה שישראל תימנע מפגיעה בילדים. פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי מצאו מסתור בבתי חולים במחנות הפליטים מסיבה דומה. שימוש כזה במתקני אונר"א אינו יכול להתקיים ללא ידיעתם של עובדי הסוכנות, שהופכת אותה לשותפה לפשע.

תקציב אונר"א - יותר ממיליארד דולר לשנה - מכוסה בעיקר על-ידי ארה"ב ומדינות באירופה. סכום זה אינו משרת את השלום, אלא מנציח את בעיית הפליטים המהווה מכשול לשלום. עצוב לומר שבכך מממנות ארה"ב ומדינות אירופה את המשך מצב המלחמה בין ישראל ובין שכנותיה. במצבן הכלכלי כיום, יכלו ארה"ב ואירופה לעשות שימוש הרבה יותר טוב במיליארד דולרים. מעניין כי העולם כלל אינו דורש ממדינות ערב, ובמיוחד אלו הרובצות על הררי פטרודולרים, לשאת בנטל הכספי הזה.

אונר"א פועלת על-פי קריטריונים שהיא קבעה לעצמה, ללא קשר עם המקובל בעולם לגבי פליטים. דבר זה מוכיח שכל קיומה נובע לא ממצבם ומבעייתם של הפליטים כיום, אלא מסיבות פוליטיות טהורות. העובדה שאין תקדים בעולם שקבוצה אתנית שבה למקום שממנה סולקה או נמלטה, אינה מעלה ואינה מורידה לגבי אונר"א הממשיכה לשפוך תקציבים בינלאומיים להשארתה של בעיית פליטי 1948 ללא פתרון.

במצב תקין ניתן היה לצפות מפליטים המקבלים חינוך מסודר מזה יותר מ-60 שנה, שיפַתחו יכולת מקצועית שתאפשר להם עצמאות כלכלית, כדי שלא יצטרכו לחיות על נדבות של העולם. אלא שהמציאות היא אחרת: ככל שעובר הזמן, עולה מספר צאצאי הפליטים המקבלים חינוך מסודר, אך גם עולה מספר מקבלי הסיוע מאונר"א. האם מישהו שם בבניין האו"ם מודע לפרדוקס הזה?

במקום שאונר"א תשקיע את מאמציה בפתרון בעיית הפליטים על-ידי "סעד ותעסוקה" כפי שמעיד שמה, היא עוסקת בשימור בעיית הפליטים ובהכנתם לשיבה שלא תהיה. כך יוצרת אונר"א מצב שבו הפליטים מתוסכלים ומאוכזבים, ולכן גם נוטים לאלימות ולג'יהאדיזם. כך מוסברת העובדה שמחנות הפליטים משמשים כמאגר הגדול ביותר לפעילי טרור.

אפשר גם אחרת

האו"ם מפעיל מזה עשרות שנים את "הנציבות העליונה לפליטים", UN High Commissioner for Refugees, המטפלת בכל הפליטים בעולם - פליטי מלחמות ואסונות טבע - מלבד אלה המטופלים בידי אונר"א. הכללים הנקוטים בידי נציבות הפליטים שונים לחלוטין מאלו של אונר"א: הפליט יכול ליהנות ממעמד פליט עד 10 שנים, שבמהלכן מניח העולם שבעייתו תיפתר על-ידי שיבה לארצו או מעבר למקום קבוע אחר. השירותים שמקבל הפליט הם מינימליים: מזון, טיפול רפואי בסיסי, הכולל טיפול למניעת מגיפות, ודיור זמני - אוהלים או צריפים. הפליט אינו רשאי להוריש את זכויותיו לצאצאיו אם נולדו במחנה הפליטים, וכל מה שהם יקבלו יהיה כל עוד הוריהם נחשבים לפליטים. המצב הזמני מעודד את הפליטים לשתף פעולה עם הניסיונות לפתור את בעייתם. כלל נוסף הנקוט בידי הנציבות הוא שברגע שהפליט מקבל אזרחות של מדינה, הנציבות מפסיקה לטפל בו, שכן ההנחה היא שהמדינה שנתנה לו אזרחות גם דואגת למחסורו.

