חמש הערות

אם למישהו היה ספק שאויבו הגדול ביותר של משה קצב היה משה קצב, בא בית המשפט העליון ומסיר אותו לחלוטין. וזה לא רק שהוא אשר הגיש את התלונה ליועמ"ש שהביאה לפתיחת החקירה, וזה לא הטיפשות העצומה מצידו בביטול עסקת הטיעון; זהו גם סירובו העיקש לטעון במו פיו שקיים מערכת יחסית בהסכמה עם המתלוננות או לפחות עם א' (ואיננו נכנסים לשאלה האם הייתה מערכת כזו). התעקשותו של קצב לטעון לכל הדרך שלא היו דברים מעולם, גם הותירה אותו חשופה בלא יכולת להשתמש בטענת ההגנה החלופית, וגם הכעיסה את בית המשפט משום שלא הביע חרטה כלשהי. הדבר בא לידי ביטוי בעונשו, כפי שאומר ג'ובראן במפורש.

גם התקשורת סופגת מג'ובראן ביקורת קשה, אך מותר לשער שדבר לא ישתנה. בעידן בו הרייטינג הוא המלך והרדידות היא המלכה, אין לצפות שהתקשורת הישראלית תהיה עדינה יותר וזהירה יותר. הרבה יותר סביר להניח, שהיא תמשיך במנהגיה הנוכחיים. אבל כדאי לשים לב למה שאומר ג'ובראן בין השורות: עוד עלול להגיע היום, בו הסיקור התקשורתי יהיה כה בוטה ומוטה, עד שלבית המשפט לא תהיה ברירה אלא לזכות את הנאשם מחמת הגנה מן הצדק. וכך, התקשורת שתהיה בטוחה שהיא מרשיעה את מי שעודנו בגדר חף מפשע, תגרום לכך שלא ניתן יהיה כלל להעמידו לדין.

קשה לומר שתוצאת ערעורו של משה קצב מפתיעה. אפילו בספסלי ההגנה דיברו בעיקר על האפשרות של הקלה מסוימת בעונש, ואולי-אולי - כנראה בבחינת חלומות בהקיץ - על זיכוי מאחד ממעשי האונס של א'. אבל איש לא חשב שיהיה זיכוי מלא, איש לא חשב שיהיה אפילו זיכוי מרוב העבירות.

לעומת זאת, הדרך בה בחר בית המשפט העליון בהחלט לא הייתה שגרתית. מרים נאור, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן היו יכולים לחזור על ההלכות הידועות בדבר ההתערבות המאוד-מצומצמת של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות, ובמיוחד כאשר מדובר בעבירות מין. אבל הם לא הסתפקו בכך, ובמיוחד באישום המרכזי - מעשי האונס - בחנו שוב את הראיות לגופן. הדבר בולט בהחלטתם להפשיל שרוולים, כדבריה של נאור, ולהיכנס לעומק טענת האליבי של קצב.

התוצאה היא פסק דין ארוך מאוד, בן 249 עמודים, המפרט בהרחבה את כל גלגולי הפרשה, כתב האישום, קביעות בית המשפט המחוזי, הטענות בערעור, וכמובן - הניתוח של שופטי העליון. לא למותר לציין, שפסק הדין ניתן שלושה חודשים בלבד לאחר שמיעת הערעור, שגם בו הפגינו נאור, ארבל וג'ובראן שליטה מדהימה בחומר העצום בהיקפו. אין ספק, שזהו פסק דין ראוי לשבח - ולו רק מבחינת המאמץ והיעילות שהושקעו בו, וזאת עוד לפני שנכנסים לעומקו. עוד צל"ש מגיע לשופטים על כך שהצליחו לכתוב פסק דין שכל-כולו מותר בפרסום, בלי הצורך להשחיר פרטים מזהים או אינטימיים, והכל - בלשון משפטית מתונה ועניינית.

לצד העיסוק הנרחב במקרים הנדונים, פורס בית המשפט העליון תיאוריה משפטית רחבה במגוון של נושאים הנמצאים בליבת המשפט הפלילי: בחינת טענת אליבי, העלאת קו הגנה חלופי, סתירות בגירסה שנמצאה בעיקרה נכונה, עדות שיטה ועדות בדבר מעשים דומים בכלל ובעבירות מין בפרט, רענון עדויות, דוקטרינת ההגנה מן הצדק ועוד. כל אלו ודאי עוד ישמשו כר נרחב במשפטים בעתיד.

מי שעוד חוטף על הראש הוא מני מזוז, שהוא כנראה היועץ המשפטי הראשון שבית המשפט העליון מכנה את התנהלותו "תקלה קשה" - בנוגע לאותו ראיון בו כינה את התנהגותו של קצב "עבריינות מין סדרתית". למרבה האירוניה, הביקורת באה דווקא במסגרת פסק דין המאשר שהיה זה תיאור מדויק, אך יש כמובן הבדל גדול בין מה שיכול היועץ המשפטי לומר בזמן החקירה, לבין מה שיכול בית המשפט לומר בסיום ההליך. ג'ובראן מזכיר כי גם שוקי למברגר התבטא בצורה דומה, והוא עדיין המשנה לפרקליט המדינה; אבל תהיו בטוחים שלא ייעשה לו דבר. ואגב: ייתכן שדברים אלו של העליון יסייעו לאהוד אולמרט בתביעתו נגד משה לדור, שהתבטא בצורה די דומה. מצד שני, מזוז יכול לצאת מרוצה מכך שבית המשפט העליון מאשר את שתי החלטותיו המרכזיות: ללכת על עסקת הטיעון לאור הראיות שהיו בידיו באותה עת, ולהאשים את קצב באונס לאור הראיות שהצטברו לאחר מכן.

אגב כך, מתייחס ג'ובראן לאמירה תמוהה של ג'ורג' קרא, יהודית שבח ומרים סוקולוב במחוזי, לפיה לא היו ערים לפרסומים בתקשורת על הפרשה. "אין זה סוד כי השופט יושב בתוך עמו, ובתוך כך נחשף למידע המפורסם בתקשורת על מאן-דהוא, ויתכן שגם לגבי מי שעניינו נדון בפניו. התרשמנו, כי כוונת חברי ההרכב בבית המשפט קמא הייתה לכך, שהגם שהשופטים מעורים בנעשה בתקשורת והגם שקוראים הם עיתונים ומאזינים לחדשות, הם לא הקשיבו לכל שנאמר על הפרשה בזמן אמת והם לא קראו את כל הנכתב על פרשה זו בזמן אמת", מסביר ג'ובראן. לדבריו, ניכר מפסק הדין במחוזי, שהשופטים אכן לא הושפעו מן התקשורת.

לבסוף הוא קובע: "חזקה על בית המשפט, נוכח ניסיונו הרב בשפיטה ומקצועיותו, כי יהא בידו לשקול אך את הראיות העומדות בפניו והעדים הנשמעים בפניו ולא ישית ליבו לפרסומים שהובאו במסגרת פרשה זו, הגם שמדובר בהיקף נרחב של פרסומים נוכח העניין הציבורי הרב שיש בפרשה. חזקה על השופטים כי מוכשרים הם דיים על-מנת לשקול את שבא בפניהם בראיות קבילות ולהתעלם מהשפעות חיצוניות שיכולות וינשבו בדעת הקהל, כשהמשפט מעורר עניין ציבורי רב".