ממש מרתק לקרוא את ספר בראשית ועוד יותר מרתק ללמוד אותו. כל הספר זה סיפורים ובכל סיפור טמונים מסרים עמוקים ביותר; הסיפורים מרתקים אבל המסרים שהם נושאים הם העיקר, הם מעניקים למי שלומד ומגלה אותם, חוויה רוחנית עמוקה, עונג של ממש. כך זה גם בסיפור הקשה של הפיכת סדום ועמורה שעל אודותיו קוראים בפרשת השבוע שלנו, פרשת וַיֵּרָא. בפשט הכתובים, לא מפורט מה היה חטאם של אנשי סדום ועמורה, חטא שבגללו נגזר עליהם עונש נורא כל כך. התורה אינה מגלה פרטים רבים מדי על התנהלותם היומיומית ורק רומזת לנו על כך בסיפור קורותיהם של המלאכים בסדום - נושא שהארכנו בו לפני כארבע שנים - ומהתנהלות נקודתית לכאורה זו, אנחנו אמורים להסיק את כל היתר. אבל אולי נוכל, מהעונש שקיבלו, ללמוד משהו על החטאים שלהם.

וכך מתחיל הסיפור (בראשית י"ח): [כ] וַיֹּאמֶר ה', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם--כִּי כָבְדָה, מְאֹד. [כא] אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם-לֹא, אֵדָעָה. מילת המפתח כאן היא הַכְּצַעֲקָתָהּ, צעקתה של מי? בפסוק הראשון מדובר על זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, ולכאורה, בפסוק השני היה מתאים לכתוב הכצעקתן, שהרי מדובר בשתיים, סדום ועמורה, אז למה כתוב בלשון יחיד(ה) הַכְּצַעֲקָתָהּ? צריכים להזכיר שאת שני הפסוקים האלה אומר הקב"ה לאברהם אבינו, כאשר הוא מבקש, כביכול, את הסכמתו, לעונש החמור שהוא מתכוון להטיל על ערים סוררות אלו. לפני כתשע שנים התבוננו מעט ב"מיקוח" שהתנהל בין אברהם ובין הקב"ה, כאשר אברהם דרש להתייחס לנקודות זכות שאולי קיימות באותן ערים, ובזכותן ינצלו לפחות חלק מיושביהן. המיקוח הסתיים בלא תוצאות, כי לא נמצאו נקודות זכות כאלו, וגזר הדין נחתם.

בכל אופן, אמרנו שמילת המפתח היא הַכְּצַעֲקָתָהּ ומסתבר שאכן היה זה הקש האחרון, זה ששבר את גב הגמל, או הטיפה האחרונה שהעלתה את המים מעל גדות החבית וגרמה להם לגלוש החוצה. חז"ל אומרים לנו (ומובא ברש"י) שהצעקה הזאת בקעה מגרונה של נערה מְעוּנָה אחת: הַכְּצַעֲקָתָהּ - צעקת ריבה אחת שהרגוה במיתה משונה על שנתנה מזון לעני, כמפורש ב(פרק) חלק. בגמרא שם (סנהדרין קט/ב ובמדרשים) מסופר על נערה שריחמה על עני שנקלע לאזור ובמשך כמה ימים - בדרכה לשאוב מים מהמעיין - הבריחה עבורו מזון בתוך הכד. העובדה שאותו עני לא התפגר בתוך שלושה ימים כצפוי, עוררה את חשדם של אנשי סדום והם הציבו תצפיות שאיתרו את הפושעת.