מעניין שהנציבות טיפלה בשנים האחרונות גם בפליטים פלשתינים, כאלה שאונר"א סירבה לקבל על עצמה לטפל בהם. היו אלה פלשתינים שחיו בעירק שנים רבות ושירתו את סדאם חוסיין כמורים וכפקידים בממשלו. העם העירקי שנא אותם עקב שיתוף הפעולה שלהם עם הרודן, ובשנת 2003, כאשר הוא סולק מהשלטון, התנכלו להם העירקים והם נמלטו על נפשם לשני מחנות צבא אמריקנים. כמה מאות פלשתינים ניסו להימלט לירדן, אך שלטונות ירדן מנעו מהם מלהיכנס למדינה, והם גרו תקופה ארוכה במחנה אוהלים על יד העיירה רווישד, נקודת הגבול שבין עירק ובין ירדן. קבוצה אחרת של פלשתינים ניסתה להימלט לסוריה, אך גם שם הם נתקלו בסירוב ונשארו ליד הגבול, בעיירה אלקאא'ם.

נציבות האו"ם לפליטים נכנסה לתמונה ולקחה תחת אחריותה את הפלשתינים הללו. בתוך זמן קצר נמצאו מספר מדינות בעולם - בהן אוסטרליה וצ'ילי - שהסכימו לקבל אותם, ובעייתם נפתרה.

בשל סל המשימות שאונר"א ממלאת, הגדול משמעותית ממשימותיה של נציבות האו"ם לפליטים, כוח האדם לפליט שאונר"א מעסיקה גדול פי כמה וכמה ממספר העובדים בנציבות, וחוסר איזון זה מתבטא גם בתקציב של שתי הסוכנויות.

ההחטאה

מאז תקומתה הוכיחה ישראל שהיא יכולה לפתור בעיות של פליטים, שכן בעקבות מלחמת השחרור כרבע מן הערבים שנשארו במדינה היו עקורים, כלומר נאלצו לעזוב את כפריהם ומקומות מגוריהם ולעבור לכפרים אחרים או לשכונות בערים. לדוגמה: תושבי הכפר הערבי צַפוּריה הועברו לנצרת, ועד היום הם גרים בשכונת "חי אלצפאפרה" (שכונת בני צפוריה). חלק מהעקורים קיבלו פיצויים, וחלקם קיבלו בתים ו/או חלקות קרקע חלופיים. כיום אין בעיה של פליטים ערבים במדינת ישראל.

ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, שמאל וימין כאחד, שהחליפו זו את זו בשלטון ב-44 השנים האחרונות, יכלו לפעול לסגירת אונר"א או לפחות לצמצום פעולותיה, כדי לעודד את הפליטים במחנות שביו"ש ובעזה לצאת מהמחנות ולהשתלב בקרב אחיהם הערבים. אילו נקטו ממשלות ישראל צעדים נחרצים לצמצום תפקידי אונר"א, ייתכן שהיינו כיום יכולים להראות לעולם שניתן לקלוט את הפליטים הערבים בחברות הערביות, בדיוק כפי שקלטה ישראל את העקורים בתוך שטח המדינה. אלא שכל ממשלות ישראל לא נקטו שום צעד רציני בכיוון זה. להפך: הן פעלו רק למען המשך השקט לטווח הקצר, ונמנעו במכוון מנקיטת מדיניות שתביא קץ לאונר"א ואיתה לבעיית הפליטים ביהודה, שומרון ועזה.

ישראל יכלה להפעיל את הלובי הפרו-ישראלי בוושינגטון, כדי להביא לצמצום ואף לביטול ההקצבה האמריקנית לאונר"א - פעולה שהייתה מפעילה בהכרח לחץ על הפליטים להשתלב בחברות הערביות. אלא שגם כאן לא נקטה ישראל מדיניות נכונה, והתוצאה היא שכיום אנו עומדים בפני דרישה של כמעט 5 מיליון פליטים רשומים באונר"א לשוב לבתיהם בתוך ישראל. גם אם ישראל לא תיענה לדרישה זו, הערבים יוותרו עליה רק תמורת ויתור ישראלי משמעותי בעניין אחר. ולהזכיר לקצרי הזיכרון: מתווה קלינטון מלפני עשר שנים התבסס על ויתור ישראלי על ירושלים תמורת ויתור פלשתיני על זכות השיבה.

על ישראל לדרוש שאונר"א תוכפף לכללים שעל פיהם פועלת נציבות האו"ם לפליטים, מתוך הנחה - אולי אופטימית מדי - שבאופן זה בעיית הפליטים תיעלם בתוך עשר שנים. גם אם זה לא יקרה, חובה על ישראל לפעול בכיוון, שכן גם מסע של אלפיים מילים מתחיל בצעד אחד.