הנדל קורע את המסיכה

לפעמים צריך שמישהו יגיד דבר שלכאורה הוא מובן מאליו, אך יש המתעלמים ממנו ויש המבקשים להעלים אותו. זה בדיוק מה שעושה השופט ניל הנדל, בפסיקתו הנחרצת בנוגע לשוהה בלתי חוקית שביקשה להפוך את שהייתה הארוכה כאן לנימוק לקבלת מעמד קבע בישראל. וכאשר הוויכוח על מי שמכונים "עובדים זרים" - ולמעשה הם שוהים בלתי חוקיים - מתעורר שוב ושוב, כדאי מאוד לשים לב לדבריו של בית המשפט העליון.

כאמור, זהו היגיון כל-כך פשוט, עד שקשה לכאורה להבין מדוע בכלל צריך לומר את הדברים. מי שמפר חוק לאורך זמן, דינו להיענש בחומרה - ולא לקבל "חנינה" משום שצפצף על החוק במשך שנים. כלל יסוד במשפט הפלילי הוא, כי ככל שהעבירה נמשכת זמן רב יותר, כך הענישה תהיה חמורה יותר, ודומני שאפילו לא צריך להסביר מדוע. אז נכון שהשוהים הבלתי חוקיים אינם עומדים כאן לדין פלילי, אבל הלוגיקה זהה לחלוטין: מי שהצליח להתגורר בישראל בניגוד לחוק חמש שנים, עשר שנים או יותר - לא קנה לו בכלל מעמד מוגן או מועדף. להפך: יש לגרשו מן הארץ עוד לפני שמגרשים אחרים.

אז מדוע צריך לומר את הדברים? משום שפעילים למען אותם שוהים בלתי חוקיים, בסיוע נלהב של רוב התקשורת, הצליחו ליצור את הרושם כאילו מדובר במהגרים מסכנים שישראל נטפלת אליהם על לא עוול בכפם. הם משתמשים שוב ושוב במילים "עובדים זרים" - הטעיה בוטה ומכוונת, שהרי איש אינו מדבר על עובדים חוקיים. הם הציבו בחזית המאבק את הילדים - מניפולציה רגשית פסולה - משום שאותם שוהים בלתי חוקיים הם שהחליטו להוליד ילדים חסרי מעמד חוקי. הם נופפו במורשת היהודית ובזכרון השואה - שימוש מקומם ושקרי - משום שאותם שוהים בלתי חוקיים באו לכאן לחפש עבודה ולא להימלט ממי שמבקשים לרצוח אותם. הם הציגו את השב"חים כפליטים מסכנים - והתעלמו לחלוטין מכך שרבים מהם מהווים מוקדים של פשיעה ומחלות.

פסק דינו של הנדל קורע את המסיכה מעל העמדת הפנים הצבועה והחסודה, וקובע: זכותה של ישראל - כמו של כל מדינה - לקבוע מי יישב בתחומה ובאלו תנאים. חובתם של הנכנסים לישראל - כמו לכל מדינה - להקפיד על המסגרת שהותרה להם. ומי שעובר על החוק בעזות מצח, שוהה כאן שלא כחוק ועובד כאן שלא כחוק - שלא יצפה ליחס של לפנים משורת הדין, מצד אותה מדינה שאת חוקיה הפר ומצד אותן רשויות שעליהן צפצף.

ועוד הערה: מבין שלושת השופטים החתומים על פסק הדין, ניתן לומר ששניים וחצי הם דתיים. הנדל ואליקים רובינשטיין חובשים כיפה, ויצחק עמית בא מבית דתי ובפסיקותיו ניכר הרקע בו גדל. אז מי שחושב שהמסורת היהודית והערכים ההלכתיים מחייבים לתת מקלט לכל ארחי פרחי, קיבל גם הוא מענה עקיף בפסק דין זה.