העונש שנפסק לה היה מריחת גופה בדבש והצבתה על החומה. נו, מי שרוצה יכול לדמיין לעצמו את זעקותיה כאשר נחילי חרקים התאספו לטעום מהסעודה שהכין עבורם שלטון החוק של סדום. זו הייתה הזעקה שהכריעה את הכף וגזרה את דינן של סדום ובנותיה. על אודות טיבו של האזור בו שכנה סדום, וממילא על השפע הכלכלי ממנו נהנתה, למדנו בשבוע שעבר (בראשית י"ג): [י] וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה--לִפְנֵי שַׁחֵת ה', אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן-ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר. בשונה מגן עדן שאליו כולם שואפים להגיע שהוא רוחני במהותו, כאן מדובר בגן עדן גשמי, עלי אדמות. כזכור, ללוט היה מקנה רב והתאים לו להתיישב באזור כל כך פורה ושופע מרעה: [יב] אַבְרָם, יָשַׁב בְּאֶרֶץ-כְּנָעַן; וְלוֹט, יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, וַיֶּאֱהַל, עַד-סְדֹם. בינתיים לא בתוך סדום רק עַד-סְדֹם, אולי עד שוועדת הקבלה תחליט על גורלו.

כבר בשלב הזה, כמו בדרך אגב, מספרת לנו התורה: [יג] וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַה', מְאֹד. אלא שאז עוד לא נתמלאה סְאָתָם והם נהנו לבדם מהשפע הכלכלי. כעבור איזה זמן, אולי אחרי תקופת מבחן שבמהלכה התרשמו כי השקפת עולמו תואמת את זו שלהם, לוט התקבל והתיישב בעיר עצמה. הוא אפילו קיבל מינוי, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם כשופט (אולי תורן). עד לאותו יום בו התהפך הכל עת הגיעו לשם המלאכים בתחפושת של אנשים: (...) וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. [ב] וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם (...). לאירועים שמכאן ואילך, עד המהפכה, התייחסנו בהרחבה לפני כחמש שנים, כעת ננסה להבין את מה שקרה לסדום ובנותיה ומה הקשר בין החטאים שלהם ובין העונש שקיבלו.

ורוח עשויה להפוך לחומר?

כאמור, הקש האחרון היה הטיפול המקורי שזכתה לו אותה נערה רחמנית, וצעקת כאבה היא שהכריעה את הכף לחובת אנשי סדום. הנה הדיווח התמציתי מאוד בפסוקים, על אודות עונשם (פרק י"ט): [כד] וַה', הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה--גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת ה', מִן-הַשָּׁמָיִם. [כה] וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה. המדרש אומר שחמש הערים ישבו על סלע אחד ובא מלאך והפכו על ראשו. המפרשים עומדים על כך שלאנשי סדום לא היה שום סיכוי להימלט, כי במקביל ירד גשם של גָּפְרִית וָאֵשׁ ושרף את הנמלטים. כלומר, החורבן היה מוחלט, בלי ניצולים, מלבד לוט שניצל בזכות אברהם וביחד עמו ניצלו גם שתי בנותיו. ולא רק האנשים, גם האקלים השתנה מהותית (מדרש רבה): אמר ר' יהושע בן לוי: עד עכשיו, אם יקלוט אדם מָטָר מאוירו של סדום ויתן בערוגה - אינה מצמחת.

סדום ועמורה מוזכרות לא אחת במקורותינו כמופת לחורבן מוחלט והשאלה היא במה "זכו" לכך. לא לאיזכור, לחורבן. הבאנו קודם את רש"י שמצטט מהגמרא במסכת סנהדרין. שם זה המשפט האחרון בתיאור ההשחתה של סדום ועמורה. הנה כמה דוגמאות מאותה גמרא, לפני שהיא מסיימת בסיפורה של אותה נערה: על הפסוק שציטטנו מפרשת לך לךָ, וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַה', מְאֹד. אומרת הגמרא שיש כאן ארבע מדרגות של רוע; רָעִים בממונם, שמרו אותו לעצמם בלבד. וְחַטָּאִים בגופן, חיפשו תענוגות גופניים ככל האפשר יותר. לַה', זו ברכת השם, כביכול קיללו את ה' יתברך שהטיל הגבלות התנהגות על האדם. מְאֹד, זו שפיכות דמים, הרי מְאֹד זה אותיות אדם, ולחיי אדם לא היה אצלם כל ערך. עד כאן זה תיאור כללי שנסמך על הפסוק, ואיך התבטאה ההשחתה בפרטים? אבל עוד לפני כן, על איזה מצע צמחה אותה השחתה נוראה?

הגמרא שם מבארת כי ההשחתה שלהם נבעה מרוב טובה שהייתה להם: תנו רבנן אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא... ראינו כבר שארצם הייתה פוריה מאד ודמתה לגן עדן עלי אדמות. תפסו ביטחון וקבעו להם חוקים שמתאימים רק להם (איוב כ"ח): אמרו וכי מאחר ש(ארצנו היא) [ה] אֶרֶץ--מִמֶּנָּה יֵצֵא-לָחֶם (...) וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ, למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלינו אלא לחסרינו [מממוננו] בואו וּנְשַׁכַּח תורת רגל מארצנו. אז כדי להרחיק מהם עוברי דרכים, המציאו להם חוקים מתאימים. לדוגמה: ראו לבנים מונחות לקראת בנייה, כל אחד לקח רק לבנה אחת ובעל הבניין התרושש. אם בא בטענות, כל אחד אמר מה כבר לקחתי, רק לבנה אחת... אותו דבר עשו למי ששטח שום או בצל לייבוש, כל אחד לקח רק אחד והמסכן נשאר בלי כלום.

מי שהשתמש בגשר, שהקימו במקום שהזרימה חזקה, כדי לעבור את הנהר, שילם ארבעה זוזי ואם עבר במים, נדרש לשלם שמונה זוזי. הגמרא מביאה עוד כמה וכמה סיפורים מההווי של סדום ועמורה והמכנה המשותף לכולם הוא היפוך היוצרות, מגמה מובהקת של קלקול העולם. הם כמובן התכוונו לטובת עצמם, אבל בתהליך טבעי של השחתה, גם הם נפגעו ממנה. כאשר משחיתים ובכוונה עושים הפוך מרצון ה', לכאורה מדובר בעניינים טכניים, עניינים של גשמיות וחומריות, מזון, כסף, בתים וכולי, אבל לכל מעשה או מחדל פיזי יש תוצאות והשלכות רוחניות נעלמות מן העין הגשמית. השלכות אלו - בשונה מן המעשה הפיזי שיצר אותן, שהוא חולף ונשכח עם הזמן - הן נצחיות, הן עשויות או עלולות להתקיים לעד בצמוד לאדם שיצר אותן, מבלי שיהיה מודע לקיומן בכלל. התוצאות הרוחניות מתגלות בבוא הזמן, ולפעמים בצורה גשמית לגמרי, כמו בסדום.

ככה זה בעניינים שליליים כמו מעשי סדום ועמורה, הגשמיות שלהם השפיעה ברוחניות, בעולמות עליונים, ובבוא הזמן התהפכה אותה רוחניות לגשמיות של גָּפְרִית וָאֵשׁ. כך הקב"ה מנהל את העולם, אומרת לנו פרשת השבוע, כל מעשה או מחדל משפיע ברוחניות וההשפעה הזאת צפויה להתגלות מתישהו, הרי לקב"ה יש זמן, זה רק אנחנו שזמננו מוגבל. ולעתים קרובות, לפי החלטתו של הבורא יתברך, ההשפעה הרוחנית מתגלה דווקא בגשמיות. וזה נכון שבעתיים בעניינים חיוביים, כגון בהשלכות הרוחניות מהנהגתו של אברהם אבינו. עד היום אנחנו נהנים ממעשיו של אבינו הראשון ולמרות כל מה שנראה כניסיונות של אנשים וארגונים בתוכנו להתנער ממנו ומדרכו, זכותו עומדת לנו ותעמוד לעד